בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל.
הרצל הגיע לעיר שבוע לפני פתיחת הקונגרס ונתקף צמרמורות קשות וחום גבוה, והיה נתון בהזיות. ביום פתיחת הקונגרס ב-13 באוגוסט, נשא את נאום הפתיחה, בו אמר: "אנגליה הגדולה, אנגליה החופשית, אנגליה השליטה על כל הימים – היא תבין אותנו ואת מטרתנו". היה זה הקונגרס הציוני הגדול והמאורגן ביותר עד אז. השתתפו בו כ-400 צירים, כמעט מחצית מהם מעיירות תחום המושב הרוסי.[1]
בקונגרס השתתפו, בין השאר, נחום סוקולוב, מנחם שינקין, ד"ר הלל יפה, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, ד"ר חיים ויצמן והרב יצחק יעקב ריינס. לכבוד הקונגרס חובר "שיר החלוץ" מאת יוסף אברהם.[2]
גורלן של קהילות ישראל ברחבי העולם היו במרכז תשומת הלב של באי הקונגרס.
מצבה של יהדות רומניה והרדיפות האנטישמיות מהן סבלה העסיקו את צירי הקונגרס ואורחיו.
ערב הקונגרס שלח הרצל "קול קורא" אל יהדות צפון אפריקה וקרא להצטרפותה אל התנועה הציונית בשפות עברית, ערבית, לאדינו וצרפתית.[3]
צירי הקונגרס ואורחיו עסקו בשתי שאלות עיקריות: האחת, ההתפתחויות בזירה המדינית; והשנייה, שאלת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל.
המיקום של הקונגרס בבירת הממלכה המאוחדת נבחר כדי להשפיע על ממשלת בריטניה ודעת הקהל בממלכה המאוחדת, מתוך כוונה להשפיע עליה לעזור לתנועה הציונית להקצות שטחים באזורים הנתונים לשליטתה והקרובים לארץ ישראל.
שאלת התרבות, בחברה היהודית שתתכונן בארץ ישראל, הייתה מנושאי הדיון העיקריים בקונגרס. אנשי המזרחי ובראשם הרב יצחק יעקב ריינס, עמדו על כך שהתנועה הציונית לא תקבע בעניינים אלו, ותעסוק בסוגיות ופעולות מדיניות והתיישבותיות בלבד. הקונגרס הכריז על תחרות חיבור המנון עברי לאומי, שלבסוף לא יצאה לפועל.
מצבם של 532 משפחות הפועלים במושבות העבריות, מיעוט קטן ויצרני בקרב היישוב היהודי הקטן, שמנה אז כחמישים אלף נפש, הועלה לדיון ולמודעותם של הצירים; קיומם של הפועלים ומשפחותיהם "היה בסכנה לרגל העברת המושבות (מאפוטרופסותו) של הנדיב ליק"א" באותה שנה.[4]
לקריאה נוספת
אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה, תל אביב: הוצאת נ. טברסקי, 1951, עמ' 111.
מיכאל היימן (עורך), מפתח השמות והעניינים לפרוטוקול של הקונגרס הציוני הרביעי, לונדון 13–16 באוגוסט 1900, (הוכן בידי מנפרד וינקלר ומשה שרף), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן, 1967.
