ההנהגה הרשמית המקובלת על חלק הארי של היישוב הציוני בארץ ישראל הייתה ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית לא איגדה אמנם את כל היישוב, אך אין להתעלם ממרכזיותה בחיי היישוב (גם בחלקם של אלו שחלקו עליה). להנהגת היישוב היו מטרות צבאיות אשר הושגו באמצעות ארגונים צבאיים רשמיים שהקימה. ארגונים אלה היו רשמיים מבחינת האחריות והמרות של ראשי ההנהגה עליהם, על מטרותיהם, על פעולותיהם ועל דרכי הפעולה שלהם, שליטת מוסדות היישוב בתקציבם ובמקרים מסוימים גם מבחינת ההכרה של שלטונות המנדט הבריטי בהם.
מבנה הכוח והתוכניות האופרטיביות להפעלתו הוגדרו בסדרה של פקודות מבנה ארצי שהוצאו על יד ההנהגה מאוקטובר 1939 ועד אפריל 1948. מבנה הכוח ומטרותיו התפתחו אל מול תמונת האיומים הביטחוניים המשתנים.
במקביל ובנוסף פעלו בשדה ההגנה והלחימה העברי בארץ ישראל מחתרות אשר לא סרו למשמעת הנהגת היישוב.
ארגון ה"הגנה" הוקם ביוני1920 כתוצאה מלקח נפילת תל חי. ה"הגנה" איגדה את יוצאי ארגון "השומר" ויוצאי הגדודים העבריים ששרתו במלחמת העולם הראשונה בצבא הבריטי, בדצמבר 1920 קיבלה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל את האחריות על השמירה וההגנה. בשנים 1922–1928 נדמה היה שהארץ שרויה בשקט ושלום ושהממשל הבריטי מגן על היהודים. עקב כך ההנהגה הציונית לא הפנתה כמעט מימון להגנה. כלקח מפרעות תרפ"ט הוקמה ב-1930המפקדה הארצית וההגנה הפכה לכח מגן עממי הפרוס בכל ההתיישבות היהודית בארץ. חברי ההגנה היו מתנדבים שאומנו בנשק מזדמן למטרת שמירה. עד פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 לא ביצעה ההגנה פעילות יזומה "מחוץ לגדר" היישובים. המפנה בבניין כח המגן העברי המאורגן בחסות מוסדות היישוב חל רק ב-1937 בנאומו של יצחק שדה בכנס מפקדי ההגנה בו אמר:
דרוש לנו צבא ולא שומרים, צבא ולא הגנה בתפקידי משטרה, צבא שאיננו צמוד למקום מסוים, צבא בהיקף כל-ארצי שתפקידו לחפש את האויב ולתקפו במקומות המצאו, לתקפו גם בבסיסיו, לפעול פעולה מקדימה.
— אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מתחילת ההתיישבות ועד קום המדינה, עמוד 59
הרוויזיוניסטים, שמחו על מדיניות ההבלגה של ההסתדרות הציונית הקימו את מחתרת האצ"ל ב־1931. כח זה נחשב ל"פורש" וטרוריסטי ולא קיבל את מרות המוסדות, לא הכרה שלהם ולא מימון.
משנת 1936 פעלה ההגנה באופן שיאפיין את פעילותה גם להבא, בשתי זרועות: חוקית (לגאלית) המוכרת על ידי הבריטים ככח המגן הלאומי של הציונים ובלתי-לגאלית.
לצורך מימון הפעילות הצבאית של ההגנה הופעלה ביישוב מגבית, מעין מס. הכספים נוהלו באמצעות מנגנון שנקרא "כופר היישוב".
הזרוע הלגאלית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה
באמצעות פעילות הזרוע הלגאלית הגלויה של ה"הגנה", נוצר שיתוף פעולה בין הבריטים לבין היישוב, בזכותו יכלו כוחות ה"הגנה" לשאת ולהתאמן בנשק בגלוי, ללבוש מדים, להשתמש בטנדרים ולפטרל ביום ובלילה. במסגרת זו גם רכשו מיומנויות צבאיות מסוימות כניווט, טקטיקה ופיקוד.
עם פרוץ המרד הערבי, ב-1936 הסכימו הבריטים לשתף שוטרים עבריים במאבק לשמירת הסדר. הנוטרים, שמספרם הגיע ל – 3,000 צוידו בנשק בריטי ועברו אימונים על ידי הצבא הבריטי. חשיבות הנוטרות הייתה בהכרה הבריטית שליהודים יש זכות חוקית להגן על יישוביהם. במקביל הוקמו גדודי נוטרים ערבים.
בקיץ1937 הסכימו הבריטים לארגן את הנוטרים ליחידה משטרתית סדירה. תחילה הוקם "המשמר הנע" כיחידה מובחרת בתוך הנוטרים. תפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים וללוות את הפועלים בשדות ובפרדסים. הם הפעילו סיורים ברגל, בטנדרים ואף במשוריינים.
בינואר1939 אורגנו הנוטרים במסגרת גדודי משטרת היישובים העבריים, ולראשונה קיבלו מדים ודרגות.
בשנת 1938, בהיות היישוב במצב ביטחוני קשה, הקים צ'ארלס אורד וינגייט ("הידיד") את "פלגות הלילה המיוחדות", ללא קשר למוסדות היישוב המאורגן. שיטת הפעולה של וינגייט הייתה שונה מכל שידע כח המגן העברי עד אז, לאמור פעולות יזומות בלילה ויציאה לבסיסי הכנופיות הערביות. הוא דגל ביחידות קטנות, תנועה מהירה ותקיפה. הוא לימד את ראשי ה"הגנה" את יתרונותיה של לוחמת לילה ואת עוצמתה של לוחמת גרילה - לחימה על ידי קבוצות קטנות, על ידי ביצוע פעולות של לוחמה זעירה וחבלה.
הנודדת הייתה היחידה המחתרתית הראשונה של ההגנה, עוד ב-1933 ופעלה בעמק הירדן, עמק יזרעאל ותל אביב, פעילות שדעכה עד מהרה. ב-1936 החליט הפיקוד הארצי להטיל על יצחק שדה להקים מחדש את הכח הלוחם הנייד. הוא הפעיל קבוצה קטנה באזור ירושלים. הפעילות כללה פיטרול ביום ובמארבים בלילה, בקרבת בסיסי היציאה של הכנופיות ולעיתים אף פשיטות נגד מנהיגי הכנופיות עצמם והתקפות נגד בעיצומן של התקפות ערביות.
הפעילות ב"נודדת" וההכשרה ב"פלוגות הלילה" של וינגייט הובילו את יצחק שדה לשלב הבא בבניין כח המגן העברי - הקמת פלוגות השדה (הפו"ש).
הגדרת תפקיד הפו"ש הייתה לשמש כוח הגנה ארצי נייד באזורו המסייע ליישובים מותקפים, רודף אחר
האויב ונלחם בו גם מחוץ לשטח היישוב המותקף. "פלוגות השדה" נטלו חלק בהתיישבות "חומה ומגדל", חדרו לשטחי האויב, הציבו בו מארבים ופגעו בכפרים, שסייעו לכנופיות. בתקופה זו החל מסתמן קו שימשיך גם להבא, לפיו חברי פו"ש היו גם במקביל נוטרים והשתמשו בנשק החוקי שבידם גם לפעילות הבלתי לגאלית של הפו"ש.
פרסום הספר הלבן השלישי בסוף 1939, סימן שינוי מהותי במדיניות הבריטית שמשמעותו הייתה ביטול הצהרת בלפור ורעיון "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל. על שינוי זה הגיבה הנהגת היישוב בהסדרה לראשונה של גוף צבאי סדיר, מגויס ורחב. גוף שיתחלק לגורם נייד הניתן להפעלה במקומות שונים וגורם נייח שיגן על היישובים. כל המסגרות הבלתי לגאליות הנפרדות, כולל "פלוגות הלילה" פורקו ועל בסיסם הוקמו החי"ש וחיל המשמר (החי"ם) ומסגרת שנקראה הפו"ם (הפלוגות המיוחדות), שפעלה שלושה חודשים בלבד. מסגרות אלה הוקמו אך הוקפאו עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
מלחמת העולם השנייה
פרוץ מלחמת העולם השנייה סימל שלב מיוחד בתולדות היישוב שהוגדר על ידי דוד בן-גוריון במילים: "נלחם עם הבריטים כנגד היטלר כאילו אין ספר לבן ונלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר". האצ"ל שיתף פעולה בתקופה זו עם מוסדות היישוב ולא פעל כנגד מטרות בריטיות. על רקע זה התפלגה מן האצ"ל מחתרת לח"י שסירבה להיכנע לתכתיבי ההנהגה. באופן מעשי הושעתה הפעילות הצבאית הממוסדת ומוסדות היישוב הטיפו לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם. במיוחד אמורים הדברים לגבי מאתיים ימי החרדה (מאביב1942 עד 3 בנובמבר 1942, עת הייתה סכנה ממשית שצבא נאצי בפיקודו של רומל יכבוש את ארץ ישראל). עקב זאת הוכנו תוכניות ההתבצרות שכונו "מצדה על הכרמל". על רקע זה קיבל יצחק שדה הוראה מבן-גוריון ליצור כוח מובחר חדש (פלוגות מחץ) לסיוע לבריטים. פעילות ההגנה הבלתי לגאלית התרכזה במבצעי ההעפלה.
הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי1941, כשיתוף פעולה בין היישוב לבין הבריטים ופעולותיו הראשונה נערכו במסגרת המערכה בסוריה ולבנון וכן מבצע בעומק שטח האויב (לבנון, שהייתה בשליטת צרפת של וישי הפרו-נאצית) שנודע ככ"ג יורדי הסירה. הפלמ"ח התארגן בחמש פלוגות (א'-ה') שאוישו בצעירים, חברי תנועות הנוער "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר". הם אומנו על בסיס ידע שנרכש בפו"ש, ב"נודדת", ב"פלוגות הלילה" ועל סמך הידע המקצועי של ותיקי הגדודים העבריים ומשטרת היישובים. בראשית הדרך ניתנו ללוחמי הפלמ"ח נשק בריטי וליווי של קצינים בריטיים. בנובמבר 1942, עם הבסת רומל והסרת האיום הנאצי מעל ארץ ישראל, הכריזו הבריטים שאין להם צורך בפלמ"ח. מחלקות הפלמ"ח פוזרו בין הקיבוצים (בעיקר בצפון) על בסיס של סיוע בעבודה ובשמירה בקיבוץ, הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים. תקופה זו בתולדות הפלמ"ח ידועה כ"הכשרה". הפלמ"ח ישוב וימלא תפקיד מרכזי לקראת התקופה שבין תום המלחמה ועד מלחמת העצמאות.
מראשית המלחמה ניסו יהודים מארץ ישראל להתגייס לצבא הבריטי, בתמיכה ובעידוד של מוסדות היישוב וה"הגנה". קבוצות קטנות יחסית התגייסו ליחידות כגון "החפרים", פלוגת ההובלה 462, חיל הרגלים (ה"באפס") ועוד. אולם הם לא נלחמו כיהודים מארץ ישראל אלא כחיילים בריטים מן המושבות.
בספטמבר1944, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הנהגת היישוב, התרצו סוף סוף הבריטים לצרף כוח יהודי לוחם לשורות הצבא הבריטי. הבריגדה היהודית (נקראת גם חי"ל - חיל יהדי לוחם) למרות שלא פעלה תחת פיקוד יהודי, הייתה הפעם הראשונה בה נלחמו יהודים במדים עונדי סמל מגן-דוד. לפרק השירות הקצר של בני ארץ ישראל בצבא הבריטי נודעה חשיבות בבניית הכוח העברי הלוחם כיוון שכאן עברו רבים ממפקדי הפלמ"ח וצה"ל לעתיד את "טבילת האש" הרצינית שלהם, בתמרון בקנה מידה רחב, הם רכשו מיומנויות המאפיינות הפעלת צבא גדול ולא קבוצת גרילה קטנה והתנסו בסדר ומשמעת צבאיים. עם תום המלחמה ופירוק הבריגדה ב-1946 נותרו מאחור אנשי "הגנה" שסייעו להעפלה ולבריחה במסגרת "המוסד לעלייה ב'". חלקם הקטן השתתף גם בפעולות הנוקמים כנגד מטרות נאציות באירופה.
משמר העם הייתה יחידה קטנה ולגאלית שהוקמה בחיפה במסגרת "מצדה על הכרמל", ששימשה להגנה אזרחית במהלך מלחמת העולם השנייה, בירושלים שימשה יחידה מקומית דומה להתארגנות הגנתית שכונתית ושמירה על קיצוב המים. לקחים מהפעלת יחידה זו שימשו לאחר מכן בהפעלת חיל המשמר (החי"ם).
עקב דרישת בן-גוריון לסייע לבריטים גם לאחר שהוסר האיום הישיר על ארץ ישראל, וסירוב האצ"ל להענות לדרישה, החליט מפקד האצ"ל, מנחם בגין לצאת במרד גלוי כנגד השלטון הבריטי. הנהגת היישוב ראתה בצעד זה של בגין וכן בפעולות החבלה של מחתרת הלח"י סיכון של ממש ליישוב. לפיכך החליטו ראשי ההגנה להסגיר אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים. פעילות זו נודעה בשם "הסזון". סופה של תקופה זו היה עם תום מלחמת העולם השנייה, דבר שאיפשר גם להנהגת היישוב לפנות כנגד הבריטים. שיתוף פעולה קצר ימים זה בין המחתרות נקרא "תנועת המרי העברי".
ארגון מתאם בין האצ"ל, הלח"י וההגנה שפעל מתום מלחמת העולם השנייה (מאי 1945) ועד אוגוסט 1946 במטרה לתאם ולשתף פעולה כנגד מטרות בריטיות. התנועה ביצעה מספר פעולות כנגד הבריטים, ביניהן שחרור מחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1946, בעקבות תפיסת מנהיגים רבים במהלך "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד, שזיעזע את הציבור בעקבות הרג של חפים מפשע, החליטה ההסתדרות הציונית להפסיק את הפעולות העוינות. ההגנה קיבלה את ההחלטה, אך האצ"ל והלח"י התנגדו להפסיק את המאבק המזוין ו"תנועת המרי העברי" פורקה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
משפרצה מלחמת העולם השנייה כבר היה ל"הגנה" מטה כללי עוברי, שחבריו פזורים בכל רחבי תל אביב - בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, במשרד ארכיטקטים, בבנק, במחלקת המים של העירייה... מלחמת העולם השנייה הקנתה לאנשיה אימון קרבי. ארבעים ושלושה אלף מבני היישוב העברי שירתו במלחמה, בחלקם הגדול על-פי מצוות ה"הגנה".
החי"ש אמנם הוקם להלכה בשנת 1939 אך רק בשנת 1945 הפך לגורם משמעותי בארגון כוח המגן העברי. לוחמי החי"ש היו צעירים בני 18–26 בעלי כושר קרבי, שאומנו במבנה צבאי תקני, בעיקר בערים ובמושבות. החי"ש היווה את עמוד השדרה של העם המגויס וגדודיו היו פזורים ברחבי הארץ. לוחמי החי"ש לא היו מגויסים גיוס מלא והמשיכו לעבוד במשרותיהם, אך הקדישו מספר ימים בחודש לאימון ולשמירה. חלקם השתמשו במקצועם האזרחי (כנהגי אגד, פועלי סולל בונה וכדומה) גם בתפקידם הצבאי וסייעו להגנה.
חיל המשמר היה מורכב ממבוגרים (בני 35–50) או בעלי כושר לקוי אשר ביצעו משימות שמירה ביישובים. החי"ם היה פרוס הן בערים ובמושבות והן בהתיישבות הכפרית. למעשה, בהתיישבות העובדת, כל אדם שהיה מסוגל לאחוז בנשק (ולא היה בחי"ש או בפלמ"ח) היה חבר בחי"ם, או פל"מ (פלוגות משמר או פטרול לוחם), כפי שנקראו לעיתים כוחות החי"ם בהתיישבות העובדת, אשר שולבו מאוחר יותר בחי"ש.
שירותי ההגנה
ההגנה יצרה במרוצת השנים ממלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה מספר שירותי-עזר מתמחים, שהיוו לאחר מכן את הבסיס לחילות השונים של צה"ל. בהם:
ב-30 בנובמבר1947, יום לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת העצמאות. כל הכוח הלוחם, כ-30,000 איש[1], גויס. החי"ש אורגן בתשע חטיבות מרחביות והפלמ"ח בשלוש. היו ניסיונות לשיתוף פעולה בין מסגרות שונות אך לא תמיד עלה הדבר יפה והביקורת ההדדית הייתה רבה.
ב-26 במאי1948 ניתנה על ידי בן-גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. המחתרות נתבעו להתפרק ממסגרתן הארגונית ולהשתלב בצה"ל. הלח"י והפלמ"ח שולבו, תוך מורת רוח, לצה"ל הצעיר והאצ"ל שולב לתוך צה"ל לאחר פרשת אלטלנה.
