גִּזְעָנוּת היא עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הדוק בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות, או לעיתים גם כישורים שכליים או לעיתים סגנונות תנועה והליכה, כך שהיחיד אינו נשפט בעיקר על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של בני קבוצה אחת על בני הקבוצה האחרת[1].
על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.
התאוריות הראשונות שהוכתרו בכינוי 'גזענות' מקורן במאה ה-19 והן התייחסו לקבוצות הנבדלות במוצאן הביולוגי בלבד, אולם עם הזמן התרחבה הגדרה זו ונהוג לכלול בה גם הבחנות על בסיס לאומי[2].
דוגמאות מובהקות לגזענות ממוסדת הן תורת הגזע הנאצית ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
במשמעותה הרווחת, מגדירה הגזענות התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם. גזענות כזו נחשבת לסותרת את זכויות האדם (בדומה לגילנות, אפליה מינית, אפליה על פי נטייה מינית, זהות מינית או מראה חיצוני (lookism)), והיא פסולה על פי חוק במדינות רבות. בעבר, מדינות שונות נשאו את דגל הגזענות, אך כיום הפך המונח למציין תופעה שלילית ולמילת גנאי בכל העולם.
טענה מקובלת היא כי שעצם חלוקת בני אדם לגזעים היא תוצאה של הבניה חברתית וביטוי לגזענות[3]. יש המוצאים תימוכין לטענה בכך שגזעים טהורים אינם קיימים מבחינה ביולוגית[4].
העדפה מתקנת אינה נחשבת בדרך כלל כגזענות. הסיבה לכך היא שההעדפה המתקנת הונהגה על מנת לתקן פערים היסטוריים, שנוצרו, לפי הגורם המתעדף, בשל אפליה של קבוצת בני אדם בעבר. בישראל, בית המשפט מחיל מבחן, אשר בוחן את תוצאות המקרה ובוחן שוויון מהותי על פני שוויון פורמלי - כך אי-שוויון ואפליה לכאורה בשלב ראשון, אשר מטרתו צמצום פערים ויצירת שוויון מהותי בשלב שני, מקובל כיום בישראל וברוב המדינות המערביות. עם זאת, יש המתנגדים ל"העדפה מתקנת" של קבוצה גזעית (ורואים גם בה אפליה גזעית) בטענה שכמוה כאפליית בני הקבוצות הגזעיות האחרות, וכדי לבטל תוצאות אפליה מן העבר ניתן להשתמש בכלים אחרים, שאינם קשורים בקטגוריית גזע.
על אף שההגדרה של גזענות מתייחסת אך ורק לאפליה על בסיס מוצא גזעי, צבע עור וכדומה, ביום-יום משמש המושג "גזענות" גם לתיאור סוגי אפליה אחרים, כגון שוביניזם, מיזוגניה, מיזאנדריה, הומופוביה וכדומה. רכניץ טען כי הרחבה זו של המונח גזענות שגויה ומרדדת את החומרה שבגזענות הנאצית[5].
הפסיכולוגיה החברתית מציגה גזענות במידה רבה כתוצר טבעי של מערכות יחסים בין קבוצתיות. לדוגמה, על פי תאוריית הזהות החברתית, אשר משמשת בסיס רעיוני לתאוריות רבות בפסיכולוגיה חברתית, לבני האדם צורך טבעי לחלק את העולם לקטגוריות, בניסיון להתמודד עם מורכבותו.[6] היות שבני האדם מונעים על ידי הרצון לשמור על דימוי עצמי חיובי, ומאחר שהדימוי העצמי נשען בחלקו על הדימוי של הקבוצות אליהן הם משתייכים (קבוצת הפנים), עצם השתייכותו של אדם לקבוצת פנים מייצרת השוואה עם קבוצות אחרות במטרה לשמר את תדמיתה החיובית היחסית של הקבוצה.[6] לכן, על פי התאוריה, די בחלוקה לקטגוריות חברתיות, בייחוד לקטגוריות של קבוצת פנים ("אנחנו") וקבוצות חוץ ("הם"), בכדי לייצר העדפה של קבוצת הפנים על פני קבוצות אחרות, גם אם החלוקה לקטגוריות נעשית על פי מאפיינים חיצוניים ו/או שרירותיים כמו צבע עור ומוצא אתני.[6]
כפועל יוצא של החלוקה לקטגוריות חברתיות של קבוצות פנים וחוץ, קיימת גם הנטייה לראות את קבוצת החוץ כהומוגנית יותר מקבוצת הפנים, והנטייה לייחס תכונות ורגשות אנושיים מורכבים יותר לקבוצת הפנים לעומת קבוצת החוץ (תופעה המכונה גם דה-הומניזציה של קבוצת החוץ)[7]. כלומר, חברי קבוצת החוץ נתפסים כדומים יותר אחד לשני וגם ככאלו שחשים פחות רגשות מורכבים כמו תקווה, קנאה, אהבה, וכו'. העדפת קבוצת הפנים, הדה-הומניזציה של קבוצת החוץ וראייתה כמקשה אחת הומוגנית מהווים בתורם כר פורה ליצירת סטיגמות שליליות ופשטניות כלפיה[8].
בעוד תאוריית הזהות החברתית מתמקדת בצורך האנושי לשמור על דימוי עצמי וקבוצתי חיובי, "תאוריית הצדקת המערכת" מתמקדת בנטייתם הטבעית של בני האדם להצדיק את הסטטוס קוו ולהגן על ה"מערכת" החברתית שבה הם נטועים.[9] הצדקת המערכת משרתת את הצורך האנושי לשכך את אי-הודאות ותחושת האיום הכרוכים בשינוי המערכת הקיימת, כמו גם את הצורך להאמין ב"השערת העולם הצודק" ("כל אחד מקבל מה שמגיע לו").[9] על פי התאוריה, הצורך להצדיק את ה"מערכת" יוצר השלמה עם אי השוויון בתוכה והצדקתו, גם בחברי הקבוצות הסובלים מאי שוויון זה. המשמעות היא שהצורך להצדיק את אי השוויון המובנה מגביר סטריאוטיפים שליליים כלפי קבוצות מיעוט, משום שסטראוטיפים אלו בתורם מסייעים לייצר רציונליזציה למצב שלכאורה אינו הוגן.[9]
מחקרים המבוססים על תאוריית השליטה החברתית מתמקדים בהבנת המנגנונים העומדים בבסיס הצדקת אי-שוויון בין קבוצות והיררכיות חברתיות.[10] על פי התאוריה, ההירכיות החברתיות מחוזקות ומשומרות על ידי מיתוסים או אידאולוגיות מקדמי מדרגיות המצדיקים את אי השוויון בחברה, כך שהמבנה ההיררכי והלא שוויוני של החברה נתפס על ידי אדם בעל מכוונות לשליטה חברתית כפתרון הנכון והצודק.[10]
כבר בתקופות קדומות, נערכו הבחנות על בסיס תכונות קבוצתיות. בזמן המודרני תורות גזעניות, שהובילו לאפליה גזעית ולגזענות, החלו להתפתח באמצע מאה ה-19.
הפרסום הראשון של הטפה גזענית מסודרת ומנומקת מיוחס לספר מסה על אי השוויון בין גזעי האדם, שיצא לאור בפריז בשנת 1853. הסופר, ארתור דה גובינו, היה דיפלומט צרפתי, פעיל של התנועה המלוכנית בצרפת. בספרו זה, חילק דה גובינו את המין האנושי לגזעים ולתת הגזעים, כשהנעלה מכולם לשיטתו הוא הגזע הארי, המצוי, לדעת הסופר, בעיקר בצפון צרפת. יתר עמי אירופה, לא היו לדעת דה גובינו בני גזע ארי טהור, אלא בני תת-גזעים לבנים נחותים יותר כמו סלאבים ויהודים, או תוצר של נישואי תערובת בין האריים לתת גזעים אלו.
תופעת הגזענות המפורסמת ביותר, שהפכה לסמל הקיצוני המקובל של תופעת הגזענות, היא תורת הגזע אשר התפתחה בעולם המודרני. תורה זו היוותה בסיס אידאולוגי לגרמניה הנאצית, ולפעולותיה אשר נחשבות לבלתי מוסריות באופן מוחלט. גרמניה הנאצית הובילה ל"פתרון הסופי" שבמהלכו נרצחו כ-6 מיליון יהודים, ומיליוני צוענים ובני עמים אחרים שתורת הגזע הגדירה אותם כנחותים מבחינה גזעית.
מלבד דוגמה קיצונית זו, ניתן להבחין בתופעות של גזענות בעבר ובהווה. לאור משקלם הרב של עמי אירופה בעיצוב ההיסטוריה האנושית, התייחס לעיתים האדם הלבן באופן גזעני כלפי מה שתפס כגזעים אחרים (שמיים, שחורים, אסיאתיים, סלאבים ועוד), וראה את עצמו כגזע עליון. גם כיום, תנועת גאווה לבנה העולמית מעודדת גאווה של האדם הלבן על רקע השתייכותו זו. גם תנועת הקו קלוקס קלאן בדרום ארצות הברית שונאת בעיקר כל מי שאיננו לבן עור.
לצד גילויי הגזענות המסורתית, קיימים חוקרים המגדירים שלושה טיפוסי התנהגות חדשים כגזענות, כאשר המשותף להם הוא דחיית הגזענות המסורתית בצורתה הישנה. תפיסה מחקרית מקובלת מבחינה בין גזענות גלויה, המתאפיינת ברגשות, עמדות והתנהגויות מודעות, לבין גזענות סמויה, אשר באה לידי ביטוי ברגשות ובעמדות שליליים ולא בהכרח מודעים כלפי חברי קבוצות אחרות, וביטוייה לרוב מרומזים ולא-מילוליים. במסגרות מחקר, האחרונה נמדדת באמצעות מבחן אסוציאציות חבויות.
גזענות סימבולית/מודרנית (symbolic racism) – גזענים סימבוליים דוחים גזענות בסגנון הישן אבל עדיין מביעים דעות קדומות באופן עקיף (לדוגמה, התנגדות למדיניות שעוזרת לבני מיעוטים מגזעים שונים).[11][12] גזענים מודרניים רואים את הגזענות כמִשְׁגֶּה, אבל רואים את בני המיעוטים בני הגזעים השונים, כמציבים דרישות בלתי-הוגנות, או מקבלים יותר מדי משאבים, אך הם נמנעים מלהחצין עמדות אלו מכיוון שהם מודעים לכך שהדבר נוגד את הנורמות המקובלות בחברה.[11] היא כוללת פעולות שפוגעות בתחושה של האדם ובכבודו. היא כוללת שלושה סוגים של מופעים:[13]
גזענות אברסיבית (aversive racism) – הגזענים האברסיבים מאמינים בעקרונות שיויוניים, כמו שיויון בין הגזעים, אבל יש להם דחייה אישית מפני בני מיעוטים בני הגזעים השונים.[14] במסגרת זו, נטען למשל כי "לבנים" רבים בארצות הברית עדיין מחזיקים בסטריאוטיפים ודעות קדומות (אמנם מופחתים מבעבר) כנגד אמריקאים-אפריקאים, אך אינם חשים בנוח עם זה, כיוון שהדבר מתנגש עם הדימוי העצמי הליברלי שלהם. לכן, על אף אי הנוחות והפחד שהם חשים אל מול ה"שחורים", הם תומכים בשוויון ולעיתים אף באפליה מתקנת. אמנם במצבים מסוימים, כשהדבר מתאפשר מבחינה חברתית, הם יתירו לעצמם להביע עמדות גזעניות.[14]
יש הטוענים שהתפתחו סוגים חדשים של גזענות: "גזענות של ציפיות נמוכות"[15]. גזענות זו מתבטאת בכך שאדם או קבוצה מסוימת זוכים להקלה בשיפוט כלפיהם, או שיש מהם ציפיות נמוכות (בתחומי המוסר, התרבות וכו'), רק בגלל המוצא שלהם. לדוגמה, הפובליציסט הדרוזי-ישראלי, סלמאן מצאלחה האשים פעילי השמאל הרדיקלי וטען כי הם מתמקדים בישראל ומתעלמים מהטבח שמבצע בשאר אל-אסד באזרחי סוריה בשל "גזענות של ציפיות נמוכות", משום שלטענתו, הם נותנים לערבים "פטור" מכללי מוסר אוניברסליים החלים על אוכלוסיות מפותחות במדינות המערב הדמוקרטיות[16].
המשורר האמריקני א. א. קאמינגס (E.E Cummings) תמצת את גישת הגזענות של ציפיות נמוכות במימרה הבאה: "חיבה למישהו מפני שהוא שחור מעליבה ממש כמו סלידה ממישהו מפני שאינו לבן"[17].
אנשים גזענים כמו גם תנועות, מפלגות וממשלות גזענות נוקטות בשיטות פעולה משותפות כדי לבסס את הגזענות כתופעה חברתית ולצבור עוד כוח תרבותי ופוליטי. שיטות פעולה אלה כוללות:
על פי מחקר של אוניברסיטת בוסטון משנת 2023, נשים שחורות בארצות הברית שחוו גזענות נמצאות בסיכון גבוה ב-26% ללקות במחלות לב וכלי דם. על פי המחקר, גילויי אפליה גזענית בתעסוקה או בדיור, או בחקירה משטרתית, מגבירים את הסיכון למחלות לב אצל נשים שחורות[19].
התנגדות עמוקה לגזענות נובעת בימינו מהתפיסה של זכויות האדם, בנימוק שזכותו של כל אדם להישפט על פי תכונותיו האינדיבדואליות, ולא רק על פי רקע מוצאו. על פי תפיסה זו הגזענות גורמת להשפלת היחיד, היא בעייתית מבחינה מוסרית, ויש בה גם טעות קוגניטיבית, מכיוון שבכל הקבוצות ניתן למצוא מגוון של טיפוסי אישיות ומאפיינים שאינם כוללים את כל בני הקבוצה. מדובר אפוא בחשיבה סטריאוטיפית שמתעלמת מהשונות האנושית הקיימת בכל קבוצה.
איסורים על גזענות מעוגנים ב"אמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית" שנוסחה ב-1966. סעיף 1 לאמנה מגדיר "גזענות" באופן הבא:
כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה, המיוסדת על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתן או תוצאתן יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש על בסיס שווה של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המדיניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים או בכל תחום אחר בחיי הציבור.
אלבר ממי, תרגום: נורית פלד-אלחנן, הגזענות, ירושלים: כרמל, תשנ"ט / 1998