קבר מרדכי נמיר בבית הקברות טרומפלדור מרדכי נָמִיר (23 בפברואר 1897 – 22 בפברואר 1975 ) היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית , מזכ"ל ההסתדרות , חבר הכנסת , שר בממשלות ישראל וראש עיריית תל אביב-יפו (בשנים 1959 –1969 ).
נולד בנמירוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום בשטח אוקראינה ) ליצחק ובתיה לבית במר בשם מרדכי נֶמירובסקי . בילדותו למד בחדר ובהמשך למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת אודסה .
בשנת 1924 נעצר בגין פעילותו הציונות המחתרתית בברית המועצות , אך באותה השנה כבר שוחרר ועלה לארץ ישראל .
לאחר שעבד כפועל ובהנהלת העיתון "דבר ", החל ב-1926 לכהן כמזכיר מפלגת אחדות העבודה בתל אביב , תפקיד שאותו מילא עד 1930 .
בין השנים 1929 ו-1935 עבד כמנהל המדור לסטטיסטיקה בהסתדרות .
מ-1935 היה חבר במועצת העיר תל אביב, ומ-1936 היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב. כמו כן היה חבר מפקדת "ההגנה " בעיר ומשנת 1947 חבר במפקדה הארצית.
לאחר קום המדינה נשלח בשליחויות דיפלומטיות לארצות מזרח אירופה ובשנים 1949 –1950 היה ציר ישראל במוסקבה .
מ-1950 עד 1956 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות . במקביל נבחר ב-1951 לכנסת השנייה מטעם מפא"י . כהונתו נמשכה ברציפות עד הכנסת השישית ב-1969 , ובמקביל היה גם יו"ר מועצת המנהלים של חברת "עמידר " בין 1956 ל-1959 , וראש עיריית תל אביב בין 1960 ל-1969. הוא היה ראש עיריית תל אביב הראשון שנבחר מטעם מפא"י.[ 1]
בין מזכירות ההסתדרות לראשות העיר כיהן נמיר כשר העבודה , תפקיד שאותו קיבל כאשר קודמתו גולדה מאיר התמנתה לשרת החוץ ב-19 ביוני 1956.
בבחירות למועצת עיריית תל אביב שנערכו ב-1959 התחולל מהפך, ונמיר נבחר לתפקיד ראש העירייה כמועמד מפא"י , לאחר למעלה משלושים שנות שלטון הציונים הכלליים בעירייה. כראש העירייה עסק נמיר בפינוי שכונות מצוקה ומעברות והעברת התושבים לשיכונים חדשים. דגש רב הושם על נושאי חינוך ורווחה . בתקופת כהונתו הוקמו והתרחבו מוסדות חינוך רבים, כולל מתנ"סים ומוסדות של חינוך בלתי פורמלי , והורחבו מאוד שירותי הרווחה הניתנים על ידי העירייה. כמו כן בתקופה זו אוניברסיטת תל אביב התרחבה ועברה לקמפוס ברמת אביב , הורחב מאוד מוזיאון ארץ ישראל , נבנה בניין העירייה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), והוכנו תוכניות ראשוניות לשיקום חופי הים ולבניית נתיבי איילון . בשנת 1969, מספר חודשים לפני הבחירות לעירייה, פרש נמיר מטעמי בריאות, והעביר את תפקיד ראש העירייה לסגנו, יהושע רבינוביץ .
לאחר פרישתו פרסם נמיר שני ספרי זיכרונות : "שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם" (1971), המספר על שנותיו כציר ישראל במוסקבה, ו"מול פני המעברות" (1972), המוקדש לשנותיו כשר העבודה.
נמיר היה נשוי פעמיים. ב-1923 נישא לדורה לבית גרודסקי (נפטרה בתל אביב ב-1946). היה אב לבת, יעל אוֹלֶניק (1932–2001,[ 2] מוזיאון ארץ ישראל [ 3] אורה נמיר (1930–2019), חברת הכנסת ושרה, לה היה נשוי משנת 1959 עד לפטירתו.
נמיר נפטר בשנת 1975 , ונקבר בבית הקברות טרומפלדור . לאחר מותו הוסב שמה של דרך חיפה (אחד מעורקי התנועה הראשיים בצפון תל אביב ) לדרך נמיר .
הפועל בהסתדרות ובמדינה , עורך יהודה ארז , תל אביב: תרבות וחינוך, 1958.שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם , תל אביב: עם עובד, תשל"א 1971.מול פני המעברות , מבוא: זלמן חן , תל אביב: אותפז, תשל"ב 1972.
שמעון הניגמן, בשם העיר ובשירותה: עשר שנות כהונת מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב , תל אביב: עם עובד - תרבות וחינוך, תשל"ג 1973.
מרדכי נמיר , באתר הכנסת מרדכי נמיר , באתר כנסת פתוחה מידע על מרדכי נמיר בקטלוג הספרייה הלאומית
מרדכי נמיר באתר עיריית תל אביב דוד תדהר (עורך), "מרדכי נמיר (נמירובסקי) ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו , כרך ד (1950), עמ' 1917דוד תדהר (עורך), "מרדכי נמיר (נמירובסקי) ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו , כרך טו (1966), עמ' 4796מבקר במפעלי תעשייה בהרצליה - טנא נגה ועוד. יומני כרמל , אוגוסט 1955 (התחלה 9:22) מרדכי נמיר (1897-1975) , דף שער בספרייה הלאומית
.jpg)
