עליית הנוער

הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" מגרמניה צועדת לעבר קיבוץ עין חרוד

עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.

הרקע להקמת הארגון

רחה פריאר בשנת 1930

בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי גרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פריאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל^[1],בה יקבלו חינוך לאומי. פריאר פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. פריאר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר זיגפריד להמן הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. הייתה זו הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער"^[2].

בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה הוחל בסוכנות היהודית בפעילות מואצת להעלאת יהודים מגרמניה לישראל. אחד הנתיבים שנבחנו היה העלאת ילדים שאינם קשורים לפרנסתם במקום מושבם בגרמניה. הסוכנות היהודית בחנה שלוש אפשרויות לקליטת הילדים: פנימיות, משקים של קיבוצים וכפרי ילדים, כשההנחה הייתה שההורים ישלמו את דמי השהות של הילדים. האופציה הזמינה ביותר הייתה של המשקים^[3]. עד יולי 1933 הביעו 36 משקים נכונות לקלוט כ-900 בני נוער, ודובר על קליטת עוד כ-100 ילדים בתל חי ובכפר ילדים. תקציב האחזקה של כל ילד לשנה הוערך ב-25 לא"י^[4].

באוגוסט 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג, הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. הנרייטה סאלד נתבקשה לרכז את הטיפול בעליית הנוער. בתחילה היא סרבה, אולם לאחר ביקור בגרמניה היא לקחה על עצמה את התפקיד. היא כונתה "אם עליית הנוער", והייתה לה השפעה מרובה על הלך הרוח האידאולוגי וכן על הצד המעשי בארגון.

האתגר בתוכנית לא היה רק אישור המוסדות הציוניים לעניין, אלא אף שכנוע והסברה להורי הנערים, על מנת שיאפשרו להם לעלות לארץ ישראל, אשר נחשבה כמסוכנת. כמו כן, היה צורך במאמץ לשמירה על התלהבות בני הנוער למרות ההמתנה הארוכה לפעמים לעליה.

עקרונות הארגון

מטרתה האידאולוגית של עליית הנוער בהקמתה הייתה להעלות נוער יהודי מגרמניה, על מנת שיעזרו בבניין הארץ על ידי עבודה חלוצית. הארץ זקוקה שיבואו לגאלה, והעם צריך ידיים צעירות עובדות. המטרה הייתה להגשים את חזון הציונות על ידי עליית בני נוער והתיישבותם בארץ. מתוך כך, יהיה ניתן להרוויח הצלה ליהודים, קליטתם בארץ, שיקומם וחינוכם. מטרתה החינוכית של התנועה הייתה לחנך את הנוער, להטמיעו בתרבות הישראלית ולגרום לו להיות יצרן ותורם לחברה, תוך יצירת חיי אומה חדשים בארץ ישראל. מפעל זה נעשה בשיתוף עם התנועה הקיבוצית, ומתוך כך נקבעו העקרונות החינוכיים. שיתוף הפעולה עם התנועה הקיבוצית לא הוסכם על כולם בהסתדרות הציונית. נציגי התנועה הרוויזיוניסטית ו"המזרחי" מחו על כך, כל אחד מסיבותיו הוא.

התנועה הייתה מושתתת על שלושה עקרונות: עבודה, לימודים וחברה. בכל יום עבדו 4–5 שעות ולמדו 4 שעות. יתר הזמן הוקדש לפעילות חברתית, וזמן מועט בלבד לפנאי אישי. לדעת סאלד, משקלם של שלושת העקרונות שווים, ואין להפחית מחשיבותו של אף אחד מהם.

• עקרון העבודה התבטא בעיקר בעבודה חקלאית. החניכים ראו בכך מדד להתפתחותם. המחנכים ראו בעבודה כמחנכת ומשפיעה על התבססות הילד בקבוצה ובקיבוץ. חברי הקיבוץ ראו בכך אף תועלת כלכלית, ודרך לבחינה עד כמה התאקלמו הילדים בקיבוץ. לאנשי עליית הנוער היה זה נדבך בתהליך החינוכי, כאשר המטרה הייתה להגיע בסופו של דבר להגשמה קיבוצית.
• עקרון הלימוד היה חשוב ביותר בעיני הנרייטה סאלד, שכן לפי דעתה, על החלוץ להיות בעל ידע כללי ויהודי נרחב. דעה זו לא הייתה מקובלת באותה תקופה.
• עקרון החברה הביא לקביעת מטרות התנועה על פי צורכי החברה והעם, ויצר דרך חיים תוך התלכדות ודיבוק חברים. הנערים והנערות היו מאורגנים בקבוצות, "חברות נוער". זו הייתה המשענת הרגשית שלהם, במקום משפחה שנמצאת רחוק או שכבר אינה בין החיים. בעזרת הקבוצה אפשר להטמיע ערכים בצורה טובה יותר, קל יותר לבסס התנהגות נכונה. הפעילות בקבוצה מאפשרת יחסי גומלין חברתיים, ונותנת במה לכוחות מנהיגותיים להביע כישרונותיהם. כמו כן, "חברת נוער" היא זו המכינה את הנוער להגשמה חלוצית בקיבוצים. לפי תפיסת הארגון, הקבוצה היא במרכז, ולא היחיד. אבל כל זאת לא בא מתוך הקטנת או ביטול הפרט, אלא מתוך תפיסה כי כוחו ועוצמתו יבואו לידי ביטוי עם הגשמת מטרות החברה.

עם השנים השתנו היעדים והעקרונות המנחים את הארגון לאור התמורות באוכלוסייה ובתרבות בארץ ישראל.

תקופות בארגון

מהקמתה ועד למלחמת העולם השנייה

קבוצת בני נוער של "עליית הנוער", מגיעה לנמל חיפה, 1934

ב-30 בינואר 1933, היום בו עלה היטלר לשלטון בגרמניה, נוסדה אגודת "ועד העזרה לנוער יהודי", שכונתה גם כן "עלית הנוער". אגודה זו הייתה מעין ארגון כולל של כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה, אשר תמכו בעלית נוער יהודי לארץ ישראל. האגודה רשמה מועמדים, הפנתה אותם להכשרה ולארגון העלייה וחילקה סרטיפיקטים (רישיונות עליה). ב-30 במאי באותה שנה, נוסד "ועד שיתוף הפעולה לעלית ילדים ונוער", אשר דאג לארגון ולגיוס כספים ברמה העולמית, וכן להפיץ מידע בנוגע לעלית הנוער. צלע נוספת של הארגון הייתה "הלשכה לעלית הנוער" בירושלים, שהייתה חלק מהמחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על יישוב יהודי גרמניה. תפקידה היה להשיג סרטיפיקטים, לדאוג לקשר עם הקיבוצים הקולטים, ולהכניס את הנוער למוסדות החינוך. הנרייטה סאלד הייתה אחראית על ההיבטים הפדגוגיים של המפעל ועל המימון וההיבטים המנהליים היו אמונים אנשי המחלקה הגרמנית בסוכנות, גאורג לנדאור ודוד ורנר סנטור, שהיה גם ראש מחלקת העלייה של הסוכנות^[5]. לאחר הקמת הלשכה, הוענקו 350 סרטיפיקטים ראשונים על ידי ממשלת המנדט הבריטי^[6]. בתחילה, המטרה הייתה ממוקדת בנוער יהודי גרמניה. עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. הילדים נשלחו על ידי הוריהם בשמחה רבה, שכן זו הייתה הדרך להצילם. רוב הוריהם של הילדים נהרגו לאחר מכן בשואה.

בתקופה הראשונה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המיונים היו קפדניים ביותר. שתי סיבות עיקריות היו לכך: האחת, עקב מספרם המועט של הסרטיפיקטים שנתן הממשל הבריטי לעליית הנוער. השנית, בשל הדרישות, התנאים המיוחדים ויכולת הקליטה של הקיבוצים בהם נקלטו הנערים. המיונים נערכו על ידי האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, אשר כלל את כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה. בני הנוער שנבחרו לעלות היו צריכים להיות מגיל 15 ומעלה, לאחר בדיקה גופנית ובאישור הוריהם. אלו שיכלו, נתבקשו לשלם עבור נסיעותיהם והכשרתם במרכזים בגרמניה, עד שיקבלו סרטיפיקטים.

קבוצת הנוער הראשונה שנקלטה באופן רשמי על ידי "הלשכה לעליית הנוער", התחילה פעולתה ב-19 בפברואר 1934 בעין חרוד^[7]. קבוצה זאת של כ-50 נערים ונערות התנהלה תחילה כחברת נוער נפרדת, אך בסוף יוני 1934 שולבה עם שאר ילדי עין חרוד לחברת נוער אחת^[8]. כעבור ארבעה חודשים הועלתה קבוצה דתית ראשונה לקיבוץ רודגס, לימים קבוצת יבנה. עם זאת, היה מחסור במקומות לקליטת נוער דתי^[9]. עד נובמבר 1934 עלו כ-200 נערים ונערות. חלקם השתכנו בשלושה מוסדות: כפר ילדים ונוער אהבה, משק הפועלות ליד תלפיות ובית צעירות מזרחי בירושלים והשאר השתכנו בקיבוצים עין חרוד, רודגס ותל יוסף^[10].

לאחריהן, הוקמו קבוצות בתל חי, כפר חסידים, קבוצת שילר, שריד, גבת, גשר, קריית ענבים, איילת השחר^[11], גבעת השלושה^[12], נהלל^[13], רמת דוד^[14] וקיבוצים נוספים. במרץ 1936 הגיעה לעין חרוד קבוצה שנייה, לאחר שהראשונה סיימה במקום ועברה להתיישבות באלונים^[15]. כמו כן, הוקם בית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ בקיבוץ יגור לנוער עולה מגרמניה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה^[16]. באפריל 1936 הובאה קבוצה ראשונה של עליית הנוער למושב נהלל. הקליטה בנהלל נחשבה להצלחה והכונו מקומות נוספים במושבים כפר יחזקאל וכפר יהושע^[17].

במהלך תקופה זו, עלו קבוצות שסיימו הכשרה להתיישבות קבועה באלונים ובשדה אליהו. יתר על כן, הוקם בתלפיות שבירושלים מוסד לנערים בני 13–15, שלאחר מכן עברו לאחד ממוסדות החינוך של עלית הנוער. היה זה בסיס ל"מכינות" שהקימו לאחר מכן.

בשנת 1938 הד"ר שמואל ספירו הקים ובנה את השרות הרפואי של עליית הנוער^[18].

הקבוצות הראשונות של בני נוער אלו נבחרו בקפידה. היה להם זמן להיפרד ממשפחתם וממכריהם. הם הגיעו עם ביגוד וציוד, וידעו שיש להם לאן לחזור בגלות. מלבד הבדלים קטנים, האופי התרבותי של הנערים היה דומה. הם התרגלו לסגנון חיים גרמני, ובארץ פגשו תרבות אחרת לחלוטין. נוער זה היה חדור אידיאלים מהפכניים. אמנם חלקם תכננו לפני בואם לרכוש השכלה גבוהה, אולם משהגיעו לארץ ישראל, שאיפותיהם השתנו. הם הצטרפו להקמת של יישובי חומה ומגדל, הצטרפו לשורות ההגנה, הפלמ"ח והבריגדה היהודית. חלקם אף עזרו בעליה הבלתי לגאלית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלו לארץ ישראל דרך עלית הנוער כ-5,000 נערים ונערות, כאשר כמחצית מהם עלו ב-1939. ממערב אירופה הגיעו כ-90%, והשאר ממזרחה.

בתחילת 1936 הגיעה קבוצה ראשונה של עלית הנוער מפולין. הם היו חברי גורדוניה שהגיעו לכפר הנוער בן שמן^[19]. בשנת 1938 קיבלה על עצמה ההסתדרות הציונית ברומניה לממן את מחצית העלות של עליית הנוער מרומניה ובקשה לקדם את העלייה ממדינה זו^[20].

במהלך מלחמת העולם השנייה

שיעור עברית בקיבוץ מעברות לבני נוער של עליית הנוער מטורקיה

מאז פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, החלה תקופה חדשה בעלית הנוער. המונים ניסו להגיע לארץ ישראל בכל הדרכים האפשריות. באותה תקופה הייתה גם עלייה גדולה בדרכי היבשה, וכן לא התמקדה רק באירופה, אלא אף בארצות נוספות. נקלטו 380 נערים ונערות מתימן, 73 מעיראק, 1045 מטורקיה, ועוד 249 נוספים מארצות נוספות באסיה. מניעי עליה זו היו אף הם אידאולוגיים-ציוניים, וכן ניסיונות להצלה ולהישרדות. בשנת 1941 החלו להיקלט במוסדות עלית הנוער גם נוער ישראלי מרקע של מצוקה. הייתה זו תוכנית, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, שנועדה להוציא נוער משכונות המצוקה ולגדלו בקיבוצים. כמו כן, הותאמה תוכנית זו אף במסגרת דתית. בשנת 1941 בעקבות הפרהוד בעיראק, נשלחה לשם בחשאי הפעילה מזל מוצרי לאור העניין שהביעו רבים מניצולי הפרעות לשלוח את בני משפחותיהם הצעירים לארץ ישראל.

בבואם של בני הנוער שניצלו מהשואה, השתנו לגמרי מאפייני הקליטה ואופייה. במיוחד, אצל קבוצה של כ-1,300 ילדים ונוער שנקראה "ילדי טהראן" אשר עברו בדרך עקלקלה וקשה, עד שהצליחו לעלות לארץ. הייתה זו הפעם הראשונה שנקלטו גם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, שאף הם שולבו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים. לא היו אלה ילדים שעלו מרצונם האישי, לאחר הכשרה נפשית ופיזית ובאישור הוריהם, אלא פליטים שברחו. המצב כאן היה אחר לגמרי. הוקמה ועדה שנדרשה למיין את הילדים עד גיל 14, האם יישלחו למוסדות כלליים או דתיים. נערים מעל גיל 14 – ההחלטה נשארה בידיהם. באותה התקופה, עלה ויכוח ציבורי רחב היקף באשר לאופי החינוך שניתן לנערים. קליטת של ילדי טהראן הכשירה את השטח והתנאים לקבלת נערים נוספים, אשר ניצלו מן השואה.

לעומת התקופה הקודמת, בה עלו נערים בעלי השכלה כללית, תוך כדי לימודיהם בתיכון, אשר חסרו בדרך כלל השכלה כללית, הנוער כאן הוא במצב אחר לגמרי. בשל המלחמה, הילדים לא למדו כלל, לא השכלה כללית ולא השכלה עברית. כאן עמדו אנשי עלית הנוער מול שתי משימות חשובות: האחת, לתמוך רגשית בילדים היתומים כאב ואם, והשנית, ללמדם ולחנכם.

היה קיים קושי בקליטת ילדים מארצות המזרח, אשר באו מתרבות שונה. המקומות שקלטו את הילדים לא התנהגו באותה סובלנות כאל הילדים שהגיעו קודם לכן מאירופה.

הייחודי בתקופה זו הוא הנכונות והמאמץ להעלות כמה שיותר ילדים, למרות חסימת אירופה ומדיניות הספר הלבן של הבריטים המגבילה עליה יהודית. לאור קשיים אלה, בתקופה זו עלו 10,000 ילדים ונוער בלבד.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה

קבוצת של עליית הנוער בקיבוץ גן שמואל 1946

בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, בשנת 1946, נקבע כי כל יתום יהודי באירופה עד גיל 17, רשאי להיקלט במוסדות עליית הנוער. הארגון נערך לכך ואף הקים לשם כך מרכז בפריז. כמו כן, בארצות רבות באירופה הוקמו "בתי עלית הנוער", שם נקלטו החניכים לפני עלייתם ארצה. בזמן זה הוחלט לחדש את המיון בקבלת החניכים לעלייה לארץ. היו לכך מס' גורמים, ביניהם: מס' הסרטיפיקטים המועט שניתן על ידי המנדט, חוסר במקום מתאים לקלוט ילדים צעירים, צורך היישוב בנערים חסונים ובריאים בנפשם שיוכלו לסייע ברמה הטובה ביותר, קשיים כלכליים של הארגון וכו'. על כן, בקבלת הנערים ההעדפה הייתה כזאת: ראשית, יתומים משני הוריהם, או ילדים אשר להם קרובים יחידים בארץ. כמו כן, הם נתבקשו לבצע בדיקות רפואיות מקיפות וטיפול בבעיות לפני העלייה, עד כמה שניתן. יתר על כן, הועדפו בני נוער בני 15–17, וכן בני נוער שהיו מאורגנים בקבוצות.

בסוף 1946 הוקם כפר נוער בקפריסין, לאחר שגירשו הבריטים את העולים הלא חוקיים. בתחילת 1948, עליית הילדים אושרה, ונקלטו בתוך מוסדות עלית הנוער כ-3000 חניכים. בתקופה זו, נקבע להקים את "המחלקה לעלית ילדים ונוער" בתוך הסוכנות היהודית, במקום "הלשכה לעלית ילדים ונוער" שהייתה חלק מ"המחלקה ליישוב יהודי גרמניה". מסיום מלחמת העולם השנייה ועד לקום המדינה, נקלטו בעלית הנוער כ-15,000 ילדים, רובם מגרמניה ומפולין, חלקם מבולגריה, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, וכן מסוריה, מלבנון ומתימן.

מהקמת המדינה ולאורך שנות ה-50

ילדים במחנה של עליית הנוער ליד כרכור 1950

בולים לציון 20 שנה לעלית הנוער, 1955

מקום המדינה ועד ל-1952, העלייה לארץ הייתה גדולה במיוחד. באותה התקופה, מעל 27,000 ילדים ובני נוער הצטרפו לעליית הנוער. כל הנערים שהיו ב"בתי עליית הנוער" בערים ברחבי אירופה עלו לארץ. בשל כמות העולים הגדולה, נפתחו מחנות מעבר ומיון בכמה מרכזים בארץ. דבר המייחד תקופה זו לעומת קודמותיה, היה העובדה כי בני הנוער והילדים לא הגיעו לבדם, אלא יחד עם משפחותיהם. דבר מרכזי נוסף היה ארץ מוצאם: 76% מתוכם היו מארצות ערב. תמורות אלה יצרו שינויים באופי הארגון והתנהלותו.

באלול תש"ט, 1949, ביקר במרוקו משה קול, ראש הארגון. בעקבות ביקור זה, נפתחה תוכנית של עליית הנוער בקזבלנקה, ונערכו לקליטת ילדים בארץ. יש הסוברים כי זוהי נקודת פתיחה לתחילת עלית יהודי מרוקו בשנות ה-50. בתחילת עשור זה החלה מגמה של התגברות החינוך המקצועי באידאולוגיה של הארגון, לעומת מטרות החינוך החקלאי שהיו עד כה. מגמה זו נבעה כתוצאה מחיזוק המימד המקצועי במדינה, שינוי בשאיפותיהם של החניכים, דו"חות שונים שהוגשו, וכן בתי ספר ומרכזים מקצועיים שהוקמו בכל הארץ. בתקופה זו הוקמו מוסדות רבים, כגון: כפרי נוער, חוות גדנ"ע ו"מרכזי נוער" לחינוך והכשרת נערים שלא נקלטו במוסדות החינוך הרגילים או בעבודה.

בשנת 1954 הציע אלברט איינשטיין להמליץ על ארגון עליית הנוער לפרס נובל לשלום^[21]. בשנת 1958, בשנת העשור למדינה, קיבלה עליית הנוער את פרס ישראל.

שנות ה-60

בשנים אלה הייתה תקופת משבר לעליית הנוער. ראשית, נקלטו בארגון נוער ישראלי ונוער עולה ותיק משכונות המצוקה, והיו רבים שהתנגדו לכך. דבר נוסף, התקציבים קוצצו וצצו קשיים רבים. הארגון עמד בפני סכנת סגירה. עקב כך, פנה הקונגרס ה-25 בקריאה עולמית לגייס כספים למענו. יחד עם קשיים אלה, המשיכה עלית הנוער בפעילותה הענפה. ב-1960 הוקם "מרכז תרבות עמים לנוער", אשר יועד לבסס ערכי תרבות ואומנות עולמיים לילדים בישראל. עלית הנוער קיבלה את הנהלתו של המרכז. ב-1961 הוקמו "כיתות מכינות" עבור ילדים שהוזנחו חינוכית ועקב כך הם מפגרים בלימודם ולא התאקלמו בבית ספר רגיל. המכינות הוקמו תחילה ברמת הדסה, ולאחר מכן הוקמו עוד שניים: בבן יקיר ובנתיבות. בפברואר 1962 נוסדה "היחידה לקליטת נוער מתבגר". יחידה זו קיבלה נערים עולים בני 16–18 אשר הפסיקו את לימודי התיכון שלהם במקום מוצאם, וחפצו לרכוש מקצוע כדי להתאקלם בארץ. מסלול היחידה כלל לימוד של חצי שנה באולפן לעברית, לאחריו לימוד מקצוע במשך שנה, ולאחר מכן גיוס לצבא. לאחר מלחמת ששת הימים, חל שינוי גדול בעליה. אל הארץ הגיעו, בין השאר, עולים רבים מברית המועצות ומרומניה, שרצונם היה לבסס את לימודם וידיעותיהם. על מנת לענות לצרכיהם, הותאמו עבורם "כיתות לועזיות" (או "הנתיבים הלועזיים"), בהם נערים ונערות בכיתות יא'-יב' למדו ונבחנו בשפת אמם. בכיתות אלה למדו גם עולים מצרפת ומדרום אמריקה. כמעט מחצית מהעולים בגילאי 15–17 מברית המועצות ניסו להיקלט בארגון, ואכן הצטרפו כ-4,000 בני נוער ממדינה זו.

בשנת 1962 הציעו מספר חברי כנסת להעניק פרס נובל לשלום לעליית הנוער. בנימוקיהם כתבו: "עליית הנוער הצילה מעל ל-100,000 ילדים יהודים, שיקמה וחינכה אותם בישראל."^[22]

שנות ה-70

בשנת 1971 אושרה "תוכנית ה-4,600" (או "הפרויקט הישראלי") על ידי הנהלת חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. תוכנית זו מורה על עליית הנוער לתת דגש על חינוכו של נוער ישראלי משכבות המצוקה. ראוי להזכיר, כי משימה זו החלה עוד בזמנה של סאלד, אולם לא באותו היקף. בשנים 72'-78' התעצם מס' החניכים מ-9,971 ל-18,145. הנוער הישראלי בעליית הנוער הגיע ל-88% מכלל החניכים, כך שתוכנית ה-4,600 הצליחה הרבה מעבר למצופה. במסגרת תוכנית זו הופעלו פרויקטים ומיזמים חדשים בתחומים שונים. כמו כן, חזר שיתוף הפעולה עם הקיבוצים.

בשנת 1976 נוסתה תוכנית חדשה בשם "תור ועלה לנער", שמטרתה הייתה להביא נערים ונערות מחוץ לישראל לתקופה של כחודש וחצי בארץ, ולעורר בהם את רצון לעלות ארצה או ללמוד פה. לאחר מספר שנים תוכנית זו בוטלה. בשנת 1979 התגייס מחזור ראשון של עליית הנוער במסלול פיקודי מיוחד. מטרתו של פרויקט זה הוא לאפשר לבוגרים להוציא אל הפועל בצורה הטובה ביותר את כישרונותיהם הצבאיים. בשנת הלימודים של 78'/79' החל "מפעל הפרויקטים המיוחדים", בו בני נוער יהודיים מחוץ לישראל הוזמנו ארצה ללמוד במשך שנה במוסדותיה של עלית הנוער את מקצועותיהם בשפת אמם, ועם זאת לקבל ידע בעברית, ביהדות ובמורשת ישראל.

לקראת סוף שנות ה-70 ארעה המהפכה באיראן, בעקבותיה נקלטו כ-1,800 בני נוער עולים מאיראן בארגון, אשר כמחצית מהם עלו בלי משפחתם. עליה זו עוררה דיון ציבורי בנוגע לאופי החינוך הניתן- כללי או דתי. אולם, דיון זה לא היה כה חריף כמו זה שאירע לפני קום המדינה, בעלית ילדי טהראן.

שנות ה-80

עלייה עיקרית בתקופה זו (ואף לאחריה) הייתה מאתיופיה. הילדים נקלטו בלא סינון של גילאים או מצב בריאותי. נפתחו בשנים אלה מרכזים למיון, אשר משם הופנו הילדים אל מוסדות החינוך הדתיים המתאימים להם. כולם הופנו לבתי ספר דתיים, ועלית הנוער דאגה רבות לקליטתם.

בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כמחלקה נפרדת בשל סיבות תקציביות, בהחלטת הנהלת הסוכנות היהודית. רוב החניכים הועברו לאחריותו של האגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך והתרבות. עד זמן זה, לאורך יותר מחמישים שנה, נקלטו והתחנכו במוסדותיה עליית הנוער כ-350,000 נערים ונערות.

קשר הארגון עם הורי החניכים

בשנותיה הראשונות של עליית הנוער, הקשר של הארגון עם הורי החניכים הסתכם בהסכמתם של ההורים לעליית הילדים ארצה. המלחמה, בין השאר, גרמה לכך שאף נפסק קשר המכתבים בין ההורים והילדים, וגרוע מכך – להתיתמותם של ילדים רבים. בשל כך, היה הארגון כמעין מחליף מקום ההורים. מציאות זו התאימה לרעיון של הארגון, שלעיתים רבות פנה כנגד האידאולוגיה אליה חינכו ההורים. מאז הקמת המדינה, המצב השתנה לגמרי. הארגון החל לקבל גם תלמידים שעלו ארצה עם הוריהם, אולם דבר זה לא שינה את מהות הקשר של הארגון עם ההורים. רבים מההורים באותו זמן הרגישו חדשים ולא בטוחים בארץ, ועל כן לא התנגדו שגורמים אחרים ותיקים יותר ינהיגו את ילדיהם.

בתחילת שנות ה-50 הגיעו עולים רבים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. בארצות אלה לא היה נהוג קשר חזק בין גורמי החינוך לבין ההורים, ולכן קיבלו ההורים את המדיניות הזו גם בארץ. עליית הנוער סברה שבשל התערערות מעמד ההורים, עליהם להמשיך בדרך זו ולשמש כמעין תחליף להורים, על כל האחריות המשתמעת מכך. ההורים לא נתפסו כשותפים לתהליך החינוך והלמידה, ולא היו מעורבים מספיק בחיי הילדים. לאור תפיסה זו, עולים חדשים רבים לא רצו לשלוח את ילדיהם למוסדותיו של הארגון (ובמיוחד את בנותיהם), והיו רבים שאף הוציאו את ילדיהם מן המוסדות במהלך שנות הלימוד, לעיתים אף בהתנגדות ילדיהם. כמו כן, היו ילדים שעזבו ביוזמתם את עליית הנוער, בשל הריחוק שחשו מהוריהם.

עם השנים, החלו להבין בארגון שניתן יהיה לחנך בצורה הרבה יותר שלמה ואפקטיבית כאשר גם ההורים ייקחו חלק בתהליך ויהיו מעורבים. הכרה זו הגיעה, בין השאר, על רקע ההתפכחות מהשאיפה שכל החניכים ימשיכו לחיות חיי קיבוץ. בארגון הבינו שמסגרת זו אינה מתאימה לכולם, ומלאכת החינוך ותחומיו רחבים הרבה יותר, ועל כן לא כדאי לכפות צורת חיים זו על הילדים. אט אט, הליך זה של קירוב ההורים ועירובם בתהליך החינוכי הלך וגבר, והגיע אל כל מוסדות החינוך של הארגון. עם זאת, המשיכה עליית הנוער לחוש אחריות אישית כלפי תלמידיה כאילו היא ממלאת מקומם של ההורים, ועל כן היא מעורבת בכל מקומות החינוך אליהם מגיעים הילדים.

ראו גם

• כפר נוער

לקריאה נוספת

• ח. פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים: הספרייה הציונית, 1971.
• משה קול, מסכת עליית הנוער, הוצאת מ. ניומן, 1961.
• מאיר גוטסמן, עליית הנוער - רציפות ושינוי, תל אביב: הוצאת צ'ריקובר, 1987.
• ש. עדיאל, ציוני דרך בתולדות עליית הנוער, הסוכנות היהודית, עליית הנוער, המרכז לתיעוד ע"ש ה. סאלד, 1986.
• שלמה בר גיל, מחפשים בית מוצאים מולדת: עליית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפלטה 1945-1955, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1999.
• דוד שערי, "דרכה הייחודית של עליית הנוער בקליטתם של ילדי "שארית הפליטה"", כיוונים חדשים, 4, עמ' 204–206, 2001.
• דוד נמרוד-סימרוט, עליית הנוער לנוכח העלייה והקליטה של יהודי ארצות האסלאם 1948–1953, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008.
• פנחס רוזנבליט (עורך), עליית הנוער: קורות המפעל, פרקי מקרא ודעת אישים, הסוכנות היהודית, עליית הנוער, 1968.
• דבורה הכהן, ילדי הזמן: עליית הנוער 1948-1933, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2011.
• ברכה חבס (עורכת), ספר עלית הנוער, ירושלים: המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בא"י, הלשכה לעלית הנוער ליד הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, 1941.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עליית הנוער

• תבנית:אתר רשמי - קישור לא פעיל
• הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הלשכה לעליית ילדים ונוער, דף שער בספרייה הלאומית
• עליית הנוער, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. סימול החטיבה: S119 ,S75
• רפאל גת, ‏מפעל עליית הנוער, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 176-149
• דבורה הכהן, ‏בין שני עולמות: הנרייטה סאלד ורחל ינאית בן-צבי על קליטת עליית הנוער בשנות השלושים, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 142-123
• רחה פראיר: מפעלה של אישה לבדה על הקמת עליית הנוער באתר מט"ח
• שרה בן-ראובן, רֶחָה פרָיאֶר נגד הנרייטה סאלד - חלק א, חלק ב, חלק ג, באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה
• משרד החינוך - המנהל לחינוך התיישבותי פנימייתי ועליית הנוער(הקישור אינו פעיל)
• עליית הנוער באתר משואה
• תחקיר על התארגנות ואסוף ילדים אחרי השואה ועליתם ארצה בתקופת שלטון האנגלים בארץ, באתר יוטיוב
• מסע עלייה של נוער העברי מגרמניה באונייה 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• ילדי טהראן מגיעים לפלסטין 1943, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• הגיעה לישראל העולה המאה אלף של עליית הנוער, 1960, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• שבע עשרה שנים לעליית הנוער ויום הילד היהודי. יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 3:46), יוטיוב

הערות שוליים

1. חנוך ריינהולד, עלית הנוער, תל אביב: האוניברסיטה העברית, תשי"ז
2. רחה פריאר, ראשית יסודה של עלית הנוער, דבר, 28 באוגוסט 1935
3. מה יכולה ארץ־ישראל לתת ליהודי גרמניה, דבר, 9 ביוני 1933
4. על משמר שלמות החינוך העממי, דבר, 24 ביולי 1933
5. רפאל גת, ‏מפעל עליית הנוער, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 176-149
6. נוער יהודי מגרמניה לא"י, דבר, 11 בדצמבר 1933
7. ילדי גרמניה בעין חרוד, דבר, 25 בפברואר 1934
8. שבת של נוער בעין חרוד, דבר, 27 ביוני 1934
9. הנרייטה סאלד, עלית ילדי ישראל מגרמניה, דבר, 29 באוגוסט 1935
10. עליית הנוער מגרמניה לא"י, דואר היום, 22 בנובמבר 1934; עליית הנוער מגרמניה לא"י, דואר היום, 25 בנובמבר 1934
11. חברת הנוער באילת השחר, דבר, 22 בפברואר 1938
12. עלית הנוער, דבר, 11 בדצמבר 1935
13. עלית הנוער מגרמניה, דבר, 27 באפריל 1936
14. עם נוער עולה בימים אלה, דבר, 14 ביולי 1936
15. עלית הנוער, דבר, 5 במרץ 1936
16. עלית הנוער מגרמניה, דבר, 19 בינואר 1937
17. תנועת המושבים והארגונים בתרצ"ז - הנוער במושבים, דבר, 1 באוקטובר 1937
18. ד"ר שמואל ספירו 1885 – 1960, ד"ר ספירו בנה את השרות הרפואי של עליית הנוער וכיהן כמנהלו עד לפרישתו לגמלאות ב-1957 משואה המכון ללימודי השואה, עליית הנוער: אישים
19. נוער מפולין לכפר הנוער בן שמן, דבר, 9 בפברואר 1936
20. עלית נוער מרומניה, הַבֹּקֶר, 1 באוגוסט 1938
21. איינשטיין המליץ לתת לעליית הנוער את פרס נובל לשלום, דבר, 21 באפריל 1955.
22. Nomination archive, באתר פרס נובל לשלום, ‏1962 (באנגלית).