תקופת העלייה הראשונה תחת השלטון העות'מאני התאפיינה בהפרות חמורות של סדר ומשטר. בדואים נודדים חיבלו וגנבו מיישובים יהודים וערבים כאחד. כפריים ערביים תקפו הן את שכניהם והן עוברי אורח. חרף תקנות הביל"ויים שדגלו בעבודה עברית, כפתה המציאות על המושבות היהודיות עבודה שכירה של פועלים ערבים. העולים הראשונים נזקקו לעזרה וידיים עובדות רבות בעיקר בעונות הקטיף והאסיף וכן לשומרים. השומרים הערבים והצ'רקסים נהנו לרוב מאהדת פקידי הרשות והמשטרה העות'מאנית, ואפילו מתמיכתם. הם היו רשאים לשאת נשק והיטיבו להשתמש בו מרוב היהודים. המתיישבים לא יכלו גם לעבוד ביום וגם לשמור בלילה ויתר על כן, כאשר שומר מוסלמי פצע או הרג ערבי, לא איימה נקמת דם על חיי המתיישבים. גל העלייה השנייה הביא עימו עשרות אלפי עולים ודרישה ל"כיבוש העבודה". הסוציאליסטים אנשי "העלייה השנייה" גרסו כי אל למשק היישובי להיות תלוי בפועל הערבי או לנצלו. עבודה עברית הייתה יסוד באתוס הציוני-הסוציאליסטי. הם האמינו שיש צורך בהעברת השמירה על היישובים היהודים לידיים יהודיות. מספר פעילים ממפלגת "פועלי ציון" החלו לגבש מסגרת ארגונית, על מנת להעביר את השמירה לידיים יהודיות. ישראל גלעדי ניסה תחילה לפעול במושבה מאיר שפיה, אך ללא הצלחה. בקונגרס הציוני שנערך בהאג ב-1907 הציע גלעדי את הרעיון של הקמת כוח מגן, והקונגרס אישר את רוח הדברים.
חברי קבוצת "בר גיורא", פרט ליצחק בן-צבי ויחזקאל חנקין, חויבו לעלות לגליל התחתון ולהצטרף ל"קולקטיב" שהקימה מניה וילבושביץ-שוחט במושבה סג'רה. מניה שוחט הצליחה לשכנע את האגרונוםאליהו קראוזה, שניהל את המושבה מטעם יק"א, למסור לאחריות חברי הקבוצה שטחי אדמה, שאותם עיבדו תוך שהם מבססים חיי שיתוף. שיטת ההתיישבות בקומונה תאמה את חזונה של מניה שוחט, אשר חלמה לייסד גרעין של מאות פועלים המנוסים בעבודת האדמה, שבעזרתם ניתן יהיה לעלות ולכבוש את אדמות חורן אשר בעבר הירדן המזרחי. השכר ששילמה יק"א לא הספיק לצורכי השומרים. מניה שוחט שהייתה אמונה על דרכי מהפכנים במזרח אירופה, שקלה לנהוג כמותם ולבצע בארץ "אקספרופראציה" - הפקעת הון מבעליו לשם מימון פעולות מהפכניות - כדי לממן את ה"קולקטיב". אך נסוגה מכך בעצת ידידים.[4]
המשימה הראשונה שעמדה בפני הארגון החדש הייתה כיבוש השמירה בחוות סג'רה מידי השומרים הצ'רקסים. חברי הארגון יסדו בסג'רה קולקטיב חקלאי בראשותה של מניה שוחט, שעיבד את אדמות החווה. לאחר כמה חודשים הצליחו אנשי "בר גיורא" לשכנע את מנהל החווה להעביר לידיהם את השמירה, לאחר שהוכיחו לו שהשומר הצ'רקסי מתרשל בתפקידו. כך הפכה חוות סג'רה למרכז הארגון.
חברי "בר גיורא" הצליחו לשכנע את אליהו קראוזה, מנהל החווה, או כפי שכונה על ידם: "פקיד החוה" להעביר לידיהם את השמירה בסג'רה. הם ראו בתביעתם זו צעד חשוב בבניית כח מגן עברי. דוד בן-גוריון שהיה אחד מהשומרים בסג'רה סיפר על המאורע כעבור שנים אחדות: "בכל הגליל היה רק שומר עברי אחד. זה היה שלום הכורדי, ששמר בחצר החוה בסג'רה. אך גם אותו פיטר הפקיד באותו חורף, משום שלא נמצא לילה אחד על משמרתו, והעמיד על מקומו שומר צ'רקסי".[5] תחילה סירב קראוזה לבקשתם לקבל את השמירה בחווה, מחשש להתנגשות עם הצ'רקסים מכפר כמא הסמוך, שנודעו כתקיפים ואלימים: "שום פלח ושום בדואי לא יעיז להתגרות את הצ'רקסים. בטוחים הם שאם רק ידעו הגנבים, שהשמירה נמסרה לידם לא יעיזו עוד לבוא לגנוב. ואם גם יקרה "מקרה לא טהור" - נקל להם, על ידי יחסיהם הקרובים לעולם החמסנים והשודדים, לגלות את עקבות הגניבה ולהחזירה לבעליה, כמובן לא בלי פרס הגון מצד בעל הגניבה".[5] על תדמית זו סמך השומר הצ'רקסי הממונה ולא הופיע ל"משמרתו" דרך קבע. "במקום לסובב במשך כל לילה את חומת-החוה ולהתייחד בחשכה עם הסלעים והאקליפטוסים המקיפים את סג'רה - בחר ללכת לכפר הערבי הסמוך ולבלות את הלילות במסיבת רֵעים שיכורים. לשווא העירונו את הפקיד על מלאכתו הרמיה (כך) של השומר הצרקסי ועל ההפסד הכרוך בשיטת שמירה כזו; הוא לא היטה אוזן לדברינו. אז החלטנו להוכיח לו בפועל את צדקת דברינו. בליל-חושך אחד הובילו אחדים מאתנו את הפרדה היותר טובה מתוך החוה - ואנו הודענו מיד לפקיד את מעשה-הגנבה. הפקיד מהר לאורווה והפרדה איננה. תיכף צפר בחלילו לקרוא את השומר, אולם צפר פעם, שתים שלוש - אין קול ואין קשב. יצא החוצה, סבב את החומה - הצ'רקס איננו. ... הפקיד פִטר את הצ'רקס ומסר את השמירה לצבי בקר - לאחד מחברינו".[6]
בעקבות ההצלחה בשמירה בחווה, קיבלו לידיהם חברי "בר גיורא" גם את השמירה במושבה סג'רה. בקיץ 1908, למרות הצלחתו של הקולקטיב בסג'רה, ובעקבות העלייה בביקוש לשמירה בקרב חבריו, לא חודש החוזה בין חוות סג'רה לבין אנשי "השומר" והקולקטיב התפרק.[7] בחודש אב תרס"ח (1908) גרם סכסוך בין איכרים מהמושבה מֶסְחָה (לימים כפר תבור) לבין שומרי המושבה המוגרבים לכדי פציעה אנושה של שומר, לאחר שנפגע מפליטת כדור מרובהו. עקב כך כנראה החלו התנכלויות והתקפות של המוגרבים על מסחה/כפר תבור. להגנת המושבה נשלחו פועלים מהמושבות בגליל התחתון והוקם ועד הגנה זמני. דב (ברלה) שויגר, שהיה חבר בארגון "בר גיורא", נבחר לפקד על הגנת המושבה. באלול תרס"ח 1908 נחתם חוזה שמירה בין ועד המושבה מסחה/כפר תבור לבין חברי הקולקטיב בסג'רה[8]. חברי "בר גיורא" התלבטו אם לקבל את ההצעה, שכן מספר חבריהם היה מועט. בסופו של דבר, הסכימו החברים לקבל על עצמם את השמירה, בתנאי שיועסקו במושבה פועלים יהודים. מאז, הפך התנאי הזה לחלק בלתי נפרד מתנאי קבלת השמירה של הארגון.
הולדת ארגון 'השומר' והשתלבות בהנהגתו
לנוכח גילויי לוחמנות ערבית שגברו אחרי מרד "הטורקים הצעירים" ביולי 1908, התרחב הצורך בשומרים יהודים. חברי "בר גיורא" החליטו להעביר את הפעילות למסגרת רחבה יותר ולהקים ארגון חדש וחוקי (להבדיל מארגון "בר גיורא", שהיה חשאי) בשם "השומר". אספת היסוד של הארגון התקיימה בכפר תבור בכ"א בניסןשביעי של פסחתרס"ט, 12 באפריל1909[9].
לאחר הקמת השומר
הקיבוץ כפר גלעדי הוקם בשנת 1916 ונקרא תחילה "כפר בר-גיורא". לאחר שישראל גלעדי נפטר בפתאומיות בשנת 1918 בגיל 32, החליטו חבריו לקרוא למקום על שמו "כפר גלעדי". ארגון נוסף שהוקם על ידי אנשי בר גיורא הוא "החורש" - הסתדרות פועלים חקלאיים.
אופי הארגון
בקרב חלק מאנשי הפועל הצעיר הייתה הסתייגות מהארגון. שלמה צמח תיאר את אנשי בר גיורא בבואם לסג'רה: "פניהם ונימוסיהם כפני גייס של כובשים ונימוסיו"[10]. משה סמילנסקי פרסם בביטאון הפועל הצעיר את דבר קיום הארגון, בכותבו: "יש עוד איזו הסתדרות סודית קטנה בין הפועלים שבגליל, שאינה ידועה לכל הפועלים ושידה, כנראה, בכל אותם המעשים המעטים המתהוים והמתחדשים בתוך הפועלים. ככה חושבים לכה"פ רבים מן הפועלים."[11]
ראו גם
פורטל
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.
