מוזיאון תל אביב לאמנות הוא אחד ממוזיאוני האמנות החשובים בישראל. המוזיאון פועל בלב מטרופוליןגוש דן ומהווה מאז הקמתו ב-1932 ועד היום מוסד אמנות ותרבות מרכזי בארץ.
בשנת 2018 נשבר שיא המבקרים במוזיאון עם מספר של 1,018,323 כניסות למוזיאון במהלך השנה.[2] בזכות נתון זה נכנס המוזיאון לרשימת 100 המוזיאונים לאמנות עם כמות המבקרים הגבוהה ביותר לשנת 2018 ודורג במקום ה-70 בדירוג השנתי שהתפרסם במגזין האמנות הבין-לאומי The Art Newspaper (אנ'). ב-2019 עלה דירוג המוזיאון למקום ה-49 כשמספר הכניסות באותה השנה עמד על 1,322,439 (אנ').בשנת 2021 דורג המוזיאון במקום ה-56 עם 478,169 מבקרים.[3] הייתה זו השנה הרביעית ברציפות שהמוזיאון הופיע ברשימת המוזיאונים הפופולריים ביותר בעולם, זאת למרות תקופה ממושכת שהיה סגור עקב מגפת הקורונה. בשנת 2022 עלה דירוג המוזיאון למקום ה-48 כשמספר המבקרים בו עמד על 1,070,714 (אנ').
היסטוריה
תהליך הקמת המוזיאון
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 חוותה תל אביב פריחה כלכלית ותרבותית ומרכז הפעילות האמנותית ביישוב העברי עבר מירושלים אליה.[4] בהיעדר חלל תצוגה קבוע פנו מספר אמנים לראש העירייה מאיר דיזנגוף, בבקשה לפעול למען הקמת מוזיאון בתל אביב.[5] מ-1930 ועד פתיחת המוזיאון ב-1932 קידם דיזנגוף את היוזמה בדרכים שונות: הוא הקים ועד זמני בישראל שהיה אחראי על יישום הרעיון בראשותו של חיים נחמן ביאליק; פעל להקמת ועדים מקומיים בקהילות היהודיות ברחבי העולם לגיוס כספים ותרומה של יצירות אמנות; וכן קבע קווים מנחים לפיתוח האוסף של המוזיאון העתידי.[6] כך הציג דיזנגוף את חזונו:
כשתל אביב קיבלה פיקדון של עיר בנויה עם סיכויים לקריה גדולה ייחודית, עם נטייה להיות מרכז היהדות המודרנית של הארץ ושל התפוצות, החילונו להרגיש את הצורך בפיתוח היופי וכל האמנויות התלויות בו. הוברר לנו שאי-אפשר לבנות בתים, לסלול רחובות ולשכלל עיר מבלי שנדאג לאסתטיקה ולהרמוניה, ומבלי לפתח בתוך האוכלוסייה את הטעם הטוב לכל יצירת אנוש. תחת לחץ ההשקפה הזו נוסד מוזיאון תל אביב.
— תמי כץ-פרימן, "יסוד מוזיאון תל אביב", שנתון מוזיאון תל אביב מס' 1, 1982, עמ' 9
אירוע חנוכת המוזיאון נערך ב-2 באפריל 1932 בהשתתפות מכובדים רבים וביניהם מושל המחוזהבריטירוברט אדוארד הרולד קרוסבי, שהתייחס בנאומו להקמת המוזיאון כביטוי לחשיבותה של העיר תל אביב בתרבות המקומית ובתרבות היהודית שבתפוצות.[7][8]
לרגל הפתיחה הוצג מבחר יצירות מהאוסף, תערוכה של אמנים ארץ-ישראליים והעתקי פסלים ידועים של דמויות תנכ"יות.
חזית מוזיאון תל אביב בתכנונו של קרל רובין. הקהל המתגודד מחוץ למבנה מאזין להכרזת העצמאות של מדינת ישראל1948: טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. באולם תלויות יצירות מאוסף המוזיאון
המוזיאון החל לפעול ב"בית דיזנגוף" שבשדרות רוטשילד 16. בניין זה הוקם ב-1918 כבית המגורים הפרטי של מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה. למבנה המקורי החד-קומתי נוספה קומה שנייה ב-1920 ובין השנים 1930 ל-1931 הותאם המבנה לצרכיו של המוזיאון העתידי על ידי אדריכל העירדב הרשקוביץ. השינויים כללו בניית קומה שלישית והוספת חדרים פרטיים על הגג, אליהם העתיק דיזנגוף את מגוריו. לאחר פתיחת המוזיאון נערכו בבניין התאמות נוספות שהותירו אותו בתערובת צורמת של סגנונות אדריכליים.[9]
עם כניסתו לתפקיד ב-1933 הזמין מנהל המוזיאון קרל שוורץ את האדריכלקרל רובין לביצוע תיקונים במבנה. תיקונים אלה התבצעו בין 1935 ל-1936 ובמהלכם הורחב שטח התצוגה של המוזיאון. במסגרת השיפוצים עיצב רובין את החזית ברוח הסגנון הבין-לאומי, סגנון אדריכלי שאומץ בבנייה שהתבצעה ברחבי תל אביב בהשפעתו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה. עיצוב החזית היה השינוי המשמעותי ביותר בבניין והוא העניק לו מראה שלם ואחיד. המוזיאון נפתח מחדש ב-23 בפברואר 1936 בטקס חגיגי בחסות הנציב העליון שנשא דברים בשבח הפעולות הנמרצות של דיזנגוף למען הקמת המוזיאון.[10] בספטמבר 1936 נפטר דיזנגוף. בצוואתו הועיד את הבית לשמש מוזיאון והורה על ייסודה של קרן לתמיכה כספית בתפקוד המוסד.
בשנת 1959, עם פתיחתו של ביתן הלנה רובינשטיין, עברה רוב הפעילות של המוסד אל הביתן, אך גם ב"בית דיזנגוף" המשיכו להציג תערוכות. לאחר הקמת מבנה המוזיאון בשדרות שאול המלך ב-1971 עברה הפעילות כולה אל הבניין החדש, כשהביתן מתפקד כאגף עצמאי נוסף. בעקבות כך, חדל בהדרגה "בית דיזנגוף" מלשמש מוזיאון לאמנות.
בשנת 1938 הוקמה ספריית האמנות של המוזיאון ובה כ-50,000 ספרים, כ-140 כתבי-עת וכ-7,000 צילומים. הספרייה פועלת במבנה המרכזי של המוזיאון. לצד המבנה פועל גם גן פסלים, והורחבו שטחי התצוגה במוזיאון והוצגו גלריות חדשות באגף חדש שבצדו המערבי.
התרחבות המוזיאון הביאה להתפתחות פעילותו, לעלייה ברמתן ובהיקפן של תערוכותיו ולפעילות תרבותית מקיפה, הכוללת אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, קולנוע, סדרות הרצאות, הצגות ילדים ועוד.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל
ב-14 במאי 1948 התקיים בגלריה המרכזית של "בית דיזנגוף" טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ההכרזה התקיימה במהלך ישיבה של מועצת העם בנוכחות 350 מוזמנים. במהלך האירוע החגיגי התקבץ קהל רחב מחוץ למוזיאון והאזין לקולות באמצעות רמקולים שהוצבו מחוץ למבנה. כך דווח על ההכנות לטקס בעיתון מיוחד שיצא לאור לרגל המאורע ההיסטורי:
תמונתו של הרצל מתנוססת על תכלת לבן. [...] על קיר המזרח תלויות תמונות של אמנים יהודים והתמונות הללו מסמלות את הקשר בין הגולה והארץ. מזעזעת תמונתו של מינקובסקי על פרעות בגולה. מרהיבה בצבעיה תמונתו של מרק שגל של יהודי, המחזיק במסירות וחיבה ספר תורה. איזראעלס מדגים את ההוי היהודי של טוהר ושמחה ב"חתונה יהודית". כמו כן מוצגות תמונותיהם של ליברמן, לסר אורי, מקס בנד ומייסדי "בצלאל" בירושלים בוריס שץ ושמואל הירשברג. תערוכה זו של אמנות, מן האוסף של מוזיאון ת"א, מוסיפה גיוון חגיגי.
22 בינואר 1959: הלנה רובינשטיין חונכת את הביתן בנוכחות ראש העיר חיים לבנון והצייר ראובן רובין
התפתחות המוזיאון וביסוס מעמדו בקרב תושבי העיר יצרו דרישה למבנה שיענה באופן מקיף על הצרכים החדשים של המוסד. בתחילת שנות ה-40 הוחלט להקים מבנה ייעודי בשטח שנמצא בפינת הרחובות דיזנגוף-תרס"ט. קרקע זו הוקצתה על ידי העירייה עוד בסוף שנות ה-20 ל"כיכר התרבות" של העיר וכללה גם את היכל התרבות ותיאטרון הבימה. ב-1946 הוכרזה תחרות לתכנון המתחם כולו. ההצעה שנבחרה הייתה זו של האדריכלים זאב רכטר ודב כרמי והם מסרו את התכנון הדו-שלבי של המוזיאון לשני בניהם, ממשיכי דרכם במקצוע, יעקב רכטר ורם כרמי. רכטר היה אמון על השלב הראשון בו נבנה אחד האגפים כהשלמה לפעילות המוזיאלית ב"בית דיזנגוף". כרמי היה אחראי על הרחבת האגף וסיום המבנה שהתעתד להכיל את עבודת המוזיאון על כל ענפיה.
תכנון המוזיאון, ובכללו הביתן, שיקף מגמות בין-לאומיות עכשוויות שעסקו בתפקידו של מבנה המוזיאון ביצירת חוויית הצפייה בתערוכות. ברוח זו תוכננו אולמות התצוגה בתוכנית פתוחה וגמישה שאינה מגבילה את המבקר למסלול צפייה יחיד.[11] עם פתיחת הביתן היה גודלו כ-1200 מ"ר ועלותו הסתכמה ב-400,000 ל"י.[12]
ב-1962 לאחר שהושלמה עבודת התכנון של המוזיאון כולו, הוחלט שלא להתקדם בבנייה באותו אתר ולהקים את המוזיאון בשדרות שאול המלך. בין הסיבות להחלטה זו היו טענת העירייה כי השטח המקורי קטן מידי עבור המוזיאון המרכזי של העיר ומחלוקת ציבורית שהתעוררה בעקבות עקירתם המיועדת של עצי שקמה עתיקים הנטועים באתר. העירייה החליטה על שימור העצים ובעזרת תרומה הוקם במקום גן יעקב בתכנונו של יעקב רכטר. בעקבות כך, הפך ביתן הלנה רובינשטיין למבנה עצמאי ובשיפוץ יסודי שנערך ב-1964 הוא הותאם לייעודו החדש. עד שנת 1971 היה ביתן הלנה רובינשטיין מקום התצוגה העיקרי של המוזיאון ומאז הוא מתפקד כאגף נוסף ונפרד של מבני המוזיאון בשדרות שאול המלך.
במרץ 2019 התפרסמה הודעה כי ייחל תהליך של שיפוץ וחידוש הביתן הודות לתרומה בסך 5 מיליון דולר שהתקבלה מטעם קרן משפחת אייל ומרלין עופר. בעקבות התרומה הוסב שם הביתן ל"בניין אייל עופר", אך גם תרומתה של קרן הלנה רובינשטיין בעבר זכתה להנצחה. על השיפוץ הופקד האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר. התכנון והביצוע נמשכו כשלוש שנים, וחנוכת הביתן לאחר שיפוצו לוותה בתערוכה מעבודתיו של הפסל השווייצרי אלברטו ג'קומטי.[14][15]
הבניין ע"ש קרן משפחת פאולסון (1971–היום)
לאחר ביטול עבודות הבנייה בשדרות תרס"ט היה צורך בשטח חלופי שיענה על הדרישות של הקמת מוזיאון גדול, קבוע ומרכזי בעיר. הקרקע שנבחרה למבנה החדש הייתה שייכת בעבר למושבה הטמפלריתשרונה ותהליך רכישתה על ידי עיריית תל אביב הסתיים רק בשנות ה-60. המתחם יועד במקור למשרדי הממשלה, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל והאתר הפך למרכז של מוסדות תרבות בו ממוקמים גם התיאטרון הקאמרי, האופרה הישראלית וספריית בית אריאלה.
בשנת 1964 הוכרזה תחרות בשני סבבים לתכנון המבנה. חבר השופטים הורכב מנציגי המוזיאון, מהנדס העיר, אישי ציבור, אדריכלים מקומיים – ביניהם ורנר יוסף ויטקובר ונחום זולוטוב – כשבראשם עמד האדריכל וההיסטוריון ברונו צבי. צבי הדגיש את החשיבות שהמבנה המוזיאולי העתידי ישלב גמישות ופונקציונליות מרבית עם תחושת קבע, אך גם יהווה יצירת אמנות בפני עצמה.[16] בפרס הראשון זכתה תוכניתם של דן איתן ויצחק ישר.
בלב התוכנית של איתן וישר ניצבות ארבע גלריות גדולות ופתוחות – 800 מ"ר כל אחת – המקיפות חלל מרכזי גבוה שנועד לטקסי פתיחת תערוכות. מהאולם הראשי ניתן לצפות בגלריות ובחלקי הבניין הנוספים וכך גם מהרמפות המובילות ומחברות בין החללים השונים.[17] תוכנית זו הולמת את עקרונות התכנון הקורבוזיאני ומבנה הבטון המוזיאלי שייך לזרם הברוטליסטי של האדריכלות המודרנית.[18] לאחר ההקמה הביע מנהל המוזיאון חיים גמזו את שביעות רצונו מהמבנה לא רק משום יופיו אלא בעיקר בזכות הפונקציונליות שלו.[19] תכנונו זיכה את איתן וישר בפרס רכטר.
חנוכת המבנה החדש נערכה ב-19 באפריל1971 בנוכחות נשיא המדינהזלמן שזר, ראש הממשלהגולדה מאיר, שר החוץאבא אבן וראש עיריית תל אביב יהושע רבינוביץ. לכבוד האירוע התקיים קונצרט גאלה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין ובחוברת חגיגית שהופקה לרגל המאורע מופיעים דברי ברכה מראשי ערים ברחבי המדינה. בארבע הגלריות המרכזיות הוצגו תערוכות הפתיחה: באחת הוצגה אמנות ישראלית, בשנייה פסלים ורישומים של ז'אק ליפשיץ, תערוכה שלישית הציגה ציורים של אמנים צרפתיים בולטים במאה ה-20 והתערוכה הרביעית עסקה בקשר שבין אמנות ומדע.[20]
מאז הקמתו של המבנה ולאורך השנים נערכו בו שינויים, גם הם על ידי איתן וישר. התוספת הבולטת ביותר, האגף ע"ש מרק ריץ' וגבריאלה ריץ', תוכננה בצורה של קובייה שקופה הפונה כלפי הרחוב באופן המנוגד לחומריות של אולם המרכזי האטום למבט מבחוץ. היא כללה שתי גלריות חדשות, שתי קומות מחסנים, גן פסלים, קפטריה וחניון. הרחבה זו של המבנה בוצעה בין 1995 ל-1999 והיא סימנה מסלול תנועה חדש שהושלם, שנים אחר כך, עם בנייתו של אגף נוסף בשטח שממערב למבנה המרכזי.[21]
בשנת 2021 קיבל המוזיאון תרומה בסך 15 מיליון דולר המיועדת לשדרוג הבניין הראשי האיקוני של המוזיאון, ובעקבותיה נקרא הבניין על שם קרן משפחת פולסון מניו יורק שתרמה את הסכום.[22]
בשנת 1987 החכירה עיריית תל אביב למוזיאון מבנה בית ספר ריק ברחוב דובנוב על מנת שישמש באופן זמני את סדנאות האמנות שהפעילה מחלקת החינוך של המוסד. משנת 1971 ועד אותה שנה פעלו הסדנאות בצמוד למערך ההדרכה של המחלקה בביתן הלנה רובינשטיין. לקראת המעבר, ערך דן איתן שינויים קלים במבנה שנועדו להתאים את הבניין באופן חלקי לצורכי סדנאות היצירה וזאת עד למשכן קבע.
לאחר כעשור של פעילות בבית הספר עבר המבנה שיפוץ מקיף בהתאם לתוכנית שהזמין המוזיאון מקבוצת האדריכלים "תו" ובתוך כך הורחב הבניין בכ-700 מ"ר. התוכנית של "תו" נדרשה לפתור מחסור בחללי עבודה גדולים, סטודיות קטנים, מקומות לתצוגה מסודרת של עבודות התלמידים ומקומות למפגש חברתי בתוך ומחוץ למבנה. חידוש המבנה התאפשר הודות לתרומתו של ג'וזף מאירהוף והמרכז שניפתח מחדש ב-1996 נקרא על שמו.
המרכז משמש מסגרת העשרה של חינוך בלתי פורמלי המיועדת לכל הגילאים ומציעה סדנאות יצירה במגוון תחומים: ציור, רישום, פיסול, קדרות, הדפס, איור וקומיקס, וידאו ומולטימדיה. בסדנאות פועלת גם מגמת האמנות של תיכון עירוני א' לאמנויות השוכן בסמוך למרכז וזאת מאז 1988 וביוזמת ראש העירייה שלמה להט. מורי המרכז הם אמנים פעילים והשיעורים משלבים התנסות מעשית לצד סיורים בתערוכות המוזיאון.
בינואר 2015 התקבלה הוראה מעיריית תל אביב-יפו לסגירת המרכז, מבלי שימצא מיקום חלופי למוסד. לאחר מאבק ציבורי, חזרה בה העירייה מהחלטתה.
חמש שנים אחר כך ביולי 2020 בצל משבר הקורונה הודיעה מנהלת המוזיאון טניה כהן עוזיאלי על סגירת מרכז מאירהוף לאלתר. לנוכח המשבר הנרחב של עולם התרבות הישראלי בחסות הקורונה, המאבק הציבורי למען הצלת המרכז היה הפעם דל ביותר ונראה היה כי בכך תם סיפורו המפואר והעצוב של המרכז ההיסטורי לחינוך לאמנות של תל אביב.[23]
באמצע שנות ה-90 החלו להירקם תוכניות ראשונות להקמת בניין חדש בצמוד למבנה הקיים בשדרות שאול המלך. בתקופה זו ניכר כבר הצורך בחללים נוספים לתצוגה ולפעילות הציבורית והתרבותית שהתרחשה במוסד. השטח שיועד להקמת המבנה נמצא ממערב לבניין המרכזי וב-2002 הוכרזה תחרות דו-שלבית לתכנון הבניין הנוסף. צוות השופטים הורכב ממנהל המוזיאון מרדכי עומר, אוצרת המוזיאון לאדריכלות ועיצוב מאירה יגיד-חיימוביץ, התורמים הרטה ופול עמיר, האדריכל והחוקר רוברט אוקסמן, היסטוריון האדריכלות יהודה ספרן, האדריכלים משה ספדיה ויעקב גרובמן ומהנדס העיר דני קייזר. נוכח קושי השופטים לבחור זוכה הוסיפו לתחרות שלב שלישי ובו זכתה תוכניתו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן. לאחר זכייתו צירף סקוט כהן לפרויקט את האדריכל הישראלי עמית נמליך ומינה אותו לאדריכל האחראי במהלך החלק התכנוני בקיימברידג' ולאדריכל מקומי מלווה לתיאום תהליך הבניה בישראל.
הקמת הבניין התאפשרה הודות למבצע גיוס כספים שהניב תרומות רבות. המרכזית מבניהן הייתה תרומה שהתקבלה בשנת 2007 מהרטה ופול עמיר בסך 10 מיליון דולר.[24] לתרומה של הזוג עמיר קדמה הצעתו של סמי עופר על סך 20 מיליון דולר, אך עופר נסוג מההצעה בעקבות מחלוקת ציבורית שהתעוררה לנגד התנייתו את התרומה בשינוי שם המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו.[25]
הבניין שתכנן סקוט כהן הוא בעל שש גלריות המקיפות בסיבוב לולייני ואנכי אטריום בגובה של 27 מטרים שתקרתו שקופה. בשעות היום, אור מאיר את הקירות הלבנים האלכסונים של החלל המרכזי הגבוה והחזרי האור יוצרים תחושה של נפילה לעומקו של המבנה. בשעות החשיכה יוצרת התאורה המלאכותית תחושה דומה. מסיבה זו מכונה החלל "מפל האור". בניגוד לחלל הפנימי האנכי, נראה הבניין מבחוץ אופקי ורחב. חזיתו עשויה לוחות בטון שמשתלבים בסגנון הבנייה ההיסטורי של תל אביב ומתייחסים למאפיינים הברוטליסטים של המבנה המרכזי, אולם ההצבה הזוויתית והמורכבת של הלוחות השטוחים היא תוצר של אדריכלות דיגיטלית עכשווית.[26] הבניין החדש הכפיל את שטח התצוגה של המוזיאון ועלות הקמתו הסתכמה בכ-225 מיליון ש"ח, כשעיקרה (140 מיליון ש"ח) מומן מתרומות והיתר (85 מיליון ש"ח) מומן על ידי עיריית ת"א.
אירוע חנוכת הבניין החדש נערך ב-30 באוקטובר 2011 בהשתתפות למעלה מ-2,000 מוזמנים, בהם נשיא המדינה שמעון פרס, ראש העירייה רון חולדאי ושרת התרבות והספורט לימור לבנת. פרס וחולדאי הזכירו בנאומיהם את מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון, אשר יזם וקידם את הקמת הבניין אך נפטר ביוני באותה שנה ולא זכה לקחת חלק בהשקת האגף החדש. את החלק האומנותי בטקס ביצע ההרכב הישראלי TYP והופעתו כללה קטעי וידאו ארט שהוקרנו על המבנה.[27] מערב הפתיחה ובמהלך החודשים שאחריו הוצגו בגלריות המבנה שמונה תערוכות: בשלוש תערוכות מאוספי המוזיאון הוצגו הדפסים ורישומים, צילום ישראלי ותצוגת קבע של האוסף הישראלי בשם "המוזיאון מציג את עצמו" – מחווה לשמה של תערוכת הפתיחה בביתן הלנה רובינשטיין. תערוכה קבוצתית נוספת הוקדשה לאדריכלות חמשת המבנים בהם שכן המוזיאון מאז הקמתו. בשלוש תערוכות יחיד הוצגה עבודתם של אנסלם קיפר, חנן דה-לנגה, ויעקב קאופמן. התערוכה השמינית הוקדשה לזכרו של מרדכי עומר.
בצל מלחמת חרבות ברזל נקבע שם הכיכר הסמוכה לרחבת מוזיאון תל אביב לאמנות ובית אריאלה ל:"כיכר החטופים והנעדרים", ובמקום נערכו עצרות תמיכה והוצבו מיצבים ומיצגים אמנותיים לאות הזדהות עם מאבק בני משפחות החטופים והנעדרים וכביטוי לתמיכה והזדהות עם משפחות הנופלים וחללי צה"ל. בין המיצבים הבולטים: מיצב שולחן השבת הריק, מיצב כיסאות כתר צהובים ריקים וסדרה של מראות קטנות כמספר החטופים סביב הפסל עקדת יצחק של קדישמן.[28]
מיצב שולחן סעודת השבת ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, עם יותר מ-200 כיסאות המייצגים את מספר החטופים והנעדרים המוחזקים ברצועת עזה
מיצב הכיסא הצהוב הריק – כיסאות כתר צהובים ריקים בקריאה עד שכל החטופים ישובו הביתה
מיצב נקודות של אור ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, עם יותר מ-200 מראות סביב הפסל עקדת יצחק של מנשה קדישמן
^יאשה גרובמן ואריאל בלונדר, "האדריכלות של מוזיאון תל אביב: מהלכים בהיסטוריה לא-ליניארית", חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב,2011, עמ' 25–26.
^אלונה נצן-שיפוטן ושירה שפרכר-סגלוביץ', "חגיגיותו של החולין", שם, עמ' 157–159.
^מאירה יגיד-חיימוביץ, "חומרי גלם-רשת מושגית: הרהורים בעקבות תחרות אדריכלים", בניין חדש מוזיאון תל אביב לאמנות: תחרות אדריכלים ע"ש הרטה ופול עמיר. שם, עמ' 16.
