ישיבת אַלֻמָה או מכון אַלֻמָה (מבוטא ונכתב: אלומה) הייתה הישיבה התיכונית הראשונה בארץ ישראל.
היסטוריה
הישיבה הוקמה בשנת 1936 בירושלים על ידי "האגודה למדעי היהדות" (ראשי תיבות "אלמה"). המייסדים היו ד"ר בנימין מנשה לוין[1] יהושע רדלר פלדמן ("ר' בנימין") והרב יהושע פישל זקס. סדרי הלימוד נחלקו לשניים, שעות הבוקר הוקדשו ללימודי קודש ושעות אחר הצהריים ללימודים כלליים[2]. מטרת המוסד הייתה להכשיר את תלמידיו לתעודת הבגרות הארץ-ישראלית מטעם מחלקת החינוך המנדטורית. שפת ההוראה הייתה עברית[3].
הקמת המוסד לוותה בהתנגדות רבה מצד אנשי היישוב הישן. במיוחד עורר את התנגדותם השם "ישיבה" שהוצמד למוסד, ועל כן בהמשך לעיתים נמנעו מייסדיה משימוש בשם זה. בשנת 1944 למדו בישיבה 35 תלמידים[4].
המוסד נאבק בקשיים רבים והוא החזיק מעמד כעשור עד שנסגר.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
