יצחק גל-נור

יצחק גל-נור
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1940 (בן 84 בערך)
סאו פאולו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה פברואר 1949
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
נציב שירות המדינה ה־12

1994 – 1996

(כשלוש שנים)
(כשנתיים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס
תפקידים בולטים נוספים
תרומות עיקריות
  • פיתוח חדש ומקורי של תפיסת ההיגוי (steering)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק גל-נוּר (נולד ב-1940, סאו פאולו, ברזיל) הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה על-שם הרברט סמואל למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים וכיהן כראש האגודה הישראלית למדע המדינה.

גל-נור שימש מרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם וערך עבור האגודה הבינלאומית למדע המדינה (אנ') את סדרת הספרים "Advances in Political Science" בהוצאת Cambridge University Press. בשנים 1994–1996 היה נציב שירות המדינה בתקופת כהונתה של ממשלת יצחק רבין. בין תפקידיו הנוספים: ממונה על תחום מדעי הרוח והחברה בהנהלת הקרן הלאומית למדע (2001–2007); חבר בחבר המנהלים של האוניברסיטה העברית (2003–2007); חבר הנהלה וראש תחום "אתיקה בארגונים ציבוריים" במרכז לאתיקה בירושלים (מאז 2004); סגן יושב-ראש המועצה להשכלה גבוהה (2007–2008). עמית מחקר באוניברסיטת אוקספורד.

ביוגרפיה

ילדות ולימודים

יצחק גל-נור נולד בעיר סאו פאולו שבברזיל. עם הקמת מדינת ישראל המשפחה עלתה ארצה בפברואר 1949. התחנך בכפר הנוער "הדסים", וסיים שם בית ספר יסודי ותיכון ב-1959. הוא התקבל לעתודה האקדמית ולמד באוניברסיטה העברית בשנים 1959–1962 בחוגים מדע המדינה והיסטוריה של המזרח התיכון. ב-1965 התקבל לתוכנית המ.א. בבי"ס מקסוול למנהל ציבורי באוניברסיטת סירקיוז שבמדינת ניו יורק. נושא עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופסור ברתראם גרוס (אנ') (מדע המדינה) ופרופסור ג'סי בירקהד (כלכלה) היה: "תקצוב ציבורי: ניתוח תפוקות של שרותי חינוך".

גל-נור נשוי לדורון, הם הורים לשלושה ילדים. המשפחה מתגוררת בירושלים מ-1969. בין תחביביו אוסף גל-נור מהדורות ספרים בכל השפות של דון קיחוטה מאת סרוואנטס, בעיקר ספרי ילדים מאוירים, ומלקט בדיחות פוליטיות. עם עמיתו סטיבן לוקס מאוניברסיטת אוקספורד הוא פרסם בנושא זה, ב-1985 בבריטניה ובארצות הברית, את No Laughing Matter וזכה בשבחים בעיתון ניוזוויק. בעברית פרסם את "הצחקתם אותנו". הוא הוזמן להרצות על "פוליטיקה והומור", לדוגמה, במרכז האקדמי בקהיר ב-1992, וכיהן במערכת כתב-העת International Journal of Humor.

באקדמיה בישראל

הוא התמנה לפרופסור מן המניין ב-1992. גל-נור מילא שורה של תפקידים באוניברסיטה העברית, היה חבר הוועדה לתכנון ופיתוח אקדמי (1970); ראש תוכנית המ"א במינהל ציבורי (1975–1978); ממייסדי כתב העת מדינה וממשל (1975); יושב-ראש הוועדה לרפורמה בכוח-אדם באוניברסיטה (1976); מרכז מסלול רוח/חברה במכינה הקדם-אקדמית (1977–1979); ראש המחלקה למדע המדינה (1979–1981); מנהל המכון ע"ש לוי אשכול (1982–1986); מייסד ועורך סדרת הספרים אשכולות לחקר החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל (1986–1992); יושב-ראש הוועדה לדוקטורנטים במדעי הרוח והחברה (1991–1993); מנהל מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים (1999–2001); חבר סגל במרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה (2001–2005); חבר צוות ההקמה של בית הספר למדיניות ציבורית (2002); חבר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית (2003–2007).

בנוסף כיהן בתפקידים אקדמיים אחרים בישראל: חבר הנהלת האגודה הישראלית לקרנות מחקר (1992–2004); חבר הנהלה וראש תחום מדעי הרוח והחברה בקרן הלאומית למדע (2001–2007); חבר הנהלה וראש תחום ארגונים ציבוריים במרכז לאתיקה (2004 -2021). בשנת 2007 נבחר על ידי המועצה להשכלה גבוהה לשמש סגן יושב ראש המועצה, תפקיד אשר עזב בשנת 2008 לאחר שלא הצליח לבצע את השינויים שלשמם הסכים לקבל את התפקיד.[1] בשנים 2007 -2019 עמד בראש הפרויקט "אחריות המדינה, גבולות ההפרטה וסוגיית הרגולציה" של המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר, שחקר את מדיניות ההפרטה בישראל והמליץ על גישה אחרת למדיניות ההפרטה. בסיום הפרויקט פורסמו שלושה ספםרים בעברית שתורגמו לאנגלית. בשנים 2012-2015 כיהן כנשיא האגודה הישראלית למדע המדינה.

בחוץ לארץ

לגל-נור מוניטין בינלאומיים המבוססים על 13 ספרים וכ-70 מאמרים (ר' רשימת פרסומים) ועל הרצאותיו בכינוסים מדעיים בחוץ-לארץ. הוא שימש פרופסור אורח באוניברסיטת מקגיל, קנדה; אוניברסיטת המדינה של ויין, ארצות הברית (1973); אוניברסיטת ננזאן (אנ'), יפן (1975); אוניברסיטת אורהוס, דנמרק (1982); אוקספורד, אנגליה (1982 ובקביעות מאז 1997); אוניברסיטת ברקלי, ארצות הברית (1999, 2004), אוניברסיטת סידני, אוסטרליה (2012). כמו כן נבחר גל-נור לכהן בגופים בינלאומיים: ב-1979 נמנה עם מייסדי International Freedom of Information Commission בלונדון, שמטרתה לקדם חקיקת חוקי חופש המידע במדינות דמוקרטיות. נבחר פעמיים (1985–1991) להנהלה של האגודה הבינלאומית למדע המדינה והתמנה לעורך ראשי של סדרת הספרים מטעמה שבהוצאת Cambridge University Press. סייע לקונגרס הלאומי האפריקני בהכנות לניהול הבחירות והוזמן על ידי הממשלה הזמנית בדרום- אפריקה להיות משקיף בבחירות הכלליות הראשונות ב-1994.

תפקידים ציבוריים

גל-נור פועל לקידום המינהל הציבורי בארץ. בשנות ה-70 שימש יועץ לאגף התקציבים במשרד האוצר בשיטות תקצוב, ואחר כך למחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ בהערכת פרויקטים. לטכניון סייע בעיצוב מחדש של המבנה הארגוני; ולאלכ"א (האגודה לקידום כוח אדם) של הג'וינט, בהכנת תוכנית להכשרת מנהלים (1991-1988). היה חבר בוועדה הממשלתית להכנת הרפורמות בשיטת הבחירות (1991-1989) ועמד בראש התוכנית לרפורמה בממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה (1993-1991).

מונה על ידי הממשלה לתפקיד הכפול של נציב שירות המדינה והממונה על הרפורמות במינהל הציבורי (1996-1994). היה זה ניסיון להצעיד את הביורוקרטיה הציבורית בישראל לעידן חדש. הרפורמה שהנהיג כללה ארגון מחדש של משרדי הממשלה, ביזור סמכויות, הקמת סגל בכיר על-משרדי בשירות המדינה והכשרתו בשיטות ניהול חדישות, ביטול המינויים הפוליטיים, שינוי שיטת המכרזים, הנהגת חוק חופש המידע, גיוס ערבים וקידום נשים לשירות המדינה. על פעולתו זו כנציב שירות המדינה, נכתבה חוות דעת חיובית בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2003, והוענק לו "אות אביר השלטון" ברשות המבצעת על ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל (1998). את רשמיו מתפקידו סיכם גל-נור בספר (2003): "לא, אדוני הנציב".[2]

שימש יושב-ראש וחבר בוועדות ציבוריות רבות, ביניהן: חבר הוועדה לבחינת בתי המשפט המקומיים, 1993; חבר הוועדה הציבורית לעניין חופש המידע, 1995; חבר הוועדה לבחינת כינונה של רשות שיפוט עצמאית, 1995; יו"ר הוועדה הציבורית לבדיקת תנאי עבודתם של חברי הכנסת, 2000; יו"ר הוועדה לבדיקת תפקידי המגזר השלישי בישראל והמדיניות הננקטת כלפיו 2003; חבר הוועדה להקמת בית ספר לרפואה בגליל, 2007. כמו כן היה פעיל בעמותות: חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל ויושב ראש ועדת "שתיל"; יו"ר-שותף עמותת סיכוי - לקידום שוויון אזרחי; חבר הנהלה ימק"א ירושלים.

גל נור היה ממייסדי תנועת שלום עכשיו, ממייסדי הקרן החדשה לישראל וממייסדי המכון הישראלי לדמוקרטיה

תחומי מחקר

פוליטיקה במושגים של היגוי

תרומתו של גל-נור היא בפיתוח חדש ומקורי של תפיסת ההיגוי (steering) של פרופ' קרל דויטש (אנ'), כמושג מארגן בחקר מערכות פוליטיות. ממשל, כפי שכתב אפלטון, כמוהו כהיגוי של ספינה, והוא מבוסס על זרימת מידע, הכרעות ומשוב. קביעת מדיניות מבוססת על "כושר היגוי" (steering capacity) – מנגנון שנועד לשמור על יציבות המערכת ולהנחותה להשגת מטרות משותפות. העדר כושר היגוי פירושו מערכת שנעה ונדה ולא מסוגלת לפתח תנועה תכליתית. המודל של גל-נור התפרסם לראשונה ב-1979 והופיע בספר באנגלית (1982) ובעברית (1985),[3] שזכה בפרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה. כפי שדויטש כתב בהקדמה לספר: גל-נור מציג אמות-מידה לניתוח כושר ההיגוי, משכלל את המושגים הקיברנטיים ו"מפתח מסגרת תאורטית שהיא תרומה מקורית מבחינת אפשרויות היישום שלה למחקר מעשי של מערכות קונקרטיות". גישתו לנושא ההיגוי שימשה בסיס לערך שירות המדינה שגל-נור הוזמן לתרום למהדורה החדשה של האנציקלופדיה הבינלאומית החשובה ביותר במדעי החברה. למודל ההיגוי השפעה עיונית רבה ונמשכת במדע המדינה.

יריד המידע ותפקידיו בקביעת מדיניות

גל-נור היה בין הראשונים שניסחו כללים להבנת השימוש במידע בתהליכים פוליטיים ומנהליים. במאמרו (1975) ב-Public Administration Review [הפנייה] הוא הגדיר חשאיות כ"ערך המוסף של מידע" וסלל את הדרך לניתוח השוואתי של תופעת הסודיות והפומביות במשטרים דמוקרטיים. לפי גישתו, במישור האקסיומטי ניצבים זה מול זה שני אינטרסים ציבוריים: זכות הציבור לדעת לעומת הפריבילגיה של הממשל לחיסיון. במישור המעשי, מידע הוא משאב נדיר ובפוליטיקה מתקיים שוק חליפין שבו ניתן לזהות היצע וביקוש, כמו גם מתווכים. זרימת המידע מתבצעת בערוצים אנכיים (היררכיות של ארגונים), אופקיים (בין רשויות מחליטות), ואלכסוניים (בין מרכזי החלטה לבין סביבות חיצוניות רלוונטיות). בזרימה האלכסונית ניתן למצוא את השדולות -- אלה ה"ממוסדות" שהצליחו כבר להשיג נגישות לשלטון, ה"חיצוניות" שפונות לדעת הקהל, וה"מתמרנוֹת" שיושבות על הגדר.

ההשערות שהסתעפו מגישתו זו נגעו לשאלת החשאיות במשטרים דמוקרטיים, בגופים הנבחרים והמינהליים גם יחד. בספר ההשוואתי שערך ופרסם ב-1977: Government Secrecy in Democracies[4]מוצג ניתוח של עשר מדינות דמוקרטיות, ובהן ישראל (הספר תורגם ליפנית). ההקדמה לספר נכתבה על ידי קרל פרידריך מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי מדעני המדינה במאה העשרים. בסיכום כתב גל-נור שהתרבות הפוליטית ויריד המידע הם שחורצים את אופיים של תהליכי קביעת המדיניות במדינות דמוקרטיות.

תוצר-לוואי של עבודתו העיונית הייתה מעורבותו האינטנסיבית של גל-נור בפעילות בינלאומית להשרשת זכות הציבור לדעת ובהכנת הצעות חוק לחופש המידע (לדוגמה, מייסד וחבר ב-Freedom of Information Commission בבריטניה). בערך שכתב ב-International Encyclopedia of Communications, Oxford University Press, 1989 [הפנייה] הוא בחן גם את המהפכה המחקרית והמעשית שעמיתיו והוא תרמו לה, ושהביאה בעקבותיה לחקיקת חוקים לשמירת חופש המידע כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות. בישראל הוא יזם את הקמת הוועדה הציבורית והשתתף כחבר בניסוח הצעתה לחוק חופש המידע שהתקבל בכנסת ב-1998.

חקר המערכת הפוליטית בישראל

בספרו מ-1982 ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל[5] הוא יישם את המודל הקיברנטי לחקר המערכת הישראלית וזיהה את המעבר מהדגם הפוליטי-ביורוקרטי שנוצר בתקופת היישוב ונמשך בראשית שנות המדינה, לדגם של תקשורת פוליטית רב-ערוצית, לרבות הערוצים המקוונים שהפכו דומיננטיים מאוחר יותר. הוא הצביע אז על החולשה המוסדית שהתלוותה למעבר הזה. במחקרים על תהליכי קביעת מדיניות בישראל – לדוגמה, במדיניות חברתית, חברות ממשלתיות, משק המים – הראה שקיימת זליגה של דפוסי פעולה פוליטיים אל עבודתו של הדרג המינהלי. התוצאה: העדר עבודת מטה אוטונומית שתעצב את החלופות האפשריות להכרעת הדרג המדיני.

אשכול נוסף היו המחקרים ה"היסטוריים" על הסכמי השלום עם מצרים והספר "ושבו בנים לגבולם: ההכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית" (1995)[6]; באנגלית - The: "Partition of Palestine: Decision Crossroads in the Zionist Movement,1995.[7] המחקרים האלה עוסקים בתהליכי קביעת מדיניות, והספר דן בהכרעות הטריטוריאליות בתנועה הציונית ומנתח את שיטת ההתמודדות של ההנהגה דאז עם הדילמה של "שטחים לעומת מדינה". הספר הוגדר כאחד הניסיונות הראשונים לנתח הכרעות היסטוריות בשיטות מחקר של מדעי החברה. להם ניתן להוסיף מחקרים בתחומים ספציפיים של מדיניות: ועדות חקירה כאמצעי לקבלת החלטות; תפקידי המפלגות והתקשורת; וניתוח תוכן כמותי של קבלת ההחלטה בכנסת על הסכמי השלום עם מצרים (עם אברהם דיסקין), שפורסם ב-Political Studies [הפנייה].

בשנת 2004 הרחיב גל-נור את היריעה ופרסם מאמר בכתבי-עת למשפטים (באנגלית ובעברית) על המשפטיזציה (Judicialization) [הפניות] של החיים הציבוריים בישראל. במאמר, הוא הצביע על הפרה-דיספוזיציה לפיה מחלוקת מסוימת שהוסדרה קודם במסגרות חברתיות-כלכליות-פוליטיות תמצא לאחר תהליך המשפטיזציה את פתרונה בחקיקה ובפסיקה. במאמר הוא בוחן את ההנחה שבתי המשפט יכולים להציל את הפוליטיקה, ובכלל זה את הערכים וכללי המשחק הדמוקרטיים, והגיע למסקנה שלמשפטיזציה של החיים הציבוריים יש נקודת שבר שמאחוריה עלולה להסתתר אנרכיה. מסקנתו היא שהתרבות הפוליטית, ולא רק החקיקה והפסיקה, היא שמאפשרת את תפקודה הנאות של הפוליטיקה.

ב-2004 החלו גל-נור ודנה בלאנדר במחקר מקיף על המערכת הפוליטית בישראל. הספר המערכת הפוליטית בישראל התפרסם בעברית בשני כרכים בהוצאת עם עובד בקיץ 2013. מהדורה באנגלית פורסמה ב-Cambridge University Press[8]. ספר זה מסכם שנות מחקר ארוכות ומוסיף עליהן ממצאים חדשים. הספר סוגר מעגל, כי עמוד השדרה התאורטי שלו הוא ההבחנה בין כושר היגוי לבין ייצוגיות דמוקרטית. אם תפקידה של מערכת פוליטית כמוהו כהיגוי של ספינה, כושר היגוי הוא לא רק היכולת להנחותה להשגת מטרות משותפות, אלא גם להבטיח את הישרדותה, להשקיע בחיוניות העצמית שלה, להסתגל לשינויים בסביבתה, וכמובן - לעצב מדיניות ולקבל החלטות מחייבות. מערכת פוליטית ללא כושר היגוי היא ספינה שההגה שלה מנותק. היא יכולה רק לצוף על פני המאורעות.

גל-נור פעל להרחיב את המחקר על ישראל, הקים וערך את ספריית אשכולות על חברה ופוליטיקה בישראל בהוצאת עם עובד וכתב הקדמות לספרים של יאיר אהרוני על הכלכלה הפוליטית בישראל; יעל ישי על קבוצות אינטרס; אברהם דורון ורלף קרמר על מדיניות הרווחה; דן כספי ויחיאל לימור על תקשורת; אברהם דיסקין על הבחירות ועוד.

פוליטיקה, מינהל ומדיניות ציבוריים

באשר למחיצה הרצויה והאפשרית בין "פוליטיקה" לבין "מינהל" גל-נור שייך לאסכולה שמגדירה את הבירוקרטיה הציבורית כמוסד של המדינה, על כל המשתמע מכך, ולא לאסכולה שרואה בו מינהל עסקי. מחקריו בתכנון, תיקצוב וקבלת החלטות שייכים לענף האמפירי-טכני הקרוב יותר לתורת הניהול; עם זאת, כבר בעבודת הדוקטורט שלו התפיסה הייתה משולבת: "תיקצוב ציבורי ככלי פוליטי ומינהלי" - עקרונות לניתוח תפוקות בשרותי חינוך כבסיס להכרעות תקציביות. מאמרו הראשון (1969) בכתב-עת בינלאומי היה על שיטות תקצוב.[9]

גל-נור היה בין הראשונים שבחנו את תהליכי התיקצוב בישראל בראשית שנות ה-70: אם התקציב הוא התוכנית הפוליטית המוסכמת (והחוקית) היחידה של הממשלה, השאלה האמפירית היא על סמך איזה מידע מתקבלות הכרעות תקציביות? משאלה זו הסתעפו שתי סוגיות שהעסיקו אותו שנים רבות בעבודתו המדעית. הראשונה, העדרו של מידע אמין כבסיס לתכנון ולתיקצוב, בעיקר בקביעת מדיניות חברתית. מכאן העניין שלו ב"אינדיקטורים חברתיים", והזמנתו לערוך את השנתון של ה-American Academy of Political & Social Sciences שהוקדש לנושא זה (1971).[10] בהמשך, בהשפעת לואי גוטמן ראש המכון למחקר חברתי שימושי, כתב את המאמר על אינדיקטורים חברתיים בישראל[11] ונבחר למערכת של כתב העת הבינלאומי שנוסד ב-1974: Social Indicators Research.

יחסי גומלין בין פוליטיקה למינהל ציבורי

כאשר בשנות ה-70 הומרה בארצות הברית גישת ה"ניהול" הצרה בתפיסה כוללנית של "מדיניות ציבורית", נעשו מחקריו של גל-נור — לרבות הדגש על שוק המידע ותפקידיו בקביעת מדיניות - לבעלי השפעה. כיום כבר מקובל לנתח תהליכים של קביעת המדיניות בכלים משולבים של מדע המדינה, כלכלה, ניהול, משפטים ועוד. גישה זו הוצגה עוד קודם במחקריו: לדוגמה, המימד הערכי בתכנון-תקצוב (1969); ניתוח מוצרים ציבוריים כמו משאב המים (1980), שפורסם אחר כך ב-Policy Analysis. פרסומיו התקבלו לכתבי העת שהם האכסניות המרכזיות ביותר, הן במדע המדינה, מינהל ציבורי ומדיניות ציבורית והן בתחומים אחרים: תקשורת (Communication Yearbook; והאנציקלופדיה הבינלאומית לתקשורת); כלכלה (רבעון לכלכלה); משפטים (Israel Law Review); וגאוגרפיה (Political Geography). דוגמה בולטת היא הערך "שירות המדינה" שתרם למהדורת שנות ה-2000 של האנציקלופדיה הבינלאומית למדעי החברה (ולנוסח המקוון המעודכן שיתפרסם ב-2014). הוא מציג שם הגדרה שונה של שירות המדינה: "השומר והמפרש של ה-common good". כביורוקרטיה ציבורית, לשירות המדינה מאפיינים של התנהגות ניהולית, אך כמנגנון של המדינה המופקד על ביצוע ההיגוי של המשימות הקולקטיביות, על מוצרים ציבוריים ועל רגולציה, יש בו גם מאפיינים של התנהגות פוליטית. דוגמה לגישתו זו הוא תחום מחקרו החדש מאז 2007: "אחריות המדינה וגבולות ההפרטה" (ראו בהמשך).

שירות המדינה בישראל

ניסיונו המעשי כנציב שירות המדינה הניב מאמר שכתב עם שני עמיתים על "הניהול הציבורי החדש" שפורסם בארצות הברית (1998) ב-Administration & Society, ובעברית ברבעון לכלכלה. [הפניות] בעקבות המאמר הוזמן ב-1999 (ושוב ב-2004) ללמד בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת ברקלי, ארצות הברית. בשנת 2007 פורסם הספר: מינהל ציבורי בישראל: התפתחות, מבנה, תפקוד ורפורמות, נוסח מעודכן פורסם באנגלית ב-2011. [הפניות] המשכו בספר שנכתב יחד עם ג'ניפר אושר ואלמה גדות-פרז, הסביבה הפוליטית של קביעת המדיניות הציבורית (2012). [הפנייה] הספר בוחן את סוגיית החיץ בין פוליטיקה ומינהל, מונה את מעלותיה של הפוליטיקה כמנגנון חברתי ומציג תשעה אירועים מתוך המציאות בישראל, לדוגמה: גלגולו של מס הבורסה; החוק כאמצעי להנהגת העדפה מתקנת; המשבר ברשויות המקומיות. פרק אחר דן ב"ביצועיזם" לעומת חוק וכללי אתיקה ומציג את פרשת "נתיבי נפט" (1972).

ראוי להדגיש את תרומתו המעשית של גל-נור למינהל הציבורי בישראל. כנציב שירות המדינה הוא פעל לביזור סמכויות, לאקדמיזציה של השירות, לביטול המינויים הפוליטיים, להנהגת העדפה מתקנת לקבוצות מקופחות ועוד. כסגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה, כיו"ר וחבר בוועדות ציבוריות רבות מאוד, כיועץ, כמורה וכמרצה הוא פעל ליישום תורתו ולהנחלתה. ניסיונו כנציב שירות המדינה פורסם בספר ב-2003 - לא, אדוני הנציב: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והמינהל בישראל.[2]

אחריות המדינה וגבולות ההפרטה

משנת 2007 עומד גל-נור בראש הפרויקט: "אחריות המדינה, גבולות ההפרטה וסוגיית הרגולציה", במרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים. בפרויקט משתתפים כארבעים חוקרים מכל האוניברסיטאות בארץ מתחומי מדע המדינה, מדיניות ציבורית, כלכלה, משפטים ועוד, ובראשו ועדת היגוי של מומחים מתחומים אלה.

מטרת הפרויקט היא לתעד את מדיניות ההפרטה בישראל מאז 1985, לחקור את הסמכויות השלטוניות הניתנות והלא ניתנות להפרטה, ועל סמך המחקר להציע מסמך מדיניות שיוצג לציבור ויוגש למקבלי ההחלטות. בהתאם לכך נבחנו ההיבטים התאורטיים של תפקיד המדינה וגבולות אחריותה; נבדקה ההפרטה בשירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה, תוכנית ויסקונסין); ובנושאים כגון: הפרטת הביטחון; הפרטת המרחב; הפרטת הפנסיה התעסוקתית; עובדים בעידן של הפרטה; וכן פרק על הגרעון הרגולטורי של עידן ההפרטה. המחקרים יתפרסמו בספר בעריכתם של גל-נור, אמיר פז-פוקס ונעמי ציון, בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד בסוף 2013. המלצות המדיניות בספר כוללות סדרת מבחני-סף (לדוגמה, לגבי תחרותיות או חלוקה שוויונית) שיאפשרו לקובעי המדיניות לבחון אם וכיצד לבצע את ההפרטה, ובהבדלים המתבקשים, גם הלאמה. בנוסף, מפרסם המרכז דוח שנתי הסוקר את ההפרטות וההלאמות שבוצעו באותה שנה בישראל, וכן ניירות מדיניות על סוגיות אקטואליות של הפרטה.

כדי לתרגם את ממצאי המחקר למדיניות הפרטה/הלאמה, הוכנה הצעה להסדרת תהליכי ההפרטה בחקיקה ראשית[12]. מטרת החוק היא לקבוע שיש מעשי שלטון שנשארים באחריותה, בַּעֲלוּתָהּ ובמימונה המלאים של המדינה, ושניתנים על ידי עובדי מדינה. לעומת זאת, כאשר קיימת הצדקה לשנות את המצב לגבי מוצר או שירות ציבוריים, יש להנהיג הליך מסודר ושקוף בהתאם למדיניות כללית. החוק משרטט את הגבולות של ה"גרעין קשה" של סמכויות שלטוניות שלהן אחראית המדינה, ואותן חייבת הממשלה כרשות מבצעת לבצע בעצמה; קובע גדרות להפרטה ומגדיר אמות-מידה להפרטות של פעולות הממשל שאינן מטבען בעלות אופי ממשלי, ובצדן מנגנוני פיקוח ובקרה שיש להקימם לאחר הפרטה.

בהמשך ישיר למחקר על ההפרטה, החל הצוות הבינתחומי בראשות גל-נור לבחון ב-2013 את מדיניות הרגולציה (אסדרה) בישראל. המטרה היא להניח תשתית לידע כללי על רגולציה ולהכין המלצות על סמך המחקר למדיניות כוללת. המחקר כולל שני חלקים: הראשון, ניתוח סוגיות כלליות בשאלת הרגולציה, תוך בחינת הסוגיות השנויות במחלוקת בין תפיסות שונות. השני, בחינה פרטנית של תחומים בהם מבצעת המדינה רגולציה כגון: שרותי רווחה, בנקאות, תחבורה ציבורית, משאבי אנוש, תקשורת, איכות הסביבה, ארגוני המגזר השלישי, שלטון מקומי, חברות ממשלתיות. על סמך ממצאי המחקר יוצג מיפוי של אחריות המדינה ותפקידיה הרגולטורים, לרבות המסגרות הארגוניות העוסקות בכך, ויוצגו המלצות למדיניות רגולציה, לרבות "מורה דרך" לניהול תהליך קבלת החלטות בענייני הפרטה, המיועד לשרת את מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה השונים, בבואם לבחון את נחיצותן ויעילותן של הפרטות.

ספריו

ספרים בעברית

ספרים באנגלית

  • Government Secrecy in Democracies, New York: Harper & Row, & New York University Press, 1977, 313 p.; Japanese ed., 1979. Introduction by Carl Friedrich.
  • R. Bilski, I. Galnoor, D. Inbar, Y. Manor & G. Sheffer, Can Planning Replace Politics? The Israeli Experience. The Hague: Martinus Nijhoff, 1980, 337 p.
  • Steering the Polity: Communication and Politics in Israel, Sage Pub. 1982, 410 p. Hebrew edition; Am Oved, 1985, Introduction by Karl Deutch. Awarded the Peretz Naftali Prize in the Social Sciences, 1987.
  • The Partition of Palestine: Decision Crossroads in the Zionist Movement, State University of New York Press, 1995.
  • Public Management in Israel: Development, Structure, Functions and Reforms, Routledge, 2011.
  • The Israeli Political System, (under review: Cambridge University Press, NY), 2013.

מבחר מפרסומיו

מאמרים בעברית

  • "אינדיקטורים חברתיים ותכנון חברתי בישראל", מדינה וממשל, כרך א' חוברת 2, 1971, עמ' 7–24.
  • הטיפול הפרלמנטרי בתקציב המדינה, ירושלים: מכון תבל, 1972, 24 עמ'.
  • "חשאיות ופומביות במדינת ישראל", מולד, חוברת 28, אפריל 1973, עמ' 343–351.
  • "המשבר במערכת הפוליטית בישראל", אצל משה ליסק וברוך קני-פז, עורכים, ישראל לקראת שנות האלפיים: חברה, פוליטיקה ותרבות, הוצאת מאגנס, 1996, עמ' 144–175.
  • "הקונספציה שמאחורי הקונספציה: מלחמת יום הכיפורים והלקחים שלא הופקו" אצל משה שמש וזאב דרורי, עורכים, טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2008, עמ' 263–281.
  • "השכלה גבוהה במצוקה", אלפיים, מס' 34, 2009, עמ' 130–147.
  • רבקה פלדחי, יוסי יונה ויצחק גל-נור, "המחאה של קיץ 2011", אצל יוסי יונה ואביה ספיבק, עורכים, אפשר גם אחרת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 47-25; 102-65.

מאמרים באנגלית

  • Galnoor and B. Gross, "The New Systems Budgeting and the Developing Nations", International Social Science Journal, Vol. XXI, No. 1, 1969, pp. 23-44.
  • "Reforms of Public Expenditure in Great Britain", Canadian Public Administration, Vol. 17, summer 1974, pp. 289-320.
  • Ed., Social Information for Developing Countries, The Annals of The American Academy of Political and Social Sciences, Vol. 393, 1971, 205 p.; "Social Information for What?", pp. 1-19.
  • "Social Indicators for Social Planning: The Case of Israel", Social Indicators Research, Vol. 1, 1974, pp. 27-57.
  • "The Right to Know vs. Government Secrecy", The Jerusalem Quarterly, No. 5, fall 1977, pp. 48-65.
  • "Political Communication and the Study of Politics", in D. Nimmo, ed., Communication Yearbook 4, Transaction, 1980, pp. 99-112.
  • "Transformation in the Israeli Political System since the Yom Kippur War", in A. Arian, ed., The Elections in Israel – 1977, Jerusalem Academic Press, 1980, pp. 119-48.
  • “Civil Service”, International Encyclopedia of the Social and Behavioral Sciences. Elsevier, 2001, vol. 3, pp. 1886-1891.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק גל-נור
מכתביו והרצאותיו

הערות שוליים

  1. ^ עפרי אילני, פרופ' גל נור התפטר מהמל"ג כי לא הצליח לשנותה, באתר הארץ, 16 באפריל 2008
  2. ^ 1 2 לא, אדוני הנציב: מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והמינהל בישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
  3. ^ ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל, עם עובד 1985, 390 עמ'. הקדמה מאת קרל דויטש
  4. ^ Government Secrecy in Democracies, New York: Harper & Row, & New York University Press, 1977, 313 p.; Japanese ed., 1979. Introduction by Carl Friedrich.
  5. ^ ראשיתה של הדמוקרטיה בישראל, עם עובד 1985, 390 עמ'. הקדמה מאת קרל דויטש.
  6. ^ ושבו בנים לגבולם: ההכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית, הוצאת מאגנס והמרכז למורשת בן-גוריון, 1995, 355 עמ'.
  7. ^ The Partition of Palestine: Decision Crossroads in the Zionist Movement, State University of New York Press, 1995.
  8. ^ Itzhak Galnoor and Dana Blander, The Handbook of Israel’s Political System, Cambridge University Press, 2018
  9. ^ Galnoor and B. Gross, "The New Systems Budgeting and the Developing Nations", International Social Science Journal, Vol. XXI, No. 1, 1969, pp. 23-44.
  10. ^ Ed., Social Information for Developing Countries, The Annals of The American Academy of Political and Social Sciences, Vol. 393, 1971, 205 p.; "Social Information for What?", pp. 1-19.
  11. ^ "אינדיקטורים חברתיים ותכנון חברתי בישראל", מדינה וממשל, כרך א' חוברת 2, 1971, עמ' 7–24.
  12. ^ הצעת חוק אחריות המדינה לשירותים ציבוריים והליכי הפרטה, התשע"ו-2015


נציבי שירות המדינה
זאב שרף • יצחק מלמד • דוד רוזוליו • ראובן שרי • יעקב ניצן • אברהם פרידמן • איתן יעקובסון • אליעזר הכסטר • אברהם נתן • עמנואל שרון • מאיר גבאי • יצחק גל-נור • שמואל הולנדר • משה דיין • אהוד פראוור (ממלא מקום) • דניאל הרשקוביץ סמל נציבות שירות המדינה

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!