סמליל הבנק בתחילת דרכותיאודור הרצל עם חברי הוועד המפקח של בנק אוצר התיישבות היהודים, 1900.המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונהבנין אוצר התיישבות היהודים בלונדון, 1902
אוצר התיישבות היהודים (בראשי התיבות: אוה"ה, באנגלית: Jewish Colonial Trust או JCT/יק"ט) הייתה חברת החזקות בענף הבנקאות שנסחרה בבורסה לניירות ערך בתל אביב עד ינואר 2017. בראשית המאה העשרים נמכרו מניות החברה ליהודי התפוצות, שחלק מהם נפטרו או נספו בשנות השואה. כיום החברה היא חברה פרטית. על פי דוחותיה הכספיים האחרונה שהוגשו לבורסה במרץ 2017, החברה עוסקת בשני תחומי עיסוק: השקעות פיננסיות בניירות ערך הנסחרים בבורסה וייזום, פיתוח, הקמה וניהול של מתקנים ופרויקטים לייצור חשמל סולארי. בעלי השליטה בחברה הם ההסתדרות הציונית, קרן היסוד.
הקונגרס הציוני שהתכנס בשנת 1898 בבזל החליט לייסד בנק עברי, "בנק אוצר התיישבות היהודים",[2] בהון רשום של 2 מיליון ליש"ט, סכום גדול באותם הימים. ייתכן שהרצל וחבריו לדרך ביקשו לחקות את הברון מוריס הירש שהקים חברה בשם דומה, "החברה להתיישבות יהודית" (יק"א), שנועדה לממן התיישבות יהודים בארגנטינה. הייתה בכך גם תשובה לנדיבותו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הצרפתי. הרצל טען: "המתיישב בארץ ישראל זקוק לאשראי ולא לנדבה". בסיכומו של דבר, הבנק נועד להיות כלי שרת לעבודה פוליטית ומעשית בארץ ישראל ובהגדרתו של מנהלו הראשון, זלמן דוד ליבונטין:
להקים מוסד חוקי להסתדרות הציונות שכוחו יפה לבוא במשא ומתן על חברות וממלכות, למען לרכוש בדרך רשמית לעם ישראל רישיונות, זכויות וקונצסיות, הדרושים להתיישבותינו בארץ אבותינו. וכן להשיג אמצעים כספיים לעבודות ציבוריות שיאפשרו התיישבות רחבה כאשר תבוא העת לכך ויוכשרו התנאים.
מכל מקום, מייסדי הבנק, בהם דוד וולפסון והבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן, סברו כי בסכום זה ניתן יהיה לרכוש את ארץ ישראל מאת הסולטן הטורקי. הסכום שראשי הציונות הצליחו לגייס בסופו של דבר היה 250,000 ליש"ט והוא הספיק להם על מנת לצאת לדרך.
אחד הרעיונות היסודיים היה שהחברה תרכוש מהיהודים, מאזור מסוים, העומדים לעלות לארץ ישראל, את נכסי דלא ניידי שלהם. זאת, על מנת למנוע מהעולים הפוטנציאליים מכירה בהולה של נכסיהם לשאר תושבי האזור בהפסדים. בזמן הביניים, עד למכירה הסופית של הנכסים בארצות המגורים הישנות, החברה תממן לעולים החדשים את העלייה לארץ ישראל ואת בניית בתיהם החדשים בארץ. כך החברה תספק לעולים הגנה מפני איבוד רכושם ותעודד את העלייה לארץ ישראל. רעיון דומה הוצע ליהודי פולין, וכן בוצע בשנת 1933 בקשר ליהודי גרמניה על ידי הקמת חברת העברה על ידי בנק אנגלו-פלשתינה.
תקנות הבנק אושרו בלונדון. אחרי האישור נשלחו כרוזים ומודעות ליהודי העולם, בהצעה להשתתף ביסוד המוסד הכספי על ידי קניית מניותיו. את המניות קנו רבים בסכומים קטנים. היו שסברו כי בעת קיבוץ הגלויות יינתן משפט הבכורה לבעלי המניות. מניה אחת נמכרה ב-80 תשלומים, וכך יכלו גם יהודים דלי אמצעים לרכוש מניות. מניות כאלה, נמצאו סחירות גם בשנת 2021, לאחר שנמצאו במכירה פומבית בישראל והועברו לבעליהן החוקי[3].
ב-1898 השקיעו ציוני רוסיה במניות החברה כ-3 מיליון רובל, מה שהפך אותם לבעלי שלוש מניות מכל ארבע של החברה. היה זה ביטוי למשקלם הכלכלי המכריע של יהודי רוסיה בתנועה הציונית, שתורגם מאוחר יותר גם לדומיננטיות הפוליטית והתרבותית שלהם בהסתדרות הציונית.[4]
זלמן דוד ליבונטין, שהיה אז מנהל בנק רוסי ("הבנק המינסקאי למסחר"), אחרי ש-17 שנים קודם ייסד את ראשון לציון, הוזמן על ידי בנימין זאב הרצל לנהל את הבנק החדש. הוא קיבל את הניהול בתנאי שכאשר יוקם הסניף הראשון בארץ ישראל הוא יוצב להיות מנהלו, וכך היה.
היות שבכוונת בנימין זאב הרצל היה למכור את המניות בקרב יהודי העולם, עלתה השאלה בידי מי תהיה השליטה בפועל. שכן, לא ניתן היה לכנס אספה של בעלי מניות, בוודאי לא באותם הימים, ומי שיבוא לאספה עלול היה להשתלט על ארץ ישראל.
נקבע כי מאה מניות המייסדים יהיו בידי "המועצה" ובה 23 נגידים מנציגי ההסתדרות הציונית. בפועל, מספר החברים היה נמוך בהרבה. במקרה של פטירת אחד מחבריה, שאר החברים בחרו חברים נוספים. "המועצה" בחרה מתוכה שני "גוברנורים" אשר נכחו בישיבות מועצת המנהלים של הבנק והייתה להם זכות וטו. בפועל, בסוף תקופת קיומה של ה"מועצה", היא מנתה חברים בודדים, מבוגרים מאוד. באורח מעשי, השליטה עברה להנהלת הבנק. ה"מועצה" התכנסה רק במקרים שהיה הכרח לכנסה ופעלה לפי המלצות מנהלי הבנק.
בשנת 2007, לאחר סכסוך משפטי, הועברו מניות המייסדים שמחזיקים בשליטה בחברה מהמועצה ל"רשות ההסתדרות הציונית",[5] והיא שולטת כיום בחברה.
הקמת אפ"ק
בסכום שהחברה גייסה נפתח עסק בנקאי בלונדון. העסק לא נחל הצלחה רבה. השקעתו החשובה נעשתה בשנת 1902 כאשר הוחלט להקים את "חברת אנגלו-פלשתינה" (Anglo-Palestine Company) אשר תהפוך למוסד כספי, בנק אנגלו-פלשתינה, הוא בנק אפ"ק. בראשה הועמד זלמן דוד ליבונטין, מראשי המתיישבים בארץ ישראל. ליבונטין הגיע לארץ ישראל וביום ב' באב תרס"ו, 21 ביולי1903, נפתח הסניף הראשון של הבנק בעיר הנמל יפו, שהייתה העיר המסחרית החשובה ליישוב היהודי בארץ ישראל (המבנה נמצא עד היום ברחוב יפת 14 ונושא עליו שלט בהתאם).
בשנות החמישים הועברו נכסי החברה ופעילותה לחברה ישראלית שנקראה אוצר התיישבות היהודים,[6] ובעלי המניות פדו את מניותיהם במניות החברה החדשה. מכיוון שנותרו מניות רבות שלא נפדו, רובן של יהודים שנספו בשואה, הוקמה בסוף שנות החמישים "חברת יקט לנאמנות בע"מ" (תרגום של JCT), ואליה הועברו כל המניות שלא נפדו, שהגיעו ל-40.5% מסך מניותיה של חברת אוה"ה.[7]
בשנת 2007, בעקבות ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה, הועברו רוב המניות שהיו בידי יקט לרשות החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, כאשר בידי יקט נותרו 15.8% ממניות אוה"ה שהועברו גם הם בהמשך לרשות האפוטרופוס הכללי.
לאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983, התברר לציבור שהחברה נוהלה בפועל על ידי הנהלת בל"ל. הנהלת הבנק בראשות המנכ"ל, ארנסט ישראל יפת, נהגה, כמקובל באותם הימים, לווסת את המסחר במניות הבנק, כדי שמחירן יעלה בהדרגה והציבור יתייחס למניות כהשקעה בטוחה. עקב תנועת מכירות חריגה במיוחד לא עלה בידי הבנקים לייצב את מחירי המניות והבנקים פנו לממשלת ישראל לסיוע. נקבע הסדר מניות הבנקים, בעקבות המשבר, כדי להבטיח את אינטרס בעלי המניות מהציבור. מניות בל"ל, שהוחזקו בידי אוצר התיישבות היהודים, הועברו לרשות מדינת ישראל ובכך השליטה עברה מ"המועצה" לבעל המניות הגדול, שעתה היה ממשלת ישראל.
בינואר 2015, פנתה החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, לאוצר התיישבות היהודים, בבקשה לזמן אספה כללית מיוחדת ובמטרה לאשר את חלוקת מניות בנק לאומי כדיבידנד בעין לבעלי המניות שלה (על ידי חלוקה של מניות בנק לאומי לבעלי המניות לפי שיעור ההחזקות בחברה), כדי לגייס את הכספים הנדרשים לה לתקציב הסיוע לניצולי שואה נזקקים.[9] בהמשך הוגשה בעניין זה תובענה ייצוגית לבית המשפט לעניינים כלכליים בתל אביב.[10]
בספטמבר 2016 הושגה פשרה בתביעה הייצוגית במסגרתה בוצעה החלפת מניות - בעלי המניות בחברה, למעט בעלי השליטה, מכרו את מניותיהם לחברה ובתמורה חולקו להם מניות של בנק לאומי שהוחזקו על ידי החברה. בעקבות זאת, נמחקו בינואר 2017 מניות החברה מהמסחר בבורסה.[11]
^איתמר אייכנר, המניות האבודות של הרצל, ידיעות אחרונות, גיליון 25018, 14.2.2021
^ישראל ברטל ויונתן פרנקל, מ'חיבת ציון' לציונות: התנועה הלאומית באימפריה הרוסית 1881–1917, הציונות לאזוריה כרך א' (עורך אלון גל), הוצאת מרכז זלמן שזר ומכון בן-גוריון 2010, עמ' 86
_%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%A0%D7%99_(_1902_)_.-PHG-1001319.png)
