באוקטובר 1930 פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן השני, המגביל את מכירת הקרקעות ומכסת העלייה היהודית לארץ ישראל. בתגובה לספר הלבן התפטר חיים ויצמן מהמנהיגות הציונית. התפטרותו יצרה לחץ במשרד המושבות הבריטי ובמקביל הופעלו לחצים בממשלה ובפרלמנט של הממלכה המאוחדת לסגת מהמסקנות. דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות, שלח חוזר לכל הגורמים הקשורים בהסתדרות ובתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות"[1].
הרכב הקונגרס
לקונגרס נבחרו 254 צירים. סיעת הפועלים הייתה הגדולה ביותר (75 צירים, 29%). מספר הצירים של "הציונים הכלליים ב'" (שהתפלגה בתקופה זו) ירד ל-59. הרוויזיוניסטים הפכו לסיעה השלישית בגודלה (52 צירים, 21%), כמו צירי תנועת "המזרחי"[2].
במקום ד"ר חיים ויצמן, שהתפטר במחאה נגד ממשלת בריטניה על גזרות העלייה והמדיניות האנטי-ציונית, נבחר נחום סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית ברוב של 118 נגד 98[3].
מהלך הקונגרס
נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים בהנהגת זאב ז'בוטינסקי להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן, לאחר שצירי "הציונים הכלליים ב'" ו"המזרחי" שינו את עמדתם בעד ההצעה, בעקבות מברק שהתקבל ממפקדת "ההגנה", שבו הזהירה כי החלטה כזו עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל. הפועלים הציעו שלא להעלות להצבעה את נוסחת "המטרה הסופית" של זאב ז'בוטינסקי וזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו, ואולם לאחר מכן שבה סיעת הצה"ר להשתתף בישיבות בלעדיו. רוב חברי הסיעה דרשו להישאר בהסתדרות הציונית, ואילו ז'בוטינסקי שדרש לעזוב ולייסד הסתדרות ציונית חדשה, הושעה מהנהגת הצה"ר, ורק לאחר זמן מה חזר להנהיג את הסיעה[4].
