ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.
ציונות (אם כי מספר קטן של יישובים חרדיים לא השתייכו למסגרת ציונית).
אמנם עקרונות ההתיישבות העובדת חייבו עבודה עצמית והימנעות מהעסקת עובדים שכירים, אולם העסקת עובדים שכירים הייתה נהוגה בהתיישבות העובדת במשך שנים רבות, בתחילה בעבודות חקלאיות עונתיות ולאחר מכן גם בעבודות קבועות. דיונים רבים והתלבטויות התקיימו בהתיישבות העובדת בנושא "חיסול העבודה השכירה".
הקיבוצים דגלו בהשקפת עולם של שיתוף מלא, הן בייצור והן בצריכה (הקיצוניים ביותר היו יישובי הקיבוץ הארצי). המושבים השיתופים באו אחריהם וגרסו שיתוף מלא בייצור ויתר חופש לחברים בצריכה. המושבים היו בקצה השני של הקשת והחזיקו בהשקפה לפיה כל משפחה היא יחידה כלכלית נפרדת הקשורה ליתר חברי המושב בכללים של עזרה הדדית.
רוב יישובי ההתיישבות העובדת החזיקו בהשקפת עולם סוציאליסטית וחלק גדול מהם אף הזדהה תקופה ארוכה עם המשטר הסובייטי. עם זאת היו גם יישובים דתיים (ברובם בעלי השקפה סוציאליסטית מתונה) וכן יישובים לא-סוציאליסטים בעלי השקפה ליברלית (יישובי העובד הציוני).
ארגונים מרכזיים
יישובי ההתיישבות העובדת השתייכו בעיקר לארגונים הבאים:
