היוזמה להקמת המושבה באה מחברת "גאולה" של מאיר דיזנגוף שקנתה ב-1906 2,000 דונם קרקע ממושבת הגרמנים הלותרניםחוות שפון (שמבנה האבן שלה נשתמר בקיבוץנצר סרני השכן). בכינוס שנערך בספריית שערי ציון שביפו לפני העלייה לקרקע הוחלט לחלק את השטחים המיועדים למושבה לשניים: חלקות אדמה של 50 או 100 דונם, שיימכרו לקבוצה של עולים (מרוסיה, פולין, רומניה, בולגריה, ארגנטינה ואיראן) שהתגוררו בארץ כמה שנים שבמהלכן קיבלו ניסיון בחקלאות במושבות השונות, ואילו המחצית השנייה מסך הקרקעות יימסרו לעולים מדאגסטן שהגיעו לארץ באותה שנה ועוד לפני עלייתם התקיימו מחקלאות. בראשם עמד הרב יעקב יצחקי. המושבה הוקמה על ידי שתי קבוצות אלה בשנת 1907 באזור שנקרא בערבית "ואדי למון"[6]. הרב יעקב יצחקי רכש כ-200 חלקות עבור היהודים הקווקזים[7]. בתחילה נקראה המושבה "באר שלום"[8] (תרגום מהערבית "ביר סאלם") אולם כבר עם הקמת המושבה נקראה "באר יעקב"[9]. בנובמבר 1907 נקבעו תקנות המושבה והוגרלו החלקות[10].
בתחילה לא היה למושבה מקור מים והמתיישבים הראשונים נאלצו לסחוב כדי מים מראשון לציון (מרחק הליכה של כשעה וחצי) ומנס ציונה. מאוחר יותר אורגנה עגלה להבאת המים. כיוון שאספקת המים לא מילאה את צרכי התושבים, הוחלט לשאוב מים מבאר צלבנית ששכנה בקרבת מקום. בעומק של 45 מטרים נמצאו לבסוף מים ולכבוד זאת הוחלט לקרוא למושבה "באר יעקב".
בשנת 1909 היו בבאר יעקב 25 משפחות של אשכנזים וקווקזים, שהחיבור ביניהן לא עלה יפה והיו סכסוכים רבים בין שבע המשפחות הקווקזיות, שהחזיקו בכמחצית האדמות ביישוב, לבין 18 משפחות האשכנזים[11].
בשנת 1910 הוקם בית ספר יסודי ראשון במקום, בעקבות החלטה של ועדה בהשתתפות חיים חיסין וחיים נחמן ביאליק. בשנת 1927 למדו בבית הספר כ-40 תלמידים. היו אז בבאר יעקב כ-50 משפחות שראשיהן עבדו בגידול שקדים, ירקות וחלב, שלא הכניסו מספיק, והיה ניסיון לטעת פרדסים. לצורך כך קנתה הקרן הקיימת עוד 250 דונם והמושבה הזמינה עוד מתיישבים להצטרף למקום[12].
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, נוסד בסמוך לשטחי המושבה מחנה "צריפין" ששמו נלקח משמו הערבי של כפר ערבי נטוש בשם "סרפנד אל ח'רב"[13] (צריפין החרבה). בזמן בניית המחנה חנו שני גדודים בריטיים בקרבת המושבה, ונתנו לשכונה שתבוא על מקומם אחר כך את שמה הלא רשמי, "תוניס קאמפ" (Tunis camp) (מחנה תוניס), שכן הגדודים הגיעו לארץ ישראל מתוניס.
במלחמת העצמאות, בשל קרבתו לרמלה סבל היישוב מהתקפות של ערבים, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה היישוב הבית הראשון בארץ ישראל לעולים חדשים רבים בעיקר מצפון אפריקה, רבים מהם מלוב ומתוניס, דבר שגרם לטעות הנפוצה כי המעברה נקראה "תוניס קאמפ" (Tunis camp) בשל מוצא העולים.
לאחר קום המדינה
מיד לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת העולים הגדולה מעברת באר יעקב (אשר נקראה אחר כך בשם "מעברת חוטר"[14]) והיא צורפה לבאר יעקב בשנת 1965[15]. כן צורפו לישוב: כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בית החולים שמואל הרופא ובית החולים אסף הרופא אשר הוקמו במחנות בריטיים שפונו ובנוסף סופח לשטחה של המועצה המקומית מושבתלמי מנשה אשר הוקם ב-1953 מזרחה לבאר יעקב. המושב הוא אומנם חלק משטח השיפוט המוניציפלי של באר יעקב אך הוא מקיים אורח חיים עצמאי: מתקיימת בו אגודה חקלאית שיתופית המאגדת את יושבי המקום, ובנוסף מתקיימים בו חיי קהילה לבני המושב, עד שנות האלפיים שמר היישוב על אופי כפרי למחצה.
מעברת באר יעקב הוקמה בשנת 1949, כמחנה זמני לעולים חדשים. היא הוקמה על שטח של מחנה צבא בריטי שעל חלקו הוקם גם בית החולים שמואל הרופא. במקום הוקמו תחילה רק אוהלים, היא שימשה מחנה מעבר, ורוב תושבי המעברה הועברו לאחר זמן קצר לדיור קבע. בסך הכל במשך השנים עברו בה כ-20,000 איש. בשנת 1952 היו במעברה כ-600 משפחות, בעיקר עולים מתוניס וטורקיה, והם ערכו מספר הפגנות בדרישה שיוקמו להם צריפי עץ, עם חיבור לחשמל ומים[16][17]. בשנת 1961 עוד גרו במעברה כ-2,000 תושבים. מקור השם "מעברת חוטר" (על פי הפסוק בספר ישעיה "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה")[18]. בשנת 1962 הוכרז על תוכנית לפינוי המעברה[19]. בשנת 1970 במעברה גרו עדיין כ-200 תושבים, 28 משפחות שחלקם עם עשרה ילדים ויותר. תושבים אלו סירבו להצעות שונות לדיור חלופי ונשארו במקום[20]. בשנת 1977 קיבלה החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה את האחריות לחיסול המעברה, היא הצליחה להגיע להסכם פינוי עם שש משפחות אך במקום נותרו עוד 34 משפחות[21]. בשנות ה-80 הייתה "מעברת חוטר" המעברה האחרונה שנותרה במדינת ישראל, ותושביה סירבו להתפנות, אף על פי שחיו בתנאים קשים ביותר. החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה שכרה את שירותיו של איש העסקים דוד אפל שיפעל כקבלן פינוי ובתמורה קיבל את הקרקע להקמת שכונת וילות. אפל גם קיבל תקציב ממשרד השיכון לפיצוי התושבים[22]. בין השנים 1983 ל-1985 הגיע להסכם עם התושבים האחרונים שנותרו במעברה, הרס אותה והחל לבנות שכונה חדשה[23]. במאי 1989 נעצר אפל בחשד לגנבה ומרמה בפרויקט פינוי "מעברת חוטר", על פי החשד הועברו כ-1.75 מיליון דולר מכספי משרד השיכון לחברה בבעלותו של אפל, מבלי שניתן דיווח למה שימשו הכספים. הפרשה נחשפה לאחר ביקורת של מבקר המדינה על ניהול הפרויקט[24][25][26].
המאה ה-21
בשנים הראשונות של המאה ה-21 היישוב עבר מהפכה יישובית, חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20, פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב הנמצא בעורפו של מחנה צריפין ליישוב הממוקם במרכז המדינה, בנוסף בבאר יעקב עתודות גדולות של קרקע לבנייה הדרושות לפתרון מצוקת הדיור במרכז המדינה, בעקבות זאת החלו להבנות בבאר יעקב מספר פרויקטי בינוי גדולים המכילים אלפי דירות.
בתחילת 2020 אושרה תוכנית המתאר לעיר, על פי התוכנית צפויים להיבנות כ־27,000 יחידות דיור, 2 פארקים בגודל של כ-180 דונם במתחם היבנה על שטח שיפונה מבסיס צריפין, כמו כן מתוכנת תוכנית לשימור אתרים בעלי רקע היסטורי בעיר, ואף אצטדיון כדורגל עירוני. בנוסף, קיימות תוכניות ראשוניות לשילוב מתחמי מסחר בצמוד לתחנות הקו החום של הרכבת הקלה שישולבו במערכת התחבורה העירונית[27][28].
לאורך הציר ההיסטורי של המושבה, שנקרא בעבר רחוב דיזנגוף, חולקו החלקות הראשונות: 50 דונם למתיישב למגורים, לגידולי משק בית ולחקלאות. תוכנית השימור שמקדמת עיריית באר יעקב כוללת מספר מבנים ואתרים בגרעין ההיסטורי של המושבה. הגרעין כלל שני רחובות שלאורכם, בחזית החלקה, ניצבו בתים קטנים, צריפי עץ ובתים כפריים פשוטים שנבנו מלבני בוץ ומחומרים מקומיים זמינים. בין המבנים לשימור: מבנה בית הראשונים, בית יצחקי, הבנק הראשון, בית העם, בית הכנסת "יהודה" ובית הספר הראשון.[31]
שימור בית העם
בשנת 1933 הוחלט על הקמת בית העם, מוסד שהיה קיים במושבות הוותיקות הסמוכות, ראשון לציון ונס ציונה. קבוצת צעירים וצעירות החליטה להקים בית עם במושבה ולפתח פעולות תרבות. נרכש צריף ששופץ והורחב על ידי הצעירים שממנו לא נותר זכר. ביוני 1935 התקיימה במושבה חנוכת בית העם שהוקם במגרש הציבורי במושבה. המבנה שהוקם במקום הצריף ב-1947 תוכנן על ידי האדריכל יעקב אורנשטיין מראשוני אדריכלי הסגנון הבין לאומי בתל אביב. בתהליך השימור התגלה שבניין בית העם נבנה מלבני סיליקט גלויות בחוץ ומבפנים, בדומה לבניין התיאטרון הארץ ישראלי (הבימה) שיעקב אורנשטיין היה שותף לתכננו עם אדריכל יוסף מינור. מבנה בית העם לא נבנה במדויק על פי תכנונו המקורי של אורנשטיין. החזיתות המודרניות והמהודרות שתוכננו שונו והמבנה שנבנה הוא למעשה מבנה כפרי. כשהתמעטה הפעילות החברתית במקום, שכר את המבנה, תושב המקום, שמחה סטודניק לצורך הפעלתו המסחרית כבית קולנוע. במסגרת עבודות השימור במבנה משוחזרים ציורי הקיר שעיטרו את בית הקולנוע על ידי שי פרקש, חלוץ תיעוד ושימור ציורי הקיר בישראל.[32]
סמל העיר ההיסטורי עוצב במטרה להזכיר את אופייה החקלאי של המושבה בראשיתה. באר המים המופיעה בסמל דומה לבאר הרומית שנחפרה בה מחדש למציאת מים, שבהם השתמשו מייסדי המושבה. עץ התפוזים בשמאל הסמל מייצג את הפרדסים הרבים שהיו בה בשנות ה-30 והיוו את רוב הגידול החקלאי. השיבולת הצהובה והתלמים מסמלים את חלקאות הפלחה.
בשנת 2007, עוצב סמל מיוחד לרגל חגיגות 100 השנים לייסוד המושבה. הסלוגן היה "באר יעקב-פנינת השפלה" ושולבו בו שתי שיבולים, הצהובה לציון העבר ולצידה הירוקה לסימול העתיד.
בשנת 2020, לרגל פיתוח ובינוי המושבה שהפכה לעיר, נבנה סמל צבעוני חדש, המשלב בין סמל היישוב ההיסטורי לאלמנטים צבעוניים המשלבים את הבתים צמודי הקרקע מראשית המושבה לשכונות החדשות בהן בנייני מגורים. שילוב האלמנטים יוצר צורה דמוית לב משום שהעיר מקבלת את מצטרפיה. על פי העייריה, הסלוגן הנבחר היה "חזון - תנופה - בית", ומאחד את ערכי העיר החדשים בהם חיי קהילה, חינוך ותרבות לתנופת בינוי וקהילה תומכת ומשפחתית.[35]
מושב נווה דורון הוא מושבחקלאי הממוקם בחלק המזרחי של באר יעקב, מעבר למסילת הרכבת. המושב שייך לשטח המוניציפלי של העיר ונקרא על שמו של סגן דורון שושני[37] שנפל ב-8 ביוני1982 במלחמת שלום הגליל. בשטח המושב פועלים שני בתי ספר יסודיים.
שכונת צמרות המושבה
שכונת צמרות המושבה היא שכונה שהוקמה בשנת 2016 בבאר יעקב. במיקום השכונה היו פרדסים רבים וגבעות חמרה, אך בשטח זה החלו לבנות בנייני מגורים שהביאו להכפלת אוכלוסיית העיר. כיום בשכונה יש עדיין חלקים ושאריות מפרדסי המקום למשל, ליד כפר הנוער יוענה ז’בוטינסקי אשר נמצא צמוד לשכונת צמרות המושבה, משתרעים מרחבי פרדסים שלמים וגידולים אחרים.
טבע וסביבה
באר יעקב שוכנת בנוף של גבעות כורכר וחמרה חוליות המנוקז על ידי ואדי למון שנתן למושבה את שמה הראשון, ממזרח לבאר יעקב מתחיל עמק לוד, המקדים את מישורי ההצפה של נחל איילון ויובליו וממערב נמצא רכס גבעות הכורכר של נס-ציונה. בין גבעות החמרה באזורים לא מנוקזים קיימים כתמים של אדמת סחף כבדה.
מכיוון שהאזור היה נתון במשך אלפי שנים למשטר של עיבוד חקלאי הצמחייה המקורית הושמדה ואין לדעת מה הייתה חברת השיא המקורית.
מרבית שטח קרקעות החמרה מעובד או היה מעובד ונשתלו בו פרדסים, בפרדסים שננטשו צומחים שרביטן, אספרג (החורש, ארוך-עלים ומנוצה), לנטנה ואזדרכת.
בגבול ראשון לציון מצויים שרידי דיונות מיוצבות, בהן גדל הפרח האנדמי חומעה עטויה, (היוצר מרבדי פריחה אדמדמים) ופרח אנדמי נוסף - פשתנית יפו.
בגבול רמלה ישנם כיסי אדמה כבדה, בהם גדלים צמחי עמקים. ביניהם כלך מצוי, נץ-החלב הצרפתי וסיפן התבואה.
שטחי ביצה
שטח הביצה העיקרי באזור היא ביצת רחובות שמדרום למושב ישרש, בריכות חורף נוספות מצויות בגבול רמלה. במקומות אלו צומחים כף הצפרדע האזמלנית, בצעוני מצוי וורבנה שרועה. מספר בריכות חורף נהרסו עקב הרחבת היישוב.
שיטה מלבינה
דרומית לבאר יעקב מצויה גבעה (שמורת ישרש) שבה צומחת חורשה שרידית של שיטה מלבינה, הבונה באפריקה את נוף הסוואנה. הגבעה עשירה במינים אחרים של צומח נדיר, כגון זוטה מעורקת, בן-סירה מיובל וסחלב פרפרני.
שימור
פריחת סביונים בשטח המיועד לשימור בכפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי
מרבית שטחה של באר יעקב צפוי להיבנות. יוצא מכלל זה הוא השטח שממערב לכפר הנוער יוענה, המתחבר למסדרון שמשני צדדי כביש 431 שעתיד להישאר שטח פתוח, בכפר הנוער יוענה מוקם מרכז שימור, רבייה והפצה של הצמחייה המקומית.
