הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.
מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.
במכתב לדניאל פסמניק הסביר הרצל את תמיכתו בציונות המדינית[1]:
”אלה האנשים הטוענים נגד מה שמכנים בשם "ציונות דיפלומטית," מדברים פשוט שטויות. כל הרוצה לפתוח בפעולה בארץ זרה, יצטרך ללכת קודם כל בדרך הדיפלומטית — יהיה מי שיהיה. רק מי שיש לו צבא של מיליונים מאחוריו, יוכל לפעול בארץ זרה בלא משא ומתן דיפלומטי. אך בהביטנו מסביב לנו הרינו רואים, שגם אלה החולשים על צבאות של מיליונים, פעילים ללא הפסק בשדה הדיפלומטי. על כן מעל לכוח השגתי הוא, איך תובל לפעול קבוצה של תיאורטיקאנים נטולי אמצעים וחסרי נשק אם לא בדרך הדיפלומטית.”
