אין לבלבל ערך זה, העוסק בזרם סוציאליסטי בציונות, עם הערך "תנועת הפועלים", העוסק בתנועה סוציאליסטית עולמית.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
תנועת העבודה היוותה בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים תנועה דומיננטית, כשמפלגותיה (בעיקר מפא"י) היוו את מפלגות השלטון במדינה, זכו לתמיכה רבה ולרוב גדול בכנסת. התנועה כללה בתוכה מוסדות ארגוניים, התיישבותיים ותרבותיים רבים וחזקים, כמו הסתדרות העובדים על מוסדותיה השונים והתנועה הקיבוצית. מאז אמצע שנות השבעים איבדה התנועה מכוחה, מפלגותיה ומוסדותיה איבדו מחוזקם וחלק ממוסדותיה הופרטו.
האידאולוגיה החברתית של תנועת העבודה
בראשיתה, הייתה תנועת העבודה מאופיינת במידה רבה על ידי עמדות חברתיות שמאליות המשלבות סוציאליזם עם ציונות. במשך השנים, נטתה ההשקפה החברתית השלטת בתנועה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי המודרני, מדינת רווחה הדואגת לציבור העובדים ולחלשים בחברה במערכות ציבוריות חזקות ומקבלת את הקפיטליזם בגרסה סוציאלית.
את תנועת העבודה (ואף את היישוב ואת המדינה) הנהיג במשך עשרות שנים דוד בן-גוריון. בן-גוריון היה ממנהיגיה הבולטים של התנועה עוד מתקופת העלייה השנייה, ועמד בראש מפא"י במשך 34 שנה, מיום היווסדה ועד שנת 1964. אחריו באו לוי אשכול, גולדה מאיריצחק רבין ושמעון פרס.
האגף השמאלי
מפלגה נוספת בתנועת העבודה הייתה השומר הצעיר ומפלגת ההמשך שלה מפ"ם (שנוסדה על ידי השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה פועלי ציון, שעזבה את מפ"ם ונספחה לבסוף אל מפלגת הפועלים הראשית, ממנה יצאה במקורה). בתקופת היישוב וגם לאחריה, החזיקו השומר הצעיר ומפלגת הלוויין שלה, הליגה הסוציאליסטית, וכן המפלגה השמאלית הקטנה פועלי ציון שמאל, בהשקפה מרקסיסטית פרו-סובייטית אך לאחר מכן התרחקה ממנה. הגורם שהבדיל בין מפלגות אלה לבין המפלגה הקומוניסטית היה היחס לציונות. סיעת השמאל שפרשה ממפ"ם אף נטשה את הציונות והצטרפה למפלגה הקומוניסטית (מק"י). מפ"ם עצמה התאחדה בראשית שנות התשעים עם מפלגות שמאל נוספות לסיעת מרצ.
האגפים האחרים (ימני ודתי)
בצד הלא סוציאליסטי של תנועת העבודה ניתן למנות את העובד הציוני וכן את התנועה הדתית הפועל המזרחי שהיא המרכיב העיקרי של המפד"ל כיום.
מוסדות וארגוני התנועה
ציור קיר של סמל ההסתדרות ובתוכו ייצוגים של תחומי פעילותה של תנועת העבודה. (מרכז הסמינרים של הנוע"ל, קיבוץ רביד).
לתנועת העבודה משתייכים מוסדות שונים, שזוהו איתה מבחינה אידאולוגית והם בעלי זיקה כזו או אחרת למפלגות הסוציאליסטיות. הבולטת שבהם היא הסתדרות העובדים, המייצגת חלק גדול מציבור העובדים השכירים ולה היו שייכים בעבר גופים ומוסדות בתחומים שונים: מפעלי תעשייה דוגמת כור תעשיות וסולל בונה, מרפאות קופת חולים כללית, בנק הפועלים ומוסדות תרבות כמו הוצאת עם עובד והתאחדות לספורט "הפועל" שכיום פועלים באופן עצמאי.
בתחום החינוך פעל בתקופת היישוב זרם העובדים, אשר כלל בתי ספר של ההסתדרות הכללית שכונו "בית החינוך לילדי עובדים". הוא היה הזרם השני בגודלו ביישוב ובו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-30% מתושבי הארץ. זרם החינוך זוהה אידאולוגית עם תנועת הפועלים ודגל בחינוך סוציאליסטי. תנועות הנוער המזוהות עד היום עם תנועת העבודה הן "השומר הצעיר", "הנוער העובד והלומד" ו"המחנות העולים" והן הקימו גם גרעיני התיישבות. תנועת הנשים "נעמת" שהקימה ההסתדרות גם היא בעלת זיקה לתנועת העבודה, ובין היתר הקימה רשת מעונות יום לגיל הרך, בתי ספר תיכוניים טכנולוגיים, כפרי נוער ומרכזי ייעוץ לנשים.
תנועת העבודה הקימה ב-1920 את ארגון ההגנה למען מתן הגנה וביטחון ליישובים העבריים. הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", הפלמ"ח, זוהה יותר מכל עם ערכי התנועה, כשאנשיו שילבו עבודה במשקים החקלאיים יחד עם אימונים. למפלגות וארגוני התנועה יש גם חלק חשוב בפעילויות ההעפלה לארץ.
ניתן באופן כללי לומר, כי מוסדות התנועה הקיפו בעבר את כל מרקם החיים החברתי והתרבותי של תומכיה: קבלת חינוך בבית החינוך לילדי עובדים ובתנועות הנוער הסוציאליסטיות, מרפא במרפאות קופת חולים כללית, עבודה במפעלים ההסתדרותיים או בחקלאות בקיבוצים, קריאה בעיתונים "דבר" ו"על המשמר" ובספרי "עם עובד", ספיגת תרבות בתיאטרון "האוהל" ולאחר מכן "בית ליסין" ועוד. חלק ממפעלים אלה פועלים כיום במנותק מהתנועה לאחר שהופרטו, וחלקם נעלמו.
גם בקרב יהודי חוץ לארץ פועלות קבוצות ותנועות המזוהות עם תנועת העבודה הישראלית. תנועות הנוער השומר הצעיר הייתה פעילה מאוד בריכוזים היהודיים באירופה עוד משנת 1911, ולה תפקיד חשוב בפעילות היהודים ובהתנגדות היהודית בתקופת השואה. בקרב יהודי ארצות הברית פעלו קבוצות כמו "פועלי ציון ארצות הברית" וארגון העובדים פאראבאנד, שהתאגדו ב-1971 להקים את "ארגון ציונות העבודה" (Labor Zionist Alliance). ב-2004 שונה שמה של התנועה ל"עמנו". בתחום החינוך הלא-פורמלי פועלת תנועת הנוער הבונים דרור, לקידום ערכי תנועת העבודה בקרב יהודי התפוצות.
פרץ מרחב, תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל: ההתפתחות הרעיונית-המדינית, פרקים ותעודות (1965-1905), הוצאת ספרית פועלים, תשכ"ז
צבי אבן-שושן (רוזנשטיין), תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל (3 כרכים), תל אביב: עם עובד, תשט"ו-תשכ"ו.
משה ברסלבסקי, תנועת הפועלים הארץ-ישראלית: קורות ומקורות (4 כרכים), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשט"ו–תשכ"ג.
יהודה סלוצקי, מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית, תל אביב: עם עובד, 1973.
אדם דורון (עורך), מקורות לתנועת העבודה הישראלית, תל אביב: הוצאת בית ברל, 1981.
אדם דורון, סוגיות בהיסטוריה של ההווה: פרקים בתולדות תנועת הפועלים הישראלית, תל אביב: עם עובד, 1983.
יוסף גורני ויצחק גרינברג, תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית: אסופה מוארת (2 כרכים), תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
ערן אלדר, הדרך ל-77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים, 1977-1965, תל אביב: עם עובד, 2018.
קישורים חיצוניים
פורטל
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.
