בשנת 1888 נשא לאשה את רחל-רשל בת מִיכְל-זלמן פינס (בן דודו של הסופר הציוני יחיאל מיכל פינס). סייע לו בעסקיו ובפעילותו הציונית אחיו הצעיר בוריס (דוב) גולדברג שנפצע במאורעות 1921, לא השתקם מהן ונפטר כעבור זמן קצר.
פרדס גולדברג התחום ממערב ומצפון בערוץ ואדי מוסררה, מגשר שרונה בפינה הימנית התחתונה של הצילום ובמזרחו בדרך אבא הלל סילבר של ימינו ברמת גן[3]בית אריזה לתפוזים גולדברג ברחוב ידע עם, רמת גן (2020)
גולדברג הקדיש חלק נכבד מהונו למעשה הציוני. הוא היה התורם הראשון ליישום רעיון הקרן קיימת לישראל, ואף נידב לקרן את הקרקע הראשונה – 200 דונם באזור חדרה. היה ממייסדי החברות "הכשרת היישוב" ו"אחיאסף", נרתם לפעילות תעשייתית בארץ ישראל באמצעות ליאון שטיין, והיה ממייסדי חברת כרמל מזרחי. הוא רכש פרדס גדול מידי קאפוס, גרמני תושב שכונת שרונה. הפרדס שכן על שטח שהיום ידוע כשכונת חרוזים ומתחם הבורסה ברמת גן ולימים נקרא פרדס גולדברג והפך למתקדם לתקופתו. פרדס גולדברג נודע בין היתר בשל הקפדתו של בעליו על עבודה עברית, בשל השכר הגבוה ששילם לפועליו ובשל התפוזים שגדלו בו. בתערוכת "תוצרת הארץ" שהתקיימה ביריד המזרח בתל אביב, בשנת 1929 גרפו תפוזי הפרדס פרסים על פרי משובח ואריזה מעולה וכן, פרס מיוחד מטעם הנציב העליון על "תיבת תפוחי הזהב הכי משובחה בתערוכה". הפרדס שכן באמצע הדרך בין יפו לפתח תקווה, והיה תחנה חשובה בחיי חלוצי העלייה השנייה. הפרדס ננטש זמנית בתקופת המאורעות. על הפרדס היה ממונה חתנו שמואל טולקובסקי.
בשנת 1910 רכש גולדברג כמחצית משטח המושבההר-טוב, שהייתה במצוקה. הוא הקים שם את חוות גולדברג שהייתה משק הבקר המודרני הראשון בארץ ומימן נטיעת אלפי עצי יער סביב המושבה.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה השקיע גולדברג כספים ברכישת אדמות מהטמפלרים שעל הר הכרמל (מרכז הכרמל של ימינו). במקום בית סגן הקונסול הפרוסי, פריץ קלר, ברחוב קלר בחיפה, בנה גולדברג בית קיץ, וקרא לו "בית רחל" (ע"ש רעייתו, רחל גולדברג). הבית נהרס עם השנים, ונותר רק בית המשרתים המקורי של קלר. הרחוב הניצב נקרא על שם גולדברג: "שדרות יצחק".
חותמו של גולדברג הוטבע גם בתחום העיתונות הציונית בארץ ובעולם. הוא ערך והוציא לאור את ביטאון ההסתדרות הציונית "העולם", והיה ממוציאי העיתון העברי "העם". כן היה ממייסדי השבועון "הדור" והיומון "היום", וממקימי חברת אחיאסף, שהוציאה את הירחון "השילוח". ב-1919, לאחר עלותו ארצה, ייסד את עיתון "הארץ" בגלגולו הראשון.
בשנת 1920 היה ממקימי חברת "הבונה", מטרתה העיקרית של חברת הבנייה הייתה להעסיק יהודים בכל עבודות הבנייה, ובכלל לבנות את ארץ ישראל העברית.[6] חברת הבנייה היא מהראשונות שהתחילו לבנות בטכנולוגיית הבטון המזוין. לאחר מאורעות תרפ"ט, זכתה החברה במכרז לבניית המרכז המסחרי הישן בצפת, בית אשתם בצפת והחלה בבנייתו באוגוסט 1930[7].
רשל ויצחק לייב גולדברג תרמו את המגרש והלבנים להקמת תיאטרון הבימה, והיו ממיטביו.
בשנה שלאחר מותו הוצא לזכרו בולקק"ל. על שמו נקראו רחובות בתל אביב ובחיפה. הכביש המוליך אל קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים, והגובל בו מדרום, קרוי "יצחק הנדיב" על שמו.
בן הזקונים, בנימין-זאב (1905–1929), סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ויצא לאנגליה, ללמוד מכונאות בלונדון. בשנת 1927 שב ארצה, ופנה לייצר נשק במפעל "חרושת העמק". כשיצא להגן על יהודים שהותקפו בבית החרושת לספירט בימי מאורעות תרפ"ט, נפל עם שלושה מחבריו, ומילותיו האחרונות היו: "אבל ארץ ישראל תהיה בכל אופן שלנו". הוא הובא לקבורות בבית הקברות טרומפלדור. לזכרו הוקמה, על אדמות אביו, שכונת "תל בנימין" ברמת גן, וכן נקרא על שמו אחד מארבעת רחובות השכונה - רחוב בנימין. בנימין נפל מתבוסס בדמו לזרועות השוטר שמחה חינקיס, לו העניק האב יצחק מגרש בשכונה[9].
עבר הדני [=אהרן פלדמן], איש ציוני: יצחק ליב גולדברג, י"ב שבט תר"ך – ט"ו אלול תרצ"ה (1860–1935), ירושלים: הקורטוריון של קרן י"ל ורחל גולדברג, תש"ח 1948. (חוברת)
גרשון גרא, הנדיב הלא ידוע, תל אביב: מודן, תשמ"ד 1984. (מונוגרפיה על גולדברג)
שולמית לסקוב, 'דמותו של נדבן (על י.ל. גולדברג חובב ציון שעל אדמתו קמה האוניברסיטה העברית)', עת־מול ו, 6 (1981), 14–16.
'גולדברג, יצחק־לייב בן אלכסנדר', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, ה'תשכ"ז, עמ' 133 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק(הקישור אינו פעיל, 14 בנובמבר 2019), תמונה 1331).
