בעשר השנים שבין 1938–1948 מילא תפקידים מרכזיים בחיים הקהילתיים ובזירה הציונית. היה יושב ראש ארגון ציוני אמריקה, המגבית היהודית המאוחדת, ועידת הרבנים ומוסדות אחרים. הוא התנגד בתקיפות למדיניות ההבלגה, תמך בתנועות המחתרת בארץ ישראל, האצ"ל והלח"י, והאמין בזקיפות קומה אישית וציבורית. הוא תבע באופן בלתי מתפשר את פירוק המנדט הבריטי והקמת מדינה עברית לאלתר. עמדותיו אלו הביאוהו לעימות חריף עם סטפן וייז שדגל במדיניות אחרת.[1]
במסגרת תפקידיו הציבוריים נטל הרב סילבר חלק במאבק היהודי-אמריקני להצלת יהודי אירופה בתקופת השואה. עם תום המלחמה הפעיל לחצים רבים על ממשל טרומן ועל הנשיא טרומן עצמו כדי שיקבלו את העמדות הציוניות ויתנו את הסכמתם להקמת מדינה יהודית. דעותיו אלו הביאו אותו לעיתים לידי פולמוס סוער עם עמיתים מתונים יותר ואקטיביים פחות בתנועה הציונית, ופעמים אף פרש במחאה מרת-נפש.
הרב אבא הלל סילבר דגל עוד בזמן מלחמת העולם השנייה בהעתקת מרכז הכובד של הפעילות המדינית מלונדון לניו יורק, כשם שגם הוכיחה את עצמה תפיסתו שיש לגייס את כל המשאבים של מיליוני יהודים אמריקאים ואת כל כובד משקלם לניצול שעת הכושר המלהיבה והחד-פעמית להגשמת חזונו של הרצל. הרגע הדרמטי ביותר בחיי הדיפלומט בא ביום 8 במאי1947, כאשר התייצב כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בניו יורק בפני האומות המאוחדות, בשם העם היהודי כולו. אולם, בהופעתו זו לפני הפורום הבינלאומי לא ראה סוף פסוק, ועיקר המאמץ עוד היה לפניו. לקראת הכרעת כ"ט בנובמבר נטל על עצמו את האחריות הכבדה לניהול המערכה עם שתי הסיעות בקונגרס האמריקני, עם הממשל, עם ההססנים בתוך המחנה היהודי ובפרוזדורי האו"ם. על תוצאות המתקפה המדינית המשולבת הזאת פסק ידידו ד"ר עמנואל ניומן:
אלמלא מלחמת הקוממיות לא הייתה קמה מדינת ישראל, אך אלמלא הגושפנקא הבינלאומית שהעניק הניצחון בעצרת האו"ם, ייתכן שמלחמת העצמאות לא הייתה ניטשת כלל.
ב-17 במרס 1981, השירות הבולאי הנפיק בול דאר שעליו מופיע דיוקנו של סילבר. במשך שמונה חודשי הופעת הבול נמכרו 819,000 בולים. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול.[3]
כתביו שתורגמו לעברית
במה נבדלת היהדות: מחקר על אופייה של היהדות (תרגם מאנגלית בהשגחת המחבר: ברוך קרוא), תל אביב: מסדה, תשכ"א
בפני כס משפט העולם, ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"ז
במערכה למדינה יהודית: אוסף נאומים ומאמרים עם רשימה ביוגרפית מאת ה' מנסון (תרגם: חיים שקט; ליקט והביא לדפוס משה שרף), ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"ח
