שירה עברית נכתבה עוד מימי המקרא וממשיכה להיכתב עד ימינו. לאורך הדורות התעצב והשתכלל סגנון השירה, והמשוררים בני התקופות המאוחרות כללו בשירתם התייחסות לשירי התקופות שקדמו להם.
ראשיתה של השירה העברית כבר בתנ"ך, שבו מופיעות שירות המשולבות בפרוזה, כגון שירת הים בספר שמות ושירת דבורה בספר שופטים, והן ספרים המכילים דברי שירה בלבד, בראש ובראשונה מזמורי ספר תהלים. שירי המקרא עדיין אינם מכילים חריזה או מקצב מפותח, מצויה בהם מאוד התקבולת לסוגיה, ורק במיעוטם קיים אקרוסטיכון אלפביתי או כיאסמוס. חלק מספרי הנבואה כתובים בפרוזה הקרובה לשירה. כדוגמה לשיר מקראי אפשר להביא את פתיחת שירת האזינו:
ההנחה המחקרית הנפוצה בקרב חוקרי השפות השמיות בכלל והעברית בפרט היא כי השירות בתורה ואף חלק מהשירות בנביאים עתיקות יותר מחלקי הפרוזה (שירת הים נחשבת כאחד הטקסטים העתיקים במקרא).[1] כמו כן, ישנה השערה כי במקור הועברו הטקסטים המקראיים מדור לדור בצורת שירה, ובשלב מאוחר יותר הועלתה שירה זו על הכתב כפרוזה.[דרוש מקור]
בחיבורים העיקריים של תקופת חז"ל, המשנה, התלמוד והמדרשים, כמעט לא מצויים קטעי שירה, אך ישנם כמה קטעי שירה קצרים וחידתיים. המשל השירי הבא מופיע בתלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן דף כ"ה ע"ב:
ראשית השירה בימי הביניים היא בפיוטים שנוצרו בשירה הארץ-ישראלית. תחילה ביצירתם של הפייטנים הקדומים האנונימיים במאות השלישית והרביעית, אחר כך ביצירת הפייטנים יוסי בן יוסי ויניי, ובעיקר בפיוטיו של אלעזר הקליר בן המאה השישית או תחילת המאה השביעית, שנחשב גדול פייטני ארץ ישראל. בתקופה זו כבר השתכללו קישוטי השיר ונוספו חריזה, מקצב מילים, כינויים ושעשועי לשון וגם האקרוסטיכונים החלו להשתכלל. מבין שיריו של הקליר מפורסם הפיוט לפורים "אץ קוצץ", שזו תחילתו:
לכה דודי / לקראת כלה / פני שבת / נקבלה
שמור וזכור בדיבור אחד,
השמיענו אל המיוחד,
ה' אחד ושמו אחד,
לשם ולתפארת ולתהילה.
שירה עברית מודרנית
את השירה העברית המודרנית פתח ר' משה חיים לוצאטו והיא השתכללה עם פעולתם של אנשי תנועת ההשכלה, שראו בשירה את הז'אנר האיכותי ביותר לכתיבה עברית. משורר ההשכלה הראשון, שהשפיע רבות על הבאים אחריו, היה נפתלי הרץ וייזל, בסוף המאה ה-18, ואחריו באו שלום הכהן, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, יהודה לייב גורדון ואחרים. השירה המשכילית שאבה רבות מן השירה האירופית בת הזמן וגם מתקופות השירה שקדמו לה, ובעיקר תקופת המקרא, אך מצד תוכנה לא הצליחה לפרוץ לעולמות חדשים. היא הייתה שירה דידקטית בעיקרה ועסקה בהגות ובעולם הכלל והציבור, ולא פנתה כמעט אל עולם הנפש והאדם היחיד. בדור שאחרי תקופת ההשכלה פעלו משוררי חיבת ציון, בהם למשל נפתלי הרץ אימבר מחבר התקווה.
בשנות האלפיים עודכנה שירת הדורות הקודמים על ידי טל סלוצקר, רועי צ'יקי ארד, שגיא אלנקווה, עודד כרמלי, ורועי חסן. שירתם מגישה את מאבקי הדור ואת הוויית הערים תוך התייחסות לחיי הפרט ולדור שבא אחרי שירת דור המדינה והתפתחויות בעברית אשר כוללות סגנון שמשוחרר מכבלים שיריים שאפיינו את הדור הקודם.
^ראו למשל מאמרו של אבי הורביץ - "הוויכוח הארכאולוגי-היסטורי על קדמות הספרות המקראית לאור המחקר הבלשני של העברית", בתוך הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים תשס"ב, עורכים ישראל ל' לוין ועמיחי מזר
