הקונגרס היה הראשון מאז מלחמת העולם הראשונה, כיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים והצהרת בלפור, שקונגרס זה אישר. נוכח זאת נדרש הקונגרס להידרש לאופיו של הבית הלאומי המיוחל.
הדיון נתרכז בהקמת מפעלים בעלי ערך לאומי והרחבת ההתיישבות בארץ-ישראל. בעקבות החלטות הוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית שנערכה בלונדון ביולי 1920 אושרה ההחלטה על הקמת קרן היסוד שתהיה אחראית למימון העלייה וההתיישבות בארץ ישראל, הקונגרס אישר גם את רכישת אדמות עמק יזרעאל וההיאחזות בה[2]. כמו כן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל[3].
במהלך הקונגרס נדונה המדיניות של התנועה הציונית כלפי תושבי ארץ ישראל הערבים. בהחלטה שהתקבלה בעקבות הדיון הכריז הקונגרס הציוני "בשם העם היהודי":[4][5]
"על נחישותנו לחיות עם העם הערבי בתנאים של ברית וכבוד הדדי, ויחד עימו להפוך את ביתנו המשותף ("gemeinsame wohnstätte"/"common home") ל-קְהִלִיָה ("gemeinwesen"/"commonwealth") משגשגת, שבניינה יוכל להבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע. בשעה של לידתם הלאומית המחודשת, שני העמים השמים הכבירים, שפעם היו קשורים בעבותות של יצירה תרבותית, יוכלו שוב לאחד את האינטרסים ההכרחיים שלהם בעמל משותף"
ההחלטה מציינת ש
"יחס האיבה מצד… חלקים מתוך האוכלוסייה הערבית בפלשתינה… שהתפרץ במעשי־דמים אלימים… אינו יכול להחליש את נחישותנו".
במהלך העשורים שבו מוסדות התנועה הציונית ואשררו את מחויבותם להחלטה זו.
