מאיר דיזנגוף

מאיר דיזנגוף

מאיר דיזנגוף, 1910
לידה	25 בפברואר 1861 יקימוביצ'י, האימפריה הרוסית
פטירה	23 בספטמבר 1936 (בגיל 75) תל אביב, פלשתינה (א"י)
שם לידה	Меер Янкелевич Дизенгоф
מקום קבורה	ישראל בית הקברות טרומפלדור, תל אביב
השכלה	סורבון
מפלגה	הציונים הכלליים
בת זוג	צינה דיזנגוף
ראש עיריית תל אביב ה־1 1922–1925 (כ־3 שנים) דוד בלוך ←
1928–1936 (כ־8 שנים) אירועים בתקופתו תל אביב צמחה לעיר שמנתה 150,000 תושבים → דוד בלוך משה שלוש ←
ראש ועד אחוזת בית 1911–1922 (כ־11 שנים) אירועים בתקופתו גירוש תל אביב

מאיר דיזֵנגוף (25 בפברואר 1861, ט"ו באדר ה'תרכ"א, בבסרביה (מולדובה של ימינו) – 23 בספטמבר 1936, ז' בתשרי ה'תרצ"ז, תל אביב) היה ראש העירייה הראשון של תל אביב, שכיהן בשנים 1921–1925, ומ-1928 ועד פטירתו ב-1936.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

מאיר דיזנגוף נולד בכפר יקימוביצ'י (Echimăuți) שבמחוז אורחיי, בגוברניית בסרביה שבאימפריה הרוסית (מולדובה של ימינו) ליעקב ומיטה. אביו היה מנהל אחוזה. עד גיל 15 למד בחדר, ואז עברה משפחתו לעיר קישינב, שם למד בבית ספר כללי. בשנת 1882 התנדב לצבא הרוסי, ושירת כעורך עיתון צבאי בז'יטומיר. דיזנגוף היה דודו של יוסף פגיס, אביו של המשורר דן פגיס.^[1]

לאחר שסיים את שירותו הצבאי עבר לאודסה, והיה פעיל במחתרת "נרודניה ווליה" (רוסית: "רצון העם"). בעקבות פעילותו המחתרתית נאסר בשנת 1885, ונכלא בבית סוהר למשך שמונה חודשים. לאחר שחרורו, הצטרף לאגודת "חובבי ציון", נפגש עם פינסקר, אחד העם ואחרים, ייסד סניף של האגודה בקישינב ונבחר כציר לוועידתה בשנת 1887.

בשנת 1888 נסע דיזנגוף ללמוד הנדסה כימית בסורבון בפריז. הוא למד במשך שלוש שנים והשתלם בייצור זכוכית באוניברסיטה של ליון. שם הכיר את הברון רוטשילד, אשר התרשם מכישרונו, ובשנת 1892 עלה לארץ ישראל בשליחותו להקים בטנטורה מפעל לבקבוקי זכוכית עבור "יין הברון". ב-1893 נסע דיזנגוף לאלכסנדריה עם בת-זוגו צינה ברנר, שאותה הכיר בז'יטומיר, ונשאהּ לאישה.^[2] בשנת 1894 כשל המפעל, ודיזנגוף שב לאודסה, שם הקים מפעל זכוכית. באותה העת המשיך בפעילותו ב"חובבי ציון", נמצא בקרבתם של מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, ח"נ ביאליק ואלתר דרויאנוב, נמנה עם מקימי הוצאת מוריה ונטל חלק בקונגרסים הציוניים החמישי והשישי. על אף שבקונגרס הציוני השישי נמנה עם מתנגדי תוכנית אוגנדה, היה דיזנגוף חסיד נלהב של תאודור הרצל.

ב-1904 ייסד עם חברו זאב גלוסקין את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ. בשנת 1905, בגיל 44, עלה בשנית לארץ ישראל, והתגורר ביפו. במקביל עסק בייבוא מכונות, והקים חברה לשירות עגלות מכניות במקום ה"דיליז'נס" הנמשך על ידי סוסים, לצורך הובלת נוסעים לירושלים ולמושבות. בכל עגלה היו 12 מושבים, והמנוע היה מונע באמצעות נפט. כמו כן, הקים עם שותפים חברת ספנות שנקראה על שמו.

ראש עיריית תל אביב

מאיר דיזנגוף וזקן השומרים אברהם שפירא רוכבים בראש העדלאידע בתל אביב, פורים תרצ"ד (1934).

היה ממייסדי אגודת אחוזת בית ב-1906 וממייסדי שכונת אחוזת בית ב-1909. לאחר סיום בניית שכונת אחוזת בית ב-1911, נבחר דיזנגוף לראש הוועד, ושימש בתפקיד זה עד 1922. בתקופה זו קיבלה תל אביב מעמד עצמאי בנפרד מיפו, ודיזנגוף נבחר לתפקיד ראש העירייה. בתפקיד זה כיהן עד יום מותו ב-1936, למעט הפסקה של שלוש שנים בין 1925–1928. בתקופתו הגשימה תל אביב את יעודה וצמחה לעיר בת 150,000 תושבים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשו והוגלו מן הארץ רבים מראשי היישוב, ודיזנגוף התמנה לתפקיד מקשר בין היישוב הגולה לבין השלטונות העות'מאנים.^[3][4] בתפקיד זה טיפל בהגשת עזרה לגולי תל אביב במושבות העבריות, וקיבל את הכינוי "ריש גלותא". הוא הקים את ועד ההגירה, שניהל את הלוגיסטיקה של כל צורכי הגולים: גיוס עגלות מהמושבות להסעת הגולים מתל אביב למושבות, ניהול השמירה על הרכוש הנטוש בתל אביב, גיוס כספים וכח אדם להספקת אמצעי מחיה, מזון ורפואה וטיפול ביתומים. בעקבות פרסום רחב תפוצה שיזם בעיתונות על מצבם הקשה של הגולים, הצליח להגיע להסכמה עם השלטונות על אספקת מזון מסודר לגולים. חלק גדול ממגורשי תל אביב, ודיזנגוף בתוכם, ישבו בחיפה. בספטמבר 1918, עם השלמת כיבוש חיפה על ידי הבריטים, קיבל דיזנגוף את פני הגנרל שפיקד על הכוחות. הגנרל צירף אותו למכוניתו וביחד נסעו לתל אביב.^[5] תוך זמן קצר שבו תושבי תל אביב לעיר, חודשה פעילות ועד השכונה, ודיזנגוף נבחר מחדש לעמוד בראשו.

בשנת 1921 הצליח דיזנגוף לשכנע את הנציב העליון להעניק לתל אביב מעמד מוניציפלי נפרד מיפו. דיזנגוף פעל להקמת משטרה עירונית ובתי משפט עירוניים. בשנת 1925 הזמין את מתכנן הערים הסקוטי, פטריק גדס, להכין תוכנית אב לתל אביב, שהתייחסה ברובה לשטחים שטרם נבנו עד אותה עת.

בדצמבר 1925 התפטר דיזנגוף מתפקיד ראש העיר, לאחר שמועצת העירייה סירבה לאשר תשלומי הורים בבתי הספר העירוניים. הוא הוחלף על ידי דוד בלוך-בלומנפלד, ששימש בתחילה כממלא מקום, ולאחר הבחירות שנערכו בסוף 1926 נבחר כראש העירייה.

בסוף 1926 מונה דיזנגוף כראש המחלקה למסחר ותעשייה בהנהלה הציונית. אלה היו ימי המשבר הכלכלי העמוק שלאחר העלייה הרביעית, ולא היה אפשר להוציא לפועל את תוכניותיו לתיעוש ופיתוח. בקיץ 1927 בקונגרס הציוני ה-15 נבחרה הנהלה חדשה ודיזנגוף לא נמנה עמה.

במאי 1927 נערכו בחירות לעיריית יפו. לפי חוקת המנדט הבריטי נמנו על בעלי זכות בחירה גם יהודים שהתגוררו ביפו או שהיו להם עסקים שם. לדיזנגוף היה עסק של יצוא ויבוא והוא הציג את מועמדותו למועצת העיר. הוא נבחר לסגן ראש העיר ולחבר הוועדה לתוכנית העיר. בראשית 1928, כשראש עיריית יפו הערבי עאסם א-סעיד יצא לחופשה ממושכת, מונה דיזנגוף כממלא מקום ראש עיריית יפו.

בדצמבר 1928 נערכו בחירות למועצת העיר תל אביב ודיזנגוף נבחר שוב לעמוד בראש מועצת העיר.

כראש עיר שאהב את עירו וטיפח אותה, פעל נמרצות לפיתוח העיר, עודד בנייה מואצת, והגיע להסכמים עם שכונות סמוכות לסיפוחן לתל אביב. מדי יום היה עובר ברחובות העיר כשהוא רכוב על סוסתו, לבדוק שהכול מתנהל כשורה. הוא גם הקפיד לעודד שמחת חיים בעיר, ונהג לרכוב על סוסתו בראש העדלאידע בכל חג פורים. דיזנגוף הצליח לשכנע אישי רוח, כדוגמת ביאליק ואחד העם, להתיישב בעיר, וכך תרם לדימויה כמרכז תרבותי.

לאחר מות אשתו, בשנת 1930, תרם דיזנגוף את ביתו (שדרות רוטשילד 16) לרווחת הציבור כדי שישמש כמוזיאון לאמנות, השפיע על אמנים רבים לתרום את עבודותיהם לטובת המוזיאון ואף רכש בעצמו כ-240 יצירות. הוא המשיך להתגורר עד מותו בקומה העליונה של הבית.

דיזנגוף שימש בתפקידי נשיא כבוד באגודות רבות בתל אביב. החשובה שבהם היא אגודת "יריד המזרח", אותה ייסד בשנת 1932. בתחילה הוקם היריד בדרום העיר, ולאחר הצלחתו הקימו מבנים קבועים שישמשו את היריד בצפון העיר. בשנת 1934 הוחלט על יריד בינלאומי גדול, ויריד נוסף כעבור שנתיים. דיזנגוף היה בין מייסדי בנק אשראי, נשא בתואר יושב ראש כבוד ופעילות הבנק התנהלה במשך תקופה מביתו הפרטי. אחד מעיסוקיו החשובים והמכובדים היה כהונתו כקונסול בלגיה, בתפקיד זה אירח בתל אביב ב-1933 את אלברט הראשון, מלך הבלגים וקרא על שמו את כיכר המלך אלברט.

בבחירות לעיריית תל אביב בדצמבר 1935^[6] התמודד כעצמאי וזכה ב־2007 קולות.^[7]

בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, סגרו הערבים את נמל יפו מתוך כוונה לשתק את התפתחות היישוב היהודי בארץ. דיזנגוף קיבל רשות לפתיחת נמל בעיר תל אביב, ולפני מותו הספיק לחנוך את המזח הראשון בנמל תל אביב.

מסע ההלוויה של מאיר דיזנגוף. שני משמאל עומד דוב הוז ולידו משה שרת. בתמונה נראה גם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ.

דיזנגוף נפטר בסתיו תרצ"ז 1936. עוד בחייו נחשב כ"אבי העיר". דיזנגוף פעל ליצירת הדימוי של תל אביב כ"עיר העברית הראשונה" בין השאר על ידי טיפוח השפה העברית, למשל, בתי מסחר חויבו לכתוב את השלטים בעברית. דיזנגוף טיפח קשרים קרובים עם השלטונות (גם העות'מאנים וגם עם שלטונות המנדט), וגם עם ראשי עיריית יפו. הודות לקשרים אלה הצליח דיזנגוף לפתח את העיר ולהרחיב את גבולותיה, וגם לקבל סמכויות שמעט מאוד יישובים קיבלו (כמו שיטור ושיפוט עירוני).

הנצחתו

דיזנגוף ניסה לעצב את הנצחתו שלו עוד בחייו, כאשר ציווה את ביתו עוד בחייו לרשות מוזיאון תל אביב לאמנות.

בקומת הקרקע בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. בימינו משמשת הקומה כמוזיאון בשם "היכל העצמאות", בשתי הקומות מעליה שוכן "בית התנ"ך על שם דוד בן-גוריון" - מוזיאון ומכון לחקר התנ"ך אשר מנוהל בהתנדבות על ידי דני אופיר, ועמותת "יד מאיר וצינה דיזנגוף" בהנהלת אלחנן אבידור. בפברואר 2010 אישרה הממשלה תוכנית לשימור אתרי מורשת לאומית שכללה את היכל העצמאות.

רחוב דיזנגוף נקרא על שמו כבר בחייו של דיזנגוף. ברחוב תוכננה והוקמה כיכר עם מזרקה במרכזה, אותה קראו על שם רעייתו: כיכר צינה דיזנגוף. (לימים, הוחלפה המזרקה במזרקת "אש ומים" של האמן יעקב אגם). לקראת יום הולדתו ה-70 של דיזנגוף, החליטה העירייה על הקמתו של "גן מאיר" ברחוב המלך ג'ורג'; אך הגן נחנך כשמונה שנים לאחר פטירתו.

שכונת קריית מאיר בתל אביב, שנקראה על שמו, הוקמה בשנת 1936. בית הכנסת "היכל מאיר" ברחוב מאנה 12 קרוי על שמו.

עיריית תל אביב-יפו מחלקת את פרס דיזנגוף לאמנות הפיסול והציור.

פסל של מאיר דיזנגוף רוכב על סוסתו

במסגרת שנת המאה לייסוד העיר תל אביב הוצב ב-27 במאי 2009 פסל של מאיר דיזנגוף רוכב על סוסתו, מעשה ידיו של האמן דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד מול בית דיזנגוף. בכיכר ברחוב ביאליק נחנך בבית העירייה הישן אשר הוסב להיות "בית העיר - המרכז לתולדות תל אביב" ובו לשכתו המשוחזרת של דיזנגוף, הפתוחה לקהל המבקרים.

טקס אזכרה פתוח לציבור נערך לזכרו על ידי עיריית תל אביב-יפו ועמותת "יד מאיר וצינה דיזנגוף" בכל שנה בז' בתשרי בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

ב-5 בנובמבר 1985, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של מאיר דיזנגוף. על הבול מופיע ציור גרפי של דיוקנו של דיזנגוף. השירות הבולאי מכר 537,000 בולים של בול זה בתוך תקופה של כחודשיים עד להפסקת המכירה. האמנים י. שיינהרט ומ. סימה עיצבו ביחד את הבול.^[8]

כתביו (מבחר)

קברם של מאיר וצינה דיזנגוף בבית הקברות טרומפלדור

• מכתב לכל, יפו: דפוס שושני, תרע"ט
• עם תל אביב בגולה: פרקי זכרונות מן העבר הקרוב בצירוף תמונות, תל אביב: דפוס אמנות ארץ ישראל, תרצ"א. (מהדורה נוספת: בהוצאת בית התנ"ך–בית דיזנגוף, תשס"א-2000)
• תעשייה ביתית: הצורך והיכולה בפתוחה של תעשיית בית בארץ ישראל, תל אביב: מסחר ותעשייה, 1932?
• פתוח העיר תל אביב, תל אביב: דפוס א’ סטרוד ובניו, תרצ"ב-1932
• שני ספורים קטנים: א- שני רעים, ב- לסוסתי, תל אביב: דפוס שושני, תרצ"ד
• על תל אביב וארחות חייה: דבר אל תושבי תל אביב: דפוס ארץ, תרצ"ה
• לידידַי מנוער: ספורים וזכרונות, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ו
• מזכרונות מאיר דיזנגוף, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב'. פרק סט: בית חרושת לזכוכית בטנטורה, תרנ"ב–תרנ"ה (1892–1895), עמ' 741–751; פרק צד: גזירות ג'מל פחה והגירוש מיפו ומתל אביב, תרע"ה–תרע"ז (1915–1917), עמ' 1001–1018

ראו גם

• מייסדי תל אביב

לקריאה נוספת

• 'דיזנגוף (דיזנהוף), מאיר', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 159–161. (הספר בקטלוג ULI)
• מרדכי נאור, מסיפורי הארץ הטובה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988
• יואב רגב, ימי דיזנגוף, תל אביב 1909–1936, הוצאת אחיאסף, 2006
• אילן שחורי, חלום שהפך לכרך, העיר שהולידה מדינה, מהדורה מיוחדת ומעודכנת לשנת ה-100 לתל אביב הוצאת "תל אביב שלי", 2009

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאיר דיזנגוף בוויקישיתוף

• מאיר דיזנגוף, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• כתבי מאיר דיזנגוף בפרויקט בן-יהודה
• יעקב יערי-פולסקין, מ' דיזנגוף: חייו ופעולותיו, באתר פרויקט בן-יהודה
• מאיר דיזנגוף, באתר של יעקב מרקל
• מאיר דיזנגוף, באתר עיריית תל אביב
• מאיר דיזנגוף, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• מאיר דיזנגוף, לסוסתי, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
• דיזנגוף רוכב על סוסתו, יצירתו של הפסל דוד זונדלוביץ', באתר תיירות תל אביב-יפו
• דוד סמילנסקי, מאיר דיזנגוף (ליובל השבעים), דואר היום, 6 באפריל 1931
• ש. שווארץ, דיזנגוף הבסראבי, דואר היום, 6 באפריל 1931
• מאיר דיזנגוף, באתר בית העצמאות
• יעקב גרוס, סרטון יום הולדת 70 לדיזנגוף, באתר יוטיוב
• מאיר דיזנגוף מגיע לנמל יפו באנייה אקסלסיור, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• מאיר דיזנגוף בביקור ילדים במחנה פליטים ביפו, 1936, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• טקס גלוי המצבה של מאיר וצינה דיזנגוף, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• אילן שחורי, מאיר דיזנגוף מקבל דו"ח משטרה על רחצה בעירום בחוף הים, באתר "תל אביב שלי"
• אתר מאיר דיזנגוף
• דני זמרין, "האניות של דיזנגוף". באתר "אותו הים - על ספנות ישראלית ועוד", 22 בדצמבר 2018
• מאיר דיזנגוף (1861-1936), דף שער בספרייה הלאומית
• אילן שחורי, "השריף של תל אביב" - סקירת הביוגרפיה של מאיר דיזנגוף, סגולה מגזין ישראלי להיסטוריה, יוני 2020

הערות שוליים

1. בתאריך 2.9.34 במכתב ששלחה יולי, אמו של דן פגיס ואשתו של יוסף, היא כתבה לבעלה, שביקר בארץ ישראל: "אמור לי, האם כבר ביקרת אצל דיזנגוף? דוד שהוא ראש עיר - לא דבר של מה בכך. אתה חייב ללכת אליו..." המכתב מופיע בעמוד 359 בספר "דן פגיס-כל השירים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק
2. ⁨המליץ⁩ | 20 יולי 1893 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
3. יעקב יערי-פולסקין, "תל אביב בגולה - מאיר דיזנגוף" בפרויקט בן-יהודה
4. אלתר דרויאנוב, ריש גלותא - דיזנגוף עם תל אביב בגולה, הארץ, 9 במרץ 1936
5. הקלטת תוכנית "אוצרות ארכיון קול ישראל" מיום 17 במאי 2018. שידור של קטעים מתוך התוכנית "זכרונות ארץ ישראל", בעריכת זאב ענר, אשר שודרה בשנות ה-60 בקול ישראל. בין 24:10-29:15 בהקלטה מדבר יהודה נדיבי (פרנקל), המזכיר הראשון של עיריית תל אביב
6. היום הבחירות בתל־אביב, דואר היום, 15 בדצמבר 1935
7. התוצאות הסופיות של הבחירות והרכב מועצת העיריה החדשה, הארץ, 19 בדצמבר 1935
8. יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשכ"ב, קטלוג מס' 12, רשות הדאר - השירות הבולאי, הוצאת כרטא, 1989, עמוד 254