עד שנות ה-50 נודעו הישיבות התיכוניות בשמות שונים. חלקם, כמו ישיבת אלמה, בקשו להקרא "ישיבה" בעוד אחרות, כמו מדרשית נעם נמנעו מלהקרא בשם זה, מפאת השילוב של לימודי חול. הביטוי "ישיבה תיכונית" מופיע למשל בשנת 1942, בהתייחס למתיבתא ר' יעקב יוסף בארצות הברית, אולם לא רווח בציבור[1]. היו שעשו שימוש בביטוי "ישיבה גימנסיה"[2]. בתחילת שנות ה-50 החלו להופיע ביטויים כמו "ישיבה עם מגמה תיכונית"[3] ובשנת 1955 החל להיות שגור הביטוי "ישיבה תיכונית"[4].
הישיבות התיכוניות הראשונות היו עם פנימיות. חלקן היו בעיר אך חלקן בחרו בכוונה להתמקם ביישובים קטנים, על מנת להרחיק את התלמידים מפיתויי העיר ולאפשר להם להתרכז בלימודים. התלמידים נהגו לחזור הביתה אחת לשבועיים או שלושה שבועות.
לאור הצלחת הישיבות התיכוניות היו בתי ספר דתיים שבחרו לפעול במעין מודל ישיבתי, ללא פנימייה, כמו ישיבה תיכונית יבנה בחיפה וישיבה תיכונית טבריה. מכיוון שהתלמידים חזרו כל יום לביתם, סדר היום בבתי ספר ישיבתיים היה שונה מאשר בישיבות התיכוניות, . עם השנים גם הצטמצם מספר השבתות בהן התלמידים נדרשים להישאר בישיבה, והם חזרו הביתה אחת לשבוע או לשבועיים.
היחס ללימודי חול
הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, ישיבת אלמה, נוסדה מתוך גישה של שילוב לימודי חול הכרחיים עם לימודי הישיבה[7].
הישיבות התיכוניות האחרות נוסדו על ידי חניכי ישיבות ליטאיות אשר שללו את לימודי החול. ישיבת כפר הרוא"ה נוסדה ללא לימודי חול ורק בלחץ ההורים נוספו לימודי חול במבנה נפרד מהישיבה, והם היו לימודי רשות. בישיבת היישוב החדש הוקדשו שעות מועטות בלבד ללימודי חול והישיבות נאבקו למזער את מספר השעות המוקדשות ללימודים לקראת הבגרות. בתחילה נבחנו התלמידים בבחינות הבגרות כאקסטרנים, בראשית שנות ה-50 היו התיכונים שליד הישיבות התיכוניות לבתי ספר של ערב ומספר השעות שהוקדש ללימודי החול שכללו גם תנ"ך עלה מכ-15 לכ-22 ורצועת הזמן שבין 14:30 ל-18:00 הוקדשה ללימודי חול. בסביבות שנת 1960, בלחץ ההורים ומשרד החינוך הפכו לימודי התיכון בישיבות התיכוניות למתכונת של בית ספר תיכון רגיל (בנוסף ללימודי הקודש). גם הטרמינולוגיה השתנתה ובניגוד לשנים ראשונות בהם לימודי החול כונו "טפל", אל מול העיקר שהוא לימוד התורה, החלו להשתמש במושג "חשוב" לציון לימודי החול, אך עדיין בניגוד ל"עיקר" - התורה[8]. באותה תקופה הוקמה המגמה הריאלית הראשונה בתוך ישיבה תיכונית, בישיבת מרום ציון בקריית נוער, מתוך מטרה למשוך תלמידים המעוניינים בלימודים ריאליים לישיבות תיכוניות[9].
הישיבות התיכוניות לא ניסו לפתח גישה של השלמה של לימודי החול עם לימודי הקודש כשיטת תורה עם דרך ארץ ולא הכינו ספרי לימוד תיכוניים עבור החינוך הדתי אלא בקשו לתת את המינימום הנדרש כדי לקבל תעודת בגרות, תוך משא ומתן עם משרד החינוך שנועד לצמצם את לימודי החול ולהוציא מתוכנית הלימודים תכנים לא רצויים להם, כמו ספרות[10].
גישה זאת השתנתה עם השנים, במיוחד בשנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר רבות מהישיבות התיכוניות עברו מהפך של הוצאת הר"מים החרדיים וכניסת ר"מים דתיים לאומיים. החל מתחילת המאה ה-21 יש ברבות מהישיבות התיכוניות יחס של כבוד ללימודי החול ודגש על שילוב של תורה עם עבודה.
סדר ומבנה
סדר היום בישיבה התיכונית הוא של יום לימודים מלא. בדרך כלל מהבוקר ועד הצהריים לומדים לימודי קודש כמו תלמוד, תנ"ך והלכה, ובחלקו השני של היום מהצהריים המאוחרים ועד הערב לומדים לימודים כלליים. לאחר מכן מתקיים בדרך כלל "סדר ערב", הכולל שוב לימודי קודש. הלימודים הם נפרדים, המקבילה לישיבה תיכונית אצל בנות היא האולפנה.
הישיבות התיכוניות מוגדרות ברובן כמוסד מוכר שאינו רשמי (לפי חוק חינוך ממלכתי -התשי"ג) וככאלה הן זוכות לתקצוב מלא של לימודי התיכון, וחלק גדול מלימודי הגמרא. שכר הלימוד מגיע בישיבות רבות ללמעלה מאלף שקלים לחודש, עקב עלות אחזקת הפנימייה, הכיתות המוקטנות, והצוות החינוכי הרחב.
ישיבה תיכונית בלבב שלם
[ירוחם]
ה'תשס"ז
הרב יאיר יעקבי
בתקשורת
הסדרה העלילתית-דוקומנטרית "הישיבה" שהוקרנה בערוץ 10 פתחה צוהר לעולם זה, וסיפרה את סיפורם האישי של תלמידים ומורים, בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה.
לקריאה נוספת
בניהו טבילה, הישיבה התיכונית החרדית, רסלינג, 2023.
מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ומעורבותה במערכת החינוך הממלכתי-דתי בישראל:, בספר מ' אליאב וי' רפאל (עורכים), ספר שרגאי - פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לא"י, תשמ"ב, עמ' 206–222.
מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ושיטת תורה עם דרך ארץ", בספר: מ' ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ - התנועה, אישיה, רעיונותיה, 1987, עמ' 237–253.
_(1).jpg)
