דיוקנאותיהם של צירי הקונגרס הציוני העולמי הראשון: "אספת הציונים, בזל, א'ב'ג' אלול תרנ"ז", 1897הנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס הציוני הראשון (ניסח: מרקוס אהרנפרייז)
הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו של בנימין זאב הרצל בעיקר במזרח אירופה (וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה), בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן, שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס נועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו של הרצל ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית מחובבי ציון לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת. בכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית.
ב-7 במרס 1897 כונסה במשרד "חובבי ציון" בווינה "ועידה מקדימה" לקראת כינוס כלל-אירופי ציוני, בה השתתפו ציונים מווינה ונציגים ציונים מברלין, ברסלאו, קטוביץ, טארנוב (גליציה) ומקומות אחרים. בוועידה זו הוחלט לבחור "ועדה מארגנת" לשם כינוס קונגרס כלל-ציוני.[2]
למרות אזהרות מצד כמה מתומכיו שלא לקיים קונגרס פומבי, החליט הרצל לכנס אותו.[2]
הרצל העדיף לקיים אותו בציריך שבשווייץ, וזאת כדי להדגיש את האופי המדיני הנייטרלי של הכינוס. אך הנציגים מרוסיה בוועדה המכינה נרתעו מרעיון קיומו בשווייץ, משום שמדינה ליברלית זו שימשה מקלט למהפכנים רדיקלים רוסים, והנציגים מרוסיה חששו שהקונגרס יזוהה עם פעילות מהפכנית. לפיכך הסכים הרצל להצעה לערוך את הקונגרס במינכן, שבגרמניה, שהייתה מרכז התרבות דוברת הגרמנית, וממוקמת בצומת רכבות עם מזרח אירופה, שמשם אמורים היו לבוא רוב הצירים.[3]
כינוס הקונגרס הציוני העולמי הראשון תוכנן להיות ב-25 באוגוסט 1897, במינכן, אך נתקל בהתנגדות הולכת וגוברת לכינוס מצד רבני המחאה, התנגדות שבאה מחוגים דתיים, אורתודוקסים ורפורמים גם יחד, וגם מחוגים כלליים.
מאחר שהקונגרס הציוני היה מבוסס על התפיסה שקיים עם יהודי המבקש לעצמו מולדת, הקהילה היהודית במינכן חששה כי קונגרס כזה עלול לפגוע באידאולוגיה המוצהרת של רוב יהודי גרמניה, שראו עצמם כ"גרמנים בני דת משה".[3] יהודי מינכן טענו כי קיום הקונגרס בעירם מסכן את ביטחונם, משום שיוטל ספק בפטריוטיות שלהם.[4] הם הביעו את התנגדותם גם בעיתונות הכללית במינכן, והיא הביאה להחלטת הרצל להעביר את מקום הקונגרס לשווייץ, אולם לבזל, ולא לציריך, וזאת מתוך התחשבות בעמדת הנציגים הרוסים, פחות מחודשיים לפני קיומו של הקונגרס.[3] לאחר מכן בירר הרצל האם ממשלת בוואריה תתנגד לעריכת הקונגרס במינכן בירתה, וקיבל הסכמה מצדה. לנוכח הסתירה הפנימית, לפיה נקטו ראשי הקהילה עמדה פטריוטית יותר מזו של שלטונות בוואריה, פרסם הרצל בביטאון "די ולט" מכתב של הוועדה המכינה בחתימתו ובחתימת מזכיר הוועדה אל ראשי הקהילה היהודית במינכן, בו נאמר בין השאר: "נראה לנו כי האיזראליטים שאינם רואים עצמם כיהודים לאומיים אלא כשייכים לאומה אחרת צריכים היו להניח אותנו בשקט להרגשות העם שלנו. אין אנו מדברים בשמם, אלא בשמנו בלבד; אנו מכבדים את לאומיותם, יכבדו נא הם את שלנו".[5]
הזמנות להשתתף בקונגרס יצאו מווינה אל אישים וארגונים יהודיים. בנוסח העברי של ההזמנה חתום הרצל בתור "ראש הוועד להכנת הקונגרס הציוני".[2]
הרצל הגיע לבזל ב-25 באוגוסט, ארבעה ימים לפני פתיחת הקונגרס, והשתכן במלון שלושת המלכים. כשניגש לבדוק את המשרדים שהעמידה העירייה לרשות הקונגרס, גילה כי הם מוקמו בחנות של חייט. כדי למנוע לגלוג, הורה לכסות בבד את שלט החנות. לאחר מכן יצא לראות את אולם הקונגרס. הפעיל הציוני דוד פארבשטיין מציריך, שכר לשם כך מרתף בירה עם בימה שהתאימה לבידור קל. הרצל ביטל את העסקה והעביר את הקונגרס לאולמי הקזינו העירוני. מעל פתח הכניסה נתלה דגל כחול-לבן. דוד וולפסון סיפר בזיכרונותיו כי בחיפושו אחר דגל מתאים, חשב על הטלית ולכן הזמין דגל כחול-לבן מעוטר במגן דוד. רוב הצירים שהגיעו ברכבות לבזל נסעו במחלקה השלישית. הם נרשמו במשרד של הרצל וקיבלו את כרטיסי הציר שלהם, שעליו הייתה תמונת איכר זורע תלמים המתמשכים עד הכותל המערבי. מלבד אירופה, הגיעו צירים גם מארץ ישראל, מצפון-אפריקה ומאמריקה. רחובות בזל היו מלאים קהל ססגוני מכל רחבי העולם היהודי. הרב הראשי של צרפת, צדוק כהן, נענה לעמדת הברון רוטשילד ולא הגיע לקונגרס. הצירים סעדו במסעדה הכשרה של בראונשוייגר. הם ענדו תגים כחולים ועליהם 12 כוכבים אדומים וזהובים והמילים בגרמנית "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא יסוד מדינת היהודים".[6]
הרצל הקפיד שהנואמים לא יחרגו מהזמן שהוקצב להם. כל הנאומים נמסרו מראש בכתב ליושבי הראש של הוועדות השונות. על כרטיסי הציר צוין: "חליפה רשמית שחורה (פראק) ועניבה לבנה הם חובה בישיבת־הפתיחה החגיגית". הצירים נאלצו למהר לחנויות להשכרת בגדים. נורדאו סירב ללבוש פראק "בעשר בבוקר", אולם הרצל שכנע אותו: "הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר". הרצל רצה לשוות לדיונים אווירה חגיגית וממלכתית והסביר כי לבוש רשמי "יוצר במהרה נעימת־דיבור מתונה".[7]
בשבת שלפני כינוס הקונגרס, עלה הרצל לתורה בבית כנסת. כדבריו:"מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת...אל בית הכנסת...כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות...".[8]
הקונגרס כונס באולם "בית הקזינו" המפואר שבבזל.
טקס רב רושם נערך בבוקר ה-29 באוגוסט, בהשתתפות 208 צירים מ-16 מדינות. נכחו גם 26 כתבים מיוחדים של עיתונים אירופיים חשובים. ביציעים ישבו מאות צופים, בהם גם שווייצרים לא-יהודים סקרנים. צופים רבים שלא היה להם מקום ביציע, הושבו באולם הדיונים, מאחורי כיסאות הצירים. הבימה הייתה עטופה בירוק ובצדדים היו מוצבים שולחנות לעיתונאים וקצרנים.[9]
את הקונגרס פתח נאום של נשיא הקונגרס, שהיה זקן הצירים, קרפל ליפה מרומניה, שהיה מוותיקי תנועת חובבי ציון. ליפה נאם במשך 30 דקות, במקום 10 דקות שהוקצבו לו על ידי הרצל, והתעלם מארבע פניות מצד הרצל לסיים את דבריו. התרגשות גדולה עברה בקהל כאשר אמר ליפה "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ליפה מסר את פטיש היושב־ראש להרצל ואמר "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת", מה שהביא לסערת תשואות מהקהל. הרצל התקשה להתחיל בנאומו, משום שסערת התשואות גברה בכל פעם שפתח את פיו. התשואות נמשכו כ-15 דקות. הסופר מרדכי בן-עמי אף קרא בקול: "יחי המלך!".[9] רבים מהנוכחים חזרו על קריאה זו. בנאומו אמר הרצל, "רוצים אנו להניח את אבן־הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי" ו"הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ־היהודים".[10] הרצל תקף את הסתננות היהודים לארץ ישראל וטען: "אין מקום בעולם, שבו ישגיחו בבוא היהודים ביתר מהירות מאשר במולדתם ההיסטורית". בסוף דבריו פרצה שוב סערת תשואות והסדר הופר כשאנשים רבים ניגשו אליו לברכו, תוך הפיכת שולחנות וכיסאות. הרצל נבחר פה אחד לנשיא הקונגרס.[11]מקס נורדאו היה הנואם הבא והוא סקר בנאומו את סבלם של היהודים בעולם.[12]
דיוני הקונגרס
הקונגרס נחלק לוועדות שונות ונתקיים דיון כללי, כאשר הרצל משמש כיושב ראש.[12]
ביום השלישי אושרו במליאת הקונגרס ההחלטות שנוסחו בוועדות. אחת ההחלטות כוננה ארגון ציוני עולמי, שבראשו ועד פועל בווינה בנשיאות הרצל. ארגונים בינלאומיים היו אסורים ברוב המדינות ולכן נוסחה החלטה זו בניסוח מעורפל. בהחלטה אחרת נקבע מיסוי מרצון – השקל הציוני (פרנק אחד לשנה), ושיטת בחירות ייצוגיות: בקונגרס הבא ישתתפו צירים שייבחרו על ידי רוכשי השקל, כל מאה תורמים יבחרו ציר אחד.
חילוקי דעות התגלו בין אנשי חובבי ציון שדגלו בעליה והתיישבות באופן מיידי בארץ ישראל (מה שהתפתח מאוחר יותר לציונות מעשית) לבין הרצל ואנשיו, אנשי הציונות המדינית, שתמכו קודם בהשגת ערבויות ליהודים בטרם ההתיישבות. כהצעת פשרה, אישר הקונגרס את תוכנית בזל שקבעה כי התנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'ארטר) של אומות העולם, ונקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית.
תוכנית בזל הייתה המצע הרשמי של התנועה הציונית: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ־ישראל, שיובטחו במשפט הפומבי". נורדאו היה זה שניסח את הדברים. הוא השתמש בניסוח מעורפל כדי לא להשתמש במונחים פוליטיים או משפטיים שעלולים היו להיראות בעיני הסולטאן העות'מאני כחתרניים.[13] ליעקב דה האז אמר הרצל: "אל תדאג. גם כך יפרשו זאת הבריות כאילו כתבנו מדינה יהודית". הרצל דאג שלא יאמרו בפומבי דברים העלולים לפגוע במתיישבים בארץ ישראל וביהודי רוסיה, וזאת מאחר שהיה ידוע לו כי בקהל הנוכחים היו גם סוכני משטרה של הצאר וסוכנים של הסולטאן הטורקי.[14]
טקס הנעילה
בסוף דיון נעילת הקונגרס, הכריז הרצל, "תם הקונגרס הציוני הראשון". דבריו אלה נבלעו בתשואות שנמשכו כמעט שעה. אנשים רקעו ברגליהם על הרצפה, נשים נופפו בממחטות. אנשים התחבקו והתנשקו וכמה מהצירים החלו לשיר. אחרים רקדו על הכיסאות והשולחנות ובכל חלקי האולם נשמעו הקריאות "לשנה הבאה בירושלים!".[15]
חשיבותו של הקונגרס
חשיבות רבה הייתה לקונגרס בעשיית תעמולה לתנועה הציונית החדשה בקרב יהודי העולם והעלאת הבעיה היהודית על סדר היום הבינלאומי. לראשונה התכנסו יהודי מזרח ומערב, מה שסימל אחדות לאומית. הקונגרס הציג יעדים ומטרות לפתרון הבעיה הלאומית, כלומר: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בקונגרס זה הוקמו מוסדות שונים להגשמת רעיון התנועה ובראשם ההסתדרות הציונית, נוסד בו הוועד הפועל הציוני בן 18 חברים והנהלה בת חמישה חברים בראשותו של הרצל. כמו כן נקבעה זכות בחירת הצירים (בני 18 ומעלה ששילמו מס ברכישת השקל הציוני) והותוותה תשתית התנועה הציונית.
ישראל זנגוויל כתב: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על נהר בזל ישבנו והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד!". ביאליק כתב באודסה שיר לכבוד צירי הקונגרס: "אך גם במחשכים כשמש בל־ידעך, זכרונכם בעמכם הנדח".[15]
מספר ימים לאחר שובו לווינה, כתב הרצל ביומנו:
”אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באִמרה אחת – שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי היתה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל”.[16]
הוגה הדעות הציוני אחד העם השתתף בקונגרס, אך היה "כאבל בין חתנים". כנגד תוכניתו של הרצל, טען שאין פתרון חברתי וחומרי בלי שתקדם לו "התחדשות מוסרית" באמצעות תחייתה של תרבות לאומית. הוא טען כי עם ישראל יוושע על ידי "נביאים" ולא על ידי "דיפלומטים". מאז הקונגרס הראשון התמיד לתקוף את הרצל ונמנע מלהשתתף בקונגרסים הבאים.[17]
הקונגרס הציוני הראשון עורר חששות כבדים בותיקן. הכנסייה הקתולית התנגדה לרעיון שהיהודים ישובו לשלוט בארץ הקודש. האפיפיור הזעיק אליו את נציג הוותיקן בקושטא להתייעצות לגבי האמצעים שיש לנקוט נגד הציונים ולאחר מכן פנה בנושא לצרפת, כבעלת החסות על הנוצרים במזרח הקרוב.[18]
חיים אורלן, הקונגרס הציוני הראשון: בזל א'-ג' באלול, תרנ"ז, 29-31 באוגוסט 1897: דין וחשבון סטינוגראפי (מהד' 2 מתוקנת, מורחבת ומושלמת תרגום עם תוספות, הערות וציונים), תל אביב: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח-1978.
חיים אורלן (עורך ומתרגם), הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון בבזל, א-ג באלול תרנ"ז - 29–31 באוגוסט 1897 (מהד' 3 בצירוף צילומי תעודות ותמונות לציון מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון), ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשנ"ח-1997.
היסטוריוגרפיה
ליב יפה (עורך), ספר הקונגרס : למלאת חמש ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלם ; תל אביב: דפוס א’ איתן וס’ שושני, תרפ"ג 1923. (הספר בקטלוג ULI)
ליב יפה (עורך), ספר הקונגרס: למלאת חמישים שנה לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים: הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תש"י 1950.
הנריטה חנה בודנהיימר, תולדות תוכנית בזל : מלחמת הדעות לפני הקונגרס הציוני הראשון לפי חליפת המכתבים בין הרמן שפירא ובין מקס א’ בודנהיימר, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תש"ז 1947.
פובליציסטיקה
ליב יפה: כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים: חמו"ל, תשכ"ח.
ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים: הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
היובל של הקונגרס הציוני הראשון: תרנ"ז-תש"ז, 1897-1947, ירושלים: הנהלת ההסתדרות הציונית, (תש"ח-1947).
הדרכה
תמר שוחט, אילנה צוק, חוה וידרגור (עורכות), אין לי ארץ אחרת : 100 שנה לקונגרס הציוני הראשון: 1997-1897, קריית טבעון: [חמו"ל], 1997.
