נאומי משה בפני העם, לפני הכניסה לארץ כנען לפני מותו - סקירה היסטורית, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר - ולבסוף מות משה
סֵפֶר דְּבָרִים או חומש דברים הוא החומש החמישי מבין חמשת ספרי התורה, החומש נקרא גם משנה תורה.
בחומש מדבר משה עם בני ישראל על הדרך שעשו במדבר ועל האתגרים הצפויים להם בכניסה לארץ, ועוד כמה וכמה מצוות חדשות. דברים אלו נאמרים בערבות מואב, תחנתם האחרונה במדבר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים, מא' בשבט ועד למותו של משה בז' באדר.
הספר מכיל שלושים וארבעה פרקים, עשרים ושבעה סדרים, שלושים וארבע פרשיות פתוחות ועשרים וארבע סתומות.
שם הספר
כשאר כרכי החומש, ספר דברים נושא שם המבוסס המילה המשמעותית הראשונה המופיעה בפרק הראשון, ”אלה הדברים” (דברים, א', א'). שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב בו ”וכתב לו את משנה התורה הזאת” (דברים, י"ז, י"ח). אחד ההסברים לכינוי "משנה תורה" (שהיה שכיח בעיקר בתקופת התנאים והאמוראים[1]) היא משום סיכומו של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.
סגנון ותוכן
שלט ברוח ספר דברים פרק ל' פסוק י"ט, עם הכיתוב "הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים" - צולם במהלך מלחמת חרבות ברזל
עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'", או איסור על הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י"ז.
סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה).[2]
מבנה הספר
נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו לעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. עם ישראל מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה.
החלק הראשון (”אלה הדברים אשר דיבר משה”דברים, א', א', מזכיר גם את פתיחתו של חומש שמות - "ואלה שמות בני ישראל"), כולל הטפות מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א–ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה,[3] דרך מעמד הר סיני עצמו,[4] ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה,[5] ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה.[6] אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה.
החלק השני (”ויקרא משה אל כל ישראל” דברים ה א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה"), הוא חלק המצוות, ובו משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדיברות,[7] מצווה על ייחוד השם,[8] וממשיך בסדרת צווים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה.[9] לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב,[10] וחוזר לדרשתו הארוכה.[11]
בחלק השלישי (”אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ”, דברים, י"ב, א') משה מצווה בעיקר על כל החוקים והמצוות הקשורים באופן מהותי לארץ ישראל. החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסילים שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות הקשורות למערכת המשפט בארץ, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב–טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז–כו). בפתח החלק השלישי משה מצווה על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל שבו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על קיום כלל מצוות התורה, ובפרט על המצוות המנויות בחלק זה של ספר דברים, שבו מופיעות מצוות הנוגעות לישיבתם של ישראל בארץ.
החלק הרביעי (”וידבר משה אל כל ישראל”דברים, כ"ז, ט', מזכיר גם את פתיחתו של חומש במדבר - "וידבר ה' אל משה"), פותח בציווי נוסף לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על מצוות ספר דברים. לאחר מכן מונה משה סדרה של ברכות להן יזכו ישראל אם ישמרו את המצוות הללו, וסדרה של קללות באם יפרו את הברית ולא יקיימו את המצוות הללו. משה מוסיף להרבות באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז–ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (דברים, ל"ב). בכך למעשה 'עוטף' משה את מצוות הארץ הנמנות בחלק השלישי של הספר, בציווי על כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל, המופיע לפני המצוות הללו (דברים, י"א, כ"ו–ל"ב), ומיד לאחריהן (דברים, כ"ז).
החלק החמישי הוא סיום הספר והתורה כולה. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (דברים, ל"ג), עולה לראש הפסגה ומביט בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (דברים, ל"ד).
חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע.[13] לפי דעה אחרת אלוהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע".[14] גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותם".
באחד ממדרשיהם העלו חז"ל את האפשרות כי גילוי ספר התורה בימי יאשיהו היה כרוך בקריאה - מחודשת - של פרשיית התוכחה (פרק כח'), שבספר דברים.
שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה את ספר דברים עם הספר שהכהן הגדול, חלקיהו בן שלום, מצא בבית המקדש: ”וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'” (ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'). מכל מקום זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. לפי דבריו, חשש יאשיהו מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמת יאשיהו – רפורמה בפולחן,[17] ומכאן שספר דברים נכתב באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים אז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון.
התארוך של דה וטה סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. אף על פי שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זכה להסכמה רחבה בביקורת המקרא. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהיסטי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של ולהאוזן.
הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה ויינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, ויינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים) לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. ויינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה ויינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.
הפרשנות העדכנית
עד סוף שנות ה-80 הקונצנזוס במחקר לגבי עיתוי כתיבת הספר, היה שהספר נכתב בימי חזקיהו, נגנז בתקופת מנשה, והתגלה מחדש בתקופת יאשיהו.[18] לקראת מפנה המאה ה-21, בעקבות התקדמות בחקר המזרח הקדום, גיבשו חוקרים שונים זווית ראייה חדשה על ארץ ישראל של תקופת הברזל,[19][20][21] ובהדרגה השתנה הקונצנזוס, כך שנכון לסוף העשור השני של המאה ה-21, אף על פי שחלק מהפרטים נתונים למחלוקת, רבים מחוקרי ביקורת-המקרא חולקים את סיפור המסגרת הבא על תהליך כתיבת הספר:
ממלכת ישראל התמרדה באשור ונהרסה בשנת 722 לפנה"ס. דבר זה השפיע על ממלכת יהודה, מכיוון שפליטים שברחו מישראל ליהודה חיזקו בבואם מספר מסורות אשר השפיעו על הדינמיקה החברתית ביהודה,[22][23] ביניהן מסורת שה' הוא האלוהים היחיד שיש לשרתו. השקפה זו השפיעה רבות על האליטה של בעלי האדמות, שממנה תצא האסכולה שתשפיע רבות על כתיבת הספר. בינתיים עלה לשלטון יאשיהו, שהומלך בגיל 8 בעקבות רצח אביו, אמון.[22][24]
במהלך שלטונו של יאשיהו, נוצרה הזדמנות למאבק לעצמאות מאשור, אותו הובילה תנועה יהודאית, שנשאה על דגלה רעיון תאולוגי-לאומי של נאמנות לה' כאל היחיד.[25] סביב תקופה זו נכתב הספר אשר נמצא בבית המקדש,[22][26][27][28] ובאה לידי ביטוי בו "האסכולה הדויטרונומיסטית" - כפי שתיקרא מאוחר יותר בחקר המקרא - אשר השפיעה על הכתוב בו במטרה לחזק את האידאולוגיה שלהם.[26][27] בתמיכתו של יאשיהו פתחו אנשי האסכולה ברפורמה מקיפה של ריכוז הפולחן.[29]
פעילותה של האסכולה המשיכה בגלות בבל ובזמן חורבן ממלכת יהודה, בשנת 586 לפנה"ס. היו אלה אירועים שעוררו דילמות תאולוגיות רבות, והאסכולה הסבירה את האסונות כעונש ה' על אי-ציות לחוקיו, ופנתה לערוך במקביל לספר דברים גם את הכתבים ההיסטוריוסופיים של עם-ישראל, הספרים מיהושע עד מלכים, כדי להמחיש זאת.[29][30][31][32][33][34]
בזמן שיבת-ציון, בתקופת שלטון פרס בארץ, נחתם הספר, כחלק מחומשי התורה. על הסיבה שגרמה לחתימת הספר, מנסה לשפוך אור תאוריה,[35][36][37] אשר אף על פי שקיימת מחלוקת על כמה מפרטיה,[38] ישנה הסכמה רחבה על רבים מחלקיה[36][39] - המחקר העדכני מסכים על כך שלצד צמיחה של התשתית הארגונית היהודית בארץ ישראל, בימי שיבת ציון, הייתה השפעה (או לכל הפחות מתן לגיטימיות) מצד השלטון הפרסי, שעודד את צמיחתה של אוטונומיה יהודית מאורגנת באזור ירושלים, מתוך מחשבה על אינטרסים שונים של הממלכה הפרסית.[36][39] חלק מן החוקרים טוענים[38] שהאוטונומיה בירושלים הצריכה חוק יהודי מוגדר ומוסכם, אשר יאושר על ידי הממשל הפרסי, ולכן הקבוצות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לכדי טקסט אחד - הלא הוא ספר דברים והתורה בכללה.[36][38] בשלב זה, לקראת חתימת הספר, נוספו לספר דברים פרקים חדשים, שהתאימו את הספר להתפתחויות החדשות.[40][41]
.jpg)
