ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, ובניית נפש האדם על פי ערכי המסורת היהודית, המסורה מדור דור. זהו המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, כהמשך למסגרת החינוך היסודי.
הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה הועברה מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי, בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. רבים מגדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.
הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית[1].
צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.
במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.
עיינו גם בפורטל
פורטל עולם הישיבות מהווה שער לכל הנושאים הכלולים בעולם הישיבות ובהיסטוריה שלו, ראשי ישיבות, ישיבות מפורסמות, מושגים וספרים ישיבתיים.
המונח ישיבה כשם עצם מוזכר לראשונה רק בדברי חז"ל. התלמוד הבבלי מציג את הישיבה כמושג מופשט של מקום קבע ללימוד תורה שליווה את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, כשהוא מייחס את הלימוד בישיבה כבר לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, ומתאר את הישיבה בישיבה, והעברת תורת הדור הקודם לדור הבא כדבר שליווה את האומה מאז ומעולם:
אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם: היו במצרים, ישיבה עמהם; שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל". היו במדבר, ישיבה עמהם; שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזֹקן". אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו" – אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו... "דמשק אליעזר"... שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. — תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'
אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם: היו במצרים, ישיבה עמהם; שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל". היו במדבר, ישיבה עמהם; שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזֹקן". אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו" – אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו... "דמשק אליעזר"... שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
מדרש אחר בתלמוד מלמד שיעקב אבינו למד בביתם של שם ועבר[2] ויש הרואים בבית זה את הישיבה הראשונה[3]. יש מפרשים האומרים שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים[4].
ברם, אין ידיעות היסטוריות על קיומן של ישיבות אלו בתצורה דומה באופן כלשהו לישיבות של התקופות המאוחרות, מלבד עצם לימוד התורה והעברת המסורת. יש הרואים בשימוש של חז"ל במונח ישיבה לתיאור לימודם של אבות האומה, אידיאליזציה רטרואקטיבית של מושג הישיבה כפי שנתפס בזמנם.
בתקופת התנאים מופיע המושג "בית המדרש" וייתכן שהכוונה היא ל"ישיבה" בת זמננו, אך המונח "ישיבה" שימש בספרות התנאית לציון הסנהדרין או בית דין[5]. יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, משום שחברי הסנהדרין ישבו, בניגוד ללימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה[6] כך גם נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה[7]. בהמשך כל לימוד התורה התבצע בישיבה[6], וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה. המשנה במסכת סנהדרין מתארת את סדר הישיבה בסנהדרין, כאשר התלמידים ישבו בו בשורות בעת הדיונים, כאשר התלמידים החשובים בשורות הראשונות. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד החכים, הוא קודם.
אצל אמוראי בבל, הורחב השימוש במונח ישיבה, ומקבילתו הארמית "מתיבתא", לציון מסגרת של לימוד תורה. כך למשל, מסופר בתלמוד בבלי שרבי יהודה הנשיא ציווה "הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום"[8] ועל חזקיה כתוב "שהושיבו ישיבה על קברו"[9]. בספרות הגאונים ניתנו תאריכים שונים לייסוד הישיבות בבל. פירקוי בן באבוי ייחס את ייסוד ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא לגולי יהויכין, אולם בקרב החוקרים מוסכם שמדובר באנכרוניזם. אגרת רב שרירא גאון מייחסת את ייסוד הישיבות הראשונות לרב ושמואל[10]. ביחוסי תנאים ואמוראים מיוחס ייסוד הישיבות לתקופה קצת יותר מאוחרת, בסוף המאה השלישית. הדעות חלוקות לגבי מהות הישיבות של תקופת האמוראים בבבל. דוד גודבלט טוען שבתקופת האמוראים לא התקיימו ישיבות במובן המקובל של מוסד לימודי עם רצף ניהולי, מספר מורים והעברת השרביט מראש ישיבה לבא אחריו, אלא כל רב לימד את תלמידיו ובפטירתו חפשו התלמידים רב אחר ללמוד אצלו. במושג הישיבה האמוראית הוא רואה לא יותר מכינוס לימודי קצר טווח. בהתאם לכך, מאחר גודבלט את ייסוד הישיבה לתקופה שלאחר התקופה האמוראית[11]. לעומתו, מייחס ישעיהו גפני משקל גדול יותר לעדויות מתקופת הגאונים מאשר לחקירה פילולוגית של התלמוד והסקת מסקנות ריאליות ממנה ובהתאם לכך רואה אפשרות ממשית לקיום ישיבות במובן של מוסד לימוד כבר בתקופת האמוראים[12].
בתקופות התנאים והאמוראים היו לימוד התורה וקביעת ההלכה בנושאים שהיו נתונים במחלוקת כרוכים זה בזה עם הפסיקה המעשית. הישיבות שימשו כבתי מדרש, כבתי דין וכבתי הוראה. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על חומר הלימודים וצורת הלימוד, היה הכרח לעסוק בעיקר בתורה שבעל פה שבלעדיה לא ניתן להוציא הלכה מעשית מן המקרא, וללמוד בצורה שתאפשר הסקת מסקנות מעשיות והכרעת מחלוקות. אופי הלימוד הזה השתקע ומשתקף בתלמוד הירושלמי והבבלי[13].
בימי הביניים חלו תמורות נרחבות בעולם התורה היהודי. שקיעת ישיבות המזרח ועליית מרכזי התורה באשכנז, במקביל לצרות ולרדיפות שהיו בארצות אשכנז, גרמו לכך ששוב לא היו מרכזי התורה כה יציבים.
אף שהיו גם ישיבות בארצות אשכנז, כמו זו המפורסמת של רבינו יצחק מפריס, שאף היא נסגרה עם שריפת התלמוד, או ישיבתו של רבי חיים בעיר וינר נוישטאדט באוסטריה[14], לא היה לישיבות אלו המעמד של ישיבות המזרח.
במשך מאות שנים אלו, כפי שעולה מתיאורי סופרי התקופה שלאחר מכן, לימוד התורה בשנות הנעורים היה אזורי ולא פורמלי. המנהג היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע לו מושב בבית הכנסת העירוני ולמד – בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו – אם זה היה למדן – או הרב המקומי, אם היה כזה. קהילות עשירות ומכובדות החזיקו לעצמן ישיבות, שכפי הנראה נועדו לגיל מבוגר יותר של בחורים. לרוב, נכפפו ישיבות אלה לרב המקומי, שפעמים חלק מתנאי הסכמתו לכהונה הייתה הדרישה להקמת ואחזקת השיבה על ידי הקהילה.
כל הישיבות שהתקיימו עד לתחילת המאה ה-19 היו שונות מדגם הישיבה המקובל בימינו. דגם זה נוצר עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבה גדולה נוספת שהוקמה בראשית המאה ה-19 על ידי החת"ם סופר הייתה ישיבת פרשבורג.
בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר הפכה צורה זו למקובלת, בשינויים קלים, במרבית הישיבות, כולל ישיבות חסידיות וישיבות הסדר.
באמצע המאה ה-19 החלה להתפשט תנועת המוסר אותה ייסד הרב ישראל מסלנט אותה אימצו מרבית הישיבות הליטאיות, ושיטתה היא זה שעיצבה את צורת התנהלות הישיבות הנהוגה כהיום.
בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן תלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי כדי ללמוד תורה, ולקיים "הוי גולה למקום תורה". מכיוון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל אנשי העיר בתורנות קבועה הנקראת טעג – "ימים", וכונתה כך מכיוון לכל בחור היו ימים קבועים לאכילה אצל אנשים קבועים.
ישיבות גבוהות ביישוב החדש בתקופת המנדט ושנת היווסדן
ישיבות לצעירים ('ישיבות קטנות') בתקופת המנדט ושנת ייסודן:
כוללים ליטאיים ראשונים:
לא תמיד הייתה זו 'ישיבה לצעירים' או 'ישיבה גבוהה' באופן עקבי, כמו כן בחלקן נהגו לימודי חול ובחלקן לא. כללית, הרשומות ההיסטוריות השונות מתקופות אלה אינן מלמדות על אופי הישיבה, תפקודה והשפעתה. לא כל מוסד שנשא את השם 'ישיבה' בתקופה זו ענה על ההגדרות של מוסד חינוכי פעיל ופורה. לעיתים מדובר היה בגוף בלתי פעיל, או בהתארגנות כלשהי, בית כנסת או קהילה או קבוצת לומדים.
נכון ל-2008 יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לנשים). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות.
הישיבה הגדולה בישראל היא ישיבת מיר בירושלים שבה כ-9,000 תלמידים כולל אברכי הכולל (נכון ל-2022). ישיבות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פוניבז' וישיבת חברון. בקרב הישיבות הציוניות בולטות ישיבת מרכז הרב, ישיבת הר עציון וישיבת הר המור.
מדינת ישראל מסבסדת את הלימודים בישיבות ובכוללים, וצעירים שעיסוקם היחידי הוא לימוד בישיבה מקבלים דחייה של חובת השירות בצה"ל עד לסיום לימודיהם. ב-2017 העבירה המדינה 477 ש"ח בחודש לתלמיד בישיבה גבוהה ו-857 ש"ח לאברך כולל[15].
הישיבה הגדולה בארצות הברית ובחוץ לארץ היא ישיבת לייקווד שבה נמנו בשנת 2012 כ-6,500 תלמידים כולל אברכי הכולל. ישיבות חרדיות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פילדלפיה, ישיבת רבנו חיים ברלין וישיבת טלז. בזרם האורתודוקסיה המודרנית בולטת ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ובין הישיבות החסידיות – עשרות ישיבות חב"ד שבהן אלפי תלמידים (המפורסמות בהן: "אהלי תורה" ו"ישיבת תומכי תמימים המרכזית" בניו יורק) וישיבות סאטמר ובאבוב.
בשלהי המאה ה-20 הוקמו מוסדות מקבילים המציעים לימוד לנשים:
רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת, (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים קדומים יותר הקרויים ראשונים. יש כאלו המתמחים בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות המשפט" או "קצות החושן". למעשה זוהי דרך הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות.
בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד היקפי של החומר, כמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. עד היום ישנן גישות שונות בשאלה זו, האם ללמוד יותר בבקיאות ולהקיף יותר ידע, או להדגיש גם את הצד העיוני. האסכולה העיונית סוברת שגם כל אותם ראשונים פשטניים ופוסקים העמיקו ופילפלו רבות לפני שכתבו את דבריהם, וראיה לכך מהרמב"ם לדוגמה שכתב את דבריו בפסיקה פשטנית ועל דבריו נכתבו פרשנויות וביאורים רבים.
בתקופה המאוחרת של ישיבות ליטא החלו להתמקד בדרך כלל במסכתות המכונות "ישיבתיות". אלה הן ארבע עשרה מסכתות, רובן מהסדרים נשים ונזיקין: יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, פסחים, שבת וסוכה. בדרך כלל מחזור לימוד בישיבות גבוהות אורך 6 שנים, ומדי חצי שנה עוסקים במסכת אחת מאלה[17]. גם בתוך מסכתות אלו מתמקדים בלימוד מעמיק רק בחלק מהדפים, ושאר המסכת נלמדת באופן מהיר יותר. ישיבות בריסק חריגות בכך שלומדים בהן את סדר קדשים. בישיבות ליטאיות לצעירים בדרך כלל עוסקים במסכת אחת שנה שלמה. המסכתות הנלמדות הן בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, גיטין, קידושין, ולפעמים גם מכות (בזמן אלול).
במקביל ללימוד התלמוד שבעיקרו לימוד תאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. יש כאלו הלומדים ישירות מהשולחן ערוך, ספר הלכה המסכם את השיטות העיקריות של התלמוד, ובנוסף לו גם את משנה ברורה המבאר אותו (רק בחלק אורח חיים) ומוסיף דעות שונות של פוסקים לפניו ואחריו. יש כאלו הלומדים ספרי הלכה מתומצתים, כמו "חיי אדם" או אף קיצור שולחן ערוך. לימוד ההלכה תופס בדרך כלל חלק משני בסדר היום בישיבה (בהרבה ישיבות ליטאיות או ציוניות עד חצי שעה ביום), אולם תלמידים רבים בוחרים להקדיש לו את רוב זמנם, כדי להתמחות בידיעת ההלכה בכל התחומים. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך להגיע לפסק ההלכה דרך לימוד התלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהקף נרחב של סדרים שלמים.
לימוד בספרי מוסר ומידות האדם. ישיבות המוסר פיתחו לימוד זה ושמו עליו דגש. תיקון המידות הוא חלק אינטגרלי מדמותו של בחור ישיבה. המטרה היא להקנות מידות טובות כמו ענווה, יראת שמים, טוב לב ועשיית חסד, רחמנות, עדינות, גבורה, יושר, שליטה עצמית וכיבוש היצר ועוד. בעניין זה משמעותית דרכו של הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות, "שמונה פרקים", להגיע לאיזון במידות, מה שנקרא שביל הזהב או דרך האמצע, בה צריך לברוח מקיצוניות אל האמצע של המידה.
ספרי לימוד קלאסיים הם לדוגמה "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים" לרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם, מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה, מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר ועוד. היו שסברו שעצם העיסוק בדברי תורה אף הלכתיים, מזכך את מידותיו של האדם בשל הסגולה שלהם.
בחלק מן הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות. בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים מסורתיים כמו רש"י ורמב"ן. באופן כללי הפרשנים המסורתיים מוגדרים כאלו הנמצאים בתוך המהדורות השונות של מקראות גדולות, בדגש על ראשונים. בישיבות אחרות לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעיתים אף עם פרשנות חסידית כגון הנועם אלימלך. ניתן להכליל ולומר, שבישיבות של הציונות הדתית יש יותר מקום ללימודי התנ"ך השונים לעומת הישיבות של העולם החרדי (הן הליטאי והן הספרדי). בישיבות של הציונות הדתית מקובל ללמוד גם ספרי תנ"ך בלי קשר לקריאת התורה או ההפטרות, כגון לימוד של ספר שלם בתורה או בנביאים.
בהקשר הזה מעניינת המחלוקת שפרצה שם האם יש ללמוד "תנ"ך בגובה העיניים" או "תנ"ך בגובה השמיים". למחלוקת זו שתי פנים הקשורות זו בזו, אך שונות:
בחלק מהישיבות לומדים גם לימודי חסידות שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. תכנם דומה ומקביל לפעמים עם נושאי קבלה. ספרים פופולריים בעניין בישיבות ציוניות וחסידיות: "שפת אמת", "נתיבות שלום" או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, והשל"ה הקדוש. ובישיבות ליטאיות; למשל דרך ה' לרמח"ל. עיסוק בספרי קבלה ממש, כמעט ואינו קיים בישיבות.
בישיבות חב"ד מתקיימים שני "סדרים" המוקדשים ללימוד בתורת החסידות. הסדר הראשון קודם לתפילת שחרית, נמשך כשעה ומהווה הכנה לתפילה. הסדר השני נמשך בין שעה וחצי לשעתיים, בסוף היום. סדר זה עיוני יותר ולומדים בו מאמרים יסודיים או סוגיות בנושאי יסוד כמו אמונה, אחדות השם, תכלית בריאת האדם ושיטת החסידות מול החקירה והקבלה. בשני הסדרים נלמדים מאמרים של אדמו"רי חב"ד ו"תורות" של הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש.
בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי מחשבת ישראל, הנקראים שם לימודי אמונה. נלמדים ספרי ראשונים, כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג ורבנו בחיי אבן פקודה; וכן הוגים מהמאות האחרונות, בפרט הראי"ה קוק והרב סולובייצ'יק.
סדר היום שונה מישיבה לישיבה, ושונה בסוגים שונים של ישיבות.
סדר יום של ישיבה 'מסורתית' מן הטיפוס הליטאי: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ, ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה–שעה וחצי), תפילת מנחה, מקבץ שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ אחרון של לימוד בחברותא.
דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות. עם זאת, ככל שהישיבה מאפשרת (או מעודדת) לימודים מתחומים שונים (מחוץ לתלמוד והלכה), כך גדלות גם כמויות השיעורים המועברים במוסד והבאים על חשבון זמן ה'סדר'. לדוגמה, בישיבה בה לומדים תנ"ך ומחשבת ישראל (כגון ישיבת הסדר או שילוב) יוכנסו שיעורים מתחומים אלו לתוך סדר היום, ובמכינה קדם צבאית ששמה דגש על הכנה פיזית לשירות הצבאי יהיו בלוח הזמנים השבועי גם ניווטים וכושר גופני.
ברוב עולם הישיבות כיום, בעיקר הליטאי, רווחת השיטה לאפשר לבחורים חופשיות כמעט מלאה, מה שמכונה "ישיבה ללא משטר". אמנם, ישנן ישיבות שקיים בהן משטר אך רמתו של ה"משטר" משתנה מישיבה לישיבה.
מקובל להעמיד בשתי הקצוות את ישיבת חברון מחד, עם חופשיות מלאה ואת ישיבת אור ישראל מאידך עם משטר חזק, הכולל חובת תפילה בישיבה ודיווח על יציאות, בדומה למצב הרווח בישיבות הקטנות. בישיבות ציוניות (גבוהות והסדר) לא מתקיים משטר.
גם בישיבות שאינם בעלות משטר קיימות מספר הגבלות מרכזיות הרווחות ברובם. בין ההגבלות ניתן למנות את הדברים הבאים:
הנהגה זו בישיבות הליטאיות, נובעת ממסורת ארוכת שנים, הגורסת כי על הבחור לשבת בישיבה וללמוד ללא טרדות את מספר השנים הרב ביותר האפשרי. כך גם סברו הרב שך והמשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין. אמנם, רבים מגדולי הדור בדורנו, ובראשם הרב שטיינמן והרב חיים קניבסקי, סברו אחרת. הרב שטיינמן אף התבטא כי הרב יחזקאל לווינשטיין לא ידע מה עובר על בחורים[18] בהתבטאות חריגה נוספת טען, כי "על פי הרוב כוונתם של ראשי הישיבות בעיקר משום שדואגים לישיבתם שלא יתחתנו צעירים ואז יהיה להם ישיבה קטנה"[19] ר' חיים קניבסקי אף חיתן את נכדיו בגיל 18.
לפי הרב שטיינמן, אין חובה להתחתן מוקדם, אך יש לאפשר זאת לבחורים המעוניינים בכך. כך אכן הנהיג בישיבותיו אורחות תורה ותורה בתפארתה[18].
ישיבות תיכוניות חרדיות: היישוב החדש • המדרשה החסידית • חכמי לב • חנוך לנער • מאורות • חדוות התורה • מערבא • נהורא • נהרדעא