יהדות רומניה היא קהילה יהודית שחיה באזור רומניה של היום. חלקים גדולים ממנה הושמדו בשואה, וחלק ממנה עלו לישראל, אך שרידיה קיימים עד ימינו באזור צפון הבלקן, ברומניה.
בתקופות שונות בהיסטוריה נשלטו חלקים מרומניה על ידי מדינות שונות, ואפילו שפת המקום שונתה ויהודי המקום הושפעו בהתאם. היווצרותה של עדה יהודית אחידה, בעלת מוסדות מרכזיים ומנהיגות משותפת, הייתה תהליך מקביל לתהליך איחוד רומניה והתרחבותה למחוזות בהם חיו דוברי רומנית.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו ברומניה כ-850,000 יהודים, שהיוו כ-4.5% מאוכלוסיית המדינה. אולם במפקד של שנת 2011 נמצאו ברומניה 3,271 יהודים בלבד[1].
קרוב מאוד לגבול הרומני, בתחום הבולגרי נמצאה כתובת עתיקה בלטינית בה מופיע שמו של יוסֵי, ראש בית הכנסת (archisynagogos Joseph) ומנורה, מהמאה ה-2. הכתובת נמצאה בעיר היוונית העתיקה אוֹאֶסקוּס (Oescus) - כיום הכפר גִיגֶן (Gigen) ליד העיר ניקופול, שהייתה מושבה רומית בגבול הצפוני של בולגריה של היום, ליד הגשר על הדנובה המוביל לרומניה המודרנית. חוקר יהדות בולגריה, ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס, טוען בכתביו, שיהודים הגיעו לבולגריה עוד בתקופת בית ראשון, במאה ה-6 לפנה"ס, אך לטענה זו אין תימוכים פיזיים בכתבים או שרידים ארכאולוגיים.
יהודים חיו בדאקיה (לימים רומניה) עוד בטרם נכבשה על ידי הרומאים. ברומניה נמצאו מצבות מתקופת הכיבוש הרומי שקושטו בסמלים יהודים ונחרטו עליהן אותיות עבריות. בשנת 397 הוזכר שהרומאים ערבו לביטחון היהודים ובתי הכנסת שלהם בדאקיה. 400 שנה מאוחר יותר מוזכרים היהודים שחיו בקהילות בערים גאלאץ וטקוץ'. בהיסטוריה של רומניה יש אזכור על כך ששבט יהודי לוחם (כנראה כוזרים) חדר לארץ זו ולמשך מספר שנים הדת היהודית הייתה הדת השלטת באזור.
במאה ה-17, בנסיכות מולדובה, השליט וסילה לופו (1634-1653) נהג בסובלנות ביהודים עד הופעת הקוזקים. בשנת 1648 הקוזקים צעדו למלחמה נגד הפולנים ותוך כדי חציית המחוזות הרומניים רצחו ושדדו יהודים רבים. טבח נוסף עשו הקוזקים ביהודים הרומנים, כאשר באו ליאשי כדי לבקש את בתו של וסילה לופו ככלה עבור טימיש, בנו של בוגדן חמלניצקי. ריבוי היהודים בנסיכויות הרומניות הביא לכך שהשליטים הוציאו הוראות לגבי ארגון העדה, צעד שהוביל לארגון טוב יותר של הקהילות. פרסום ההוראות נעשה על ידי נסיך טרנסילבניה, גאבור בתלן, בשנת 1627, הנסיכים מתי באסאראב מוולאכיה ווסילה לופו ממולדובה בשנים 1640, 1646, 1652.
עלילת הדם הראשונה ברומניה הייתה במחוז ניאמץ ביום 5 באפריל1710. יהודי מומר עזר להעביר גופת ילד שנרצח על ידי נוצרים לחצר בית כנסת. היהודים הואשמו ברציחת הילד לצרכים פולחניים ולמחרת נרצחו חמישה יהודים ורבים אחרים נפגעו וכל בתי היהודים נבזזו. מנהיגי הקהילה נכלאו ועונו. בינתיים פנו יהודים בעלי השפעה לשליט דימיטריה קנטמיר במושבו ביאשי ועל פי הוראת הנסיך נפתחה חקירה שתוצאותיה הובילו לשחרור האסורים, תפיסת האשמים האמיתיים וענישתם.
במאה ה-19 התקיימה הגירה יהודית אל הנסיכויות הרומניות, מולדובה וולאכיה ובמיוחד אל מולדובה. בשנת 1803 חיו במולדובה כ-30,000 יהודים ובשנת 1848 מספרם הוכפל ל-60,000 ועל פי המפקד של שנת 1859 מספרם הגיע ל-118,922.
יהודי הנסיכויות הרומניות סווגו לשלוש קבוצות, ילדי הארץ (pământeni), צאצאי סוחרים ובעלי מקצוע יהודים, שהוזמנו לנסיכויות על ידי הנסיכים (hristoveliți) וסודיטים[3].
מהתקנון האורגני של שנת 1837 ועד עצמאות רומניה
הנסיכויות הרומניות היו וסאליות של האימפריה העות'מאנית, אולם האימפריה הרוסית המתרחבת והמתעצמת דחקה בהדרגה את רגלי העות'מאנים והחדירה את צבאה והשפעתה. ב-1837 השלטון הצבאי הרוסי בוולאכיה ובנסיכות מולדובה הביא לקבלת התקנון האורגני, קובץ חוקים שנועד להוות גרעין חקיקה משותף של שתי הנסיכויות. התקנון האורגני, שנכתב לפי דוגמת החוק הרוסי, החמיר מאוד את מצב היהודים ופגע קשה בסטטוס שלהם.
ב-1848, כאשר עלו תנועות מהפכניות ברוח המהפכה הצרפתית גם בנסיכויות הרומניות, היהודים הצטרפו בהתלהבות ובתקווה לקבלת שוויון זכויות, אך התנועות האלה דוכאו. לאחר איחודן של הנסיכויות ולאכיה ומולדובה, ב-1859, תחת שליט אחד, אלכסנדרו יואן קוזה, שרצה להעניק זכויות אזרחיות ליהודי ארצו, קמה התנגדות חריפה מצד חוגים אנטישמיים רחבים, והיא מנעה זאת. הוא הבטיח ליהודים אמנציפציה הדרגתית ועשה צעדים ראשונים בכיוון זה, אך הדחתו הפסיקה את התהליך.
תרומת היהודים לכלכלת רומניה
היהודים הביאו למרחב הרומני את תעשיית הזכוכית, תעשיית השימורים, כיוונים חדשים של תעשיית המתכת, הדפוס והפיננסים. על פי האנציקלופדיה של רומניה בתקופה שבין מלחמות העולם יהודי רומניה החזיקו ב 31.14% מכלל המפעלים התעשייתיים והמסחריים ברומניה[2].
בעלי מלאכה יהודים היו גגנים, שכיסו בלוחות מתכת את גגות הבתים והכנסיות, מלאכה שאחרים חששו ליטול על עצמם בגלל הסכנות הכרוכות בה[4]. בתחילת המאה העשרים, ברומניה, היהודים היוו כ 4.6% מהאוכלוסייה, אך לפי הסטטיסטיקה הרשמית מתוך 623 עסקים תעשייתיים, שהשתמשו במכונות, 23.66% היו של יהודים. יהודי רומניה התבלטו הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה גם בתעשיית הטקסטיל, בתעשייה הכימית, בזיקוק הנפט, בייצור השימורים, ייצור מוצרי עץ ורהיטים ובייצור חומרי הבנייה[5]. מקס אאושניט היה הטייקון הגדול ביותר ברומניה וכונה "מלך הברזל", משום שליטתו בתעשיית המתכת. האחים המומרים נוימן בארד הקימו תעשייה משגשגת בתחומי המזון והטקסטיל.
כאשר קיבלה רומניה עצמאות החלו היהודים לסבול מפרעות קשות ופגיעות ביהודים, למרות שרומניה חויבה להעניק שוויון זכויות לאזרחיה תמורת הכרה בעצמאותה בשנת 1878. יהודי רומניה היו מחוסרי אזרחות (גם ילידי המקום), סבלו מאפליה קשה, והיו כ-200 חוקים שכוונו נגדם. בין השנים 1900–1906, הרדיפות והאנטישמיות אילצו כ-70,000 מיהודי רומניה (מתוך מספר כולל של כ-270,000) לעזוב אותה ולהגר. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עזבו יהודים רבים את רומניה לארצות הברית וארץ ישראל. בין העולים לארץ ישראל, בראשית העלייה מרומניה, היו גם רבים שהתיישבו במושבות החדשות וסייעו להקמת היישובים החדשים בארץ ישראל ותחילת פיתוחי התשתית בה.
במלחמת העולם הראשונה השתתפו יהודים רבים בלחימה בחזית ומספר הנופלים בקרב היה גדול משמעותית מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיית רומניה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה אולצה רומניה להעניק זכויות אזרח למיעוטים, כולל היהודים שאף זכו לייצוג בפרלמנט הרומני[6], אך אווירת הרדיפה לא נפסקה ואף גברה ההתמרמרות על הזכויות שקיבלו היהודים. לאחר המלחמה היו ברומניה כ-700,000 יהודים בשטחי רומניה המורחבת. בין מלחמות העולם גדלה הקהילה בצורה ניכרת, ומספר היהודים בה גדל פי שלושה לערך.
בשנת 1930 היו כבר ברומניה 756,400 יהודים. אחת הסיבות לגידול המהיר במספר התושבים היהודים היא הוספת השטחים הנרחבת לרומניה, במיוחד מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית לשעבר. הקהילה היהודית בין מלחמות העולם הייתה פורה ביותר. היה בה מספר רב של מרכזים רבניים חשובים, וחיי הקהילה בה היו עשירים מאוד.
בשנת 1940 התקבל חוק לפיו על יהודים למכור את כל הרכוש החקלאי שבבעלותם.
ערב מלחמת העולם השנייה היו ברומניה כ-850,000 יהודים, שמהם נותרו לאחר השואה רק כ-425,000. במהלך המלחמה שיתפה רומניה פעולה עם גרמניה הנאצית וכמוה שמה לה למטרה לסלק את היהודים מרומניה, תוך שדידת רכושם. בשנת 1941 נערכו פרעות יאשי, בהן וברכבות המוות נהרגו כ-15,000 מיהודי רומניה. לאחר הטבח נערכו גירושים המוניים של יהודי בוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה. במהלך הגירושים נרצחו יהודים רבים ורבים מהמגורשים מתו כתוצאה מחיי המצוקה אליהם נדחקו. יהודי צפון טרנסילבניה הועברו יחד עם השטח לריבונות הונגרית ומרביתם נשלחו לאושוויץ.
עם סוף המלחמה ועד סגירת שערי רומניה עזבו אותה כ-200,000 יהודים לארץ ישראל, כ-100,000 מהם עזבו בין השנים 1950–1952, ועוד מספר אלפים היגרו למדינות אחרות.
ב-20 במרץ1949 נאסרה הוראת העברית ברומניה[7] ועם הצטרפות רומניה לגוש המזרחי היו הגבלות על יהודי רומניה והם לא הורשו לעזוב אותה עד לשנות ה-60. במפקד של שנת 2002 נרשמו ברומניה 6,179 יהודים.
דמוגרפיה יהודית ברומניה
איחוד שתי הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה בינואר 1859, על ידי בחירת אותו אדם כשליטן, יצר את היסוד למדינה, שכונתה בהמשך בשם רומניה. לרומניה צורפו חבלים נוספים ונגרעו ממנה חלק מהחבלים, בגבולות רומניה חלו שינויים רבים ושינויים אלה השפיעו גם על האוכלוסייה היהודית, שנוספה או נגרעה.
הגירת יהודים אל הנסיכויות הרומניות ולאחר איחודן אל רומניה הייתה לצנינים בעיני מרבית הרומנים והגבירה מאוד את האנטישמיות והשפיעה לרעה על המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה. חקיקה רומנית אנטי-יהודית הכבידה מאוד על היהודים, על עיסוקיהם ועל הזדמנויות החינוך שלהם. בעקבות זאת יהודים רבים ברומניה החליטו לעזוב ולהגר מערבה וכתוצאה מכך ירד המספר האבסולוטי של יהודי רומניה וגם חלקם היחסי באוכלוסייה.
צירופם לרומניה של חבלים בהם ישבו יהודים רבים, הגדילה את מספר היהודים ברומניה. קריעתם של חבלים מרומניה צמצמה שוב את מספרם ורצח המוני של יהודי רומניה בשואת יהודי רומניה ובשואת יהודי צפון טרנסילבניה צמצמה מאוד את מספרם.
שינוי הגבולות התכופים השפיעו גם על לשונותיהם של יהודי רומניה - יותר ממחצית מהאוכלוסייה היהודית ברחבי מולדובה (כולל בסרביה) ובבוקרשט הצהירו במפקד של 1930 ששפת אימם היא יידיש. רוב יהודי טרנסילבניה (200,000) דיברו הונגרית ויהודי בוקובינה דיברו גרמנית - יהודי בסרביה הצהירו על רוסית כשפה שנייה, אחרי יידיש[8].
לאחר מלחמת העולם השנייה רבים מאוד מיהודי רומניה חיפשו ומצאו דרך לעזוב אותה, בעיקר לכיוון מדינת ישראל. העלייה מרומניה צמצמה שוב את הקהילות היהודיות ברומניה, עד שכמעט לא נותרו בה יהודים.
במאה ה-19, עם התארגנות יהודי רומניה כעדה, הם השתייכו ל-2 קבוצות עיקריות: ספרדים ופולנים. בשם "פולנים" כונו ברומניה אלו שהתפללו בנוסח אשכנז המזרחי, נוסח פולין. גם חסידי תנועת חב"ד התרבו ברומניה, עד כדי כך שהמילה "חבדניק", שובשה קלות ל"חבוטניק" והייתה למילת תיאור של יהודי אדוק ונכנסה לשפה הרומנית כתיאור של אדם אדוק בדתו.
יהדות רומניה בין מלחמות העולם הייתה פלורליסטית מבחינה דתית והייתה בה נוכחות של כמעט כל הזרמים היהודים הדתיים. בקרב יהדות זו חיו יחד יהודים אשכנזים, חסידות, יהדות מתחדשת, נאו-אורתודוקסיה, ספרדים ויהדות לאומית, אך גם בתוך הזרמים האלה לא הייתה אחדות פנימית ברוב המקרים[9].
התהפוכות הפוליטיות ששינו לעיתים קרובות יחסית את גבולות רומניה, שינו גם את הרכבה של יהדות רומניה. לפיכך, יהדות רומניה כוללת בתוכה גם אישים ששפתם הייתה גרמנית, הונגרית או רוסית. בנוסף לכך היו יהודים יוצאי רומניה שהתיישבו במקומות שונים בעולם, סיגלו לעצמם את שפת המקום ואף הצטיינו בה. לכן, המונח "יהדות רומניה" כולל גם אישים שביטאו את עצמם בצרפתית ובאנגלית.
^Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008, ע' 44
