נולד לרבי מרדכי בירדוגו המכונה 'המרבי"ץ'[2] ולאימו בליידא. נכדו של רבי משה בירדוגו הנודע בכינויו 'המשבי"ר' בעיר מקנס שבמרוקו. גם 'המרבי"ץ' וגם 'המשבי"ר' כיהנו כאבות בתי דינים בעיר מקנס שבמרוקו. בגיל חמש עשרה התייתם מאביו, ובהספדו ביום השלושים לפטירת אביו התגלתה גדולתו בתורה.[דרושה הבהרה]
בראשית דרכו למד בעוני רב, ומסופר כי בדלותו לא הייתה ידו משגת לקנות נרות ללמוד לאורם ועל כן למד לאורה של הלבנה.[דרוש מקור] העיד על עצמו כי כתב את חיבוריו: ”מתוך הטירוף ומתוך יוקר השער ומתוך חוסר כל, ירחם ה'”. אך בהמשך חייו התעשר.
נפטר בשנת ה'תקפ"ב, 1822 בליל הושענא רבה, בסיום לימוד האידרא מספר הזוהר (תיקון ליל הושעה רבה), והוא בן 75 שנה.
בצוואתו ציווה לקוברו בתוך ארון, ומסופר עליו כי כעבור שנה שהוצא ארונו בגזירת השלטון, ראו כי גופו שלם והוא נראה כישן על מיטתו.[דרוש מקור]
דיינותו
בשנות השלושים לחייו כיהן כדיין בעיר מקנס יחד עם אחיו רבי יקותיאל ששימש כאב בית הדין, וכן עם הדיין השלישי רבי ברוך טולידאנו. עם השנים, התקבל בכל קהילות המערב כאחד ממורה ההלכה של הדור כולו. לאחר שאחיו רבי יקותיאל – נפטר, שימש רבי רפאל כאב בית הדין.
תקנותיו
תיקן תקנות רבות למען בני קהילתו, בהן תקנות המונעות ראוותנות כגון:
א. צמצום הוצאות לסעודת המילה וזבד הבת:”מנהג היה פשוט שבסעודת מילה וזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים. ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים”.
ב. צמצום הוצאות לשבתות של שמחה:”עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח כ"ד ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא (פשטידת) ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמש ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים וכל הבעלי השמחה היה להם נחת לזה ולזה”.[3]
מנהיגותו
שימש גם במנהיגות הקהילה והיה משענת ומקור נחמה בתקופה הקשה שפקדה את יהדות מרוקו: פרעות ה'תק"ן, מגפות ושנות בצורת. זכה לכינוי "המלאך רפאל" בזכות גדלותו, ובזכות חסידותו ופרישותו הגדולה.
שיטת לימודו
דרכו בלימוד של רבי רפאל היא בכל נושא בו עסק לאחרי שעיין והפך בו כנצרך, לומר את דעתו לנמקה ולבססה באשר היא; אינו חת מפני איש עבורו "יקוב הדין את ההר".[4] דגל בפשט ובסברא בהירה וישרה והתרחק מהחריפות והפלפול. כנאמן לשיטתם של חכמי ספרד הרשה לעצמו לא פעם לפרש פסוקים לפי עומק פשטם גם בניגוד לדעת חז"ל כל עוד אין דבר מעשי שיוצא ממנו.[5] אותו דבר נהג גם כלפי חכמים שקדמוהו ראשונים ואחרונים. את שיטתו ביאר היטב בהקדמת חיבורו הגדול מי מנוחות שעה שהזכיר השיטות השונות שנוקטים הדרשנים ופרשני המקרא:
"וכאשר גברו הצרות והטלטול נשכחו בעוונות הרבים פירושי הראשונים ולא הספיקו להם במה שיקשה להם בפשטי הכתובים אז החלו חכמי הדורות לפרש כפי שכלם מאשר חננם אלקים אך המה ראו כי בשער מצות התורה אין להכנס לפרש חוץ מפירושים הנזכרים בש"ס ומדרשים ולכן גזרו אומר השער הזה יהיה סגור ואיש לא יבא בו איך צריך לומר לסתור המובא בש"ס ובמדרש אלא אף לחדש דין מכח מקרא הסגר השער סגור כי ראו שזה פירצה גדולה ח"ו בחומת התורה לתת תורת כל אחד לבדו ח"ו אכן בחלק סיפורי התורה והדומה להם בנביאים ובכתובים השער הזה נפתח בגדולים אשר מעולם אנשי ה' לפרש חוץ מפירושי הש"ס והמדרשים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך יוכלו לחלוק גם על פירוש רז"ל אחרי שאין הדבר תלוי לדין מדיני התורה כאשר נהגו בזה רבים וגדולים כמו רבנו בספר המורה והראב"ע והרד"ק והרלב"ג והרמב"ן ז"ל ודומיהן כי תורת אמת היא ויקובל האמת ממי שאמרו זולת במקובל לא תגע בו יד ומרגלא בפומייהו אם קבלה נקבל"
— מתוך הקדמתו לספרו "מי מנוחות" על התורה, דף ח' עמוד א'
הגותו
בין עניים לעשירים
רבי רפאל מביא פעמים רבות לידי ביטוי בתקנות שתיקן ובפירושים שכתב, כדוגמה בספרו "רב פנינים" על הגדה של פסח הוא מבאר את המילים "כל דכפין...":[6]
יען כי העני העומד על פתח, יבוש ליכנס לפנים מפאת שני דברים. אם כי יאמר איך אכנס לפני בעל הבית אשר הוא שרוי בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ושולחנו מלא דשן בבשר שמן ויין משובח, ואני רש ונקלה חסר כל. והיה כראותו יתעצב אל ליבו בזוכרו צרות הזמן וגלגל החוזר ותהפך שמחתו לאבל...
ועוד נאמר, כי לפעמים יהיה עני בן טובים יבוש מליכנס לפני בעל הבית, למען לא תראה שפלותו לעיני בעל הבית. אמר הנה הלילה הזה כולנו עניים ואין חשש מזה "וכל דכפין ייתי ויכול..." כי לא יעלה בדעת בעל הבית להתגאות עליו, באשר יש לפניו דברים שיזכירו עוני אבותינו ושפלותם. ועל דרך המאמר הכתוב, "כי גרים הייתם בארץ מצריים"
גדלותו
פסקיו של רבי רפאל התקבלו לאורך דורות ללא עוררין, וכך כותב עליו אחיינו רבי יעקב בירדוגו, בנו של אחיו הגדול רבי יקותיאל:[7]”ובפרט הרב מר דודי שהוא אילן גדול לסמוך עליו ומאן ספין ומאן רקיע להוציא ממון נגד דעתו ז"ל ואפילו בחייו כל חכמי דורו היו נשמעים לו כמשה מפי הגבורה וכל שכן אנן יתמי דיתמי שבודאי ראוי לנו ללכת אחר דבריו ואין להרהר אחריהם ומקרא מלא הוא לא תענה על רב”, וסיים: ”ואע"פ שאין אנו רשאים לומר קבלו דעתינו רשאים אנו לומר קבלו דעתו של רבנו הגדול זלה"ה שאנו ואתם חייבים בכבודו ובמוראו שלא להכריע את דבריו וכל שכן לעבור עליהם”.
משפחתו
צרותיו
רבי רפאל בימי חייו סבל לא מעט אבלושכול, הוא קבר שלוש נשים שנשא זו אחר זו ובח' תמוזה'תק"ם נפטר בנו חיים בהיותו בן חמש שנים. מקרים אלה מוזכרים בחיבוריו וייתכן שהיו עוד.[8]
בניו
השאיר אחריו ארבעה בנים הידועים לנו הרב מימון המכונה בשם המבי"ן, רבי מרדכי, רבי אברהם ורבי מאיר. האחרון נהרג הוא ואשתו על ידי ערבי–ברברי. רבי מרדכי ורבי אברהם נזכרים בין חכמי העיר. רבי מימון הוא המפורסם ביותר מביניהם. כיהן בדיינות.[8] רבי מימון השאיר אחריו חיבורים רבים, מתוכם פורסמו תשובותיו 'לב מבי"ן' ו'פני מבי"ן' במכנאס בשנת ה'תש"א, חידושים וביאורים על שלושה חלקי שולחן ערוך – חושן משפט, אבן העזר, ויורה דעה.[9]
יצירתו הרבנית
תיקן תקנות וחיבר ספרים בתחומים שונים ביהדות: תנ"ך, תלמוד, הלכה, אגדה, מנהגים שו"ת.
אחד מספריו החשובים ביותר הוא "לשון לימודים" (ג' כרכים) – הספר היחיד שכתב בערבית יהודית ולא בעברית – הכולל תרגום ופרשנות (שרח') של מרבית התורה. ספר זה נכתב בעיקרו כדי לשמש ספר ללימוד תורה לצעירים בני הקהילה, ועל כן יצרו ממנו העתקים רבים לאורך השנים. בשנת ה'תשס"ב פרופ' משה בר-אשר הוציא לאור מחדש מהדורה מדעית של הספר בשלושה כרכים (כ-1,400 עמודים) בהוצאת מוסד ביאליק. ספרי פרשנות מקרא נוספים שחיבר הם "מי מנוחות" (ב' כרכים) המביא דרשות על התורה הודפס בשנת 1942 על ידי נכד נינו, רבי שלום משאש בעיר ג'רבא. וספרו "משמחי לב" הכולל מפרשנותו למקרא בהתבסס על פרשנויות גדולי ספרד.
ספר השו"ת שלו "משפטים ישרים" (ב' חלקים) היה זה שפרסם את שמו כפוסק חשוב במרוקו. ספרו "תורות אמת" הוא פרשנות לשולחן ערוך לר' יוסף קארו. ספרו "רוקח מרקחת" (נסוב על אגדות התלמוד לפי סדר המסכתות) הוא פורץ דרך בביקורתיות שלו כלפי כמה מהדמויות באגדות התלמוד.
ספריו
שו"תמשפטים ישרים – על שולחן ערוך. בהקדמה לספר זה מופיע שירו של רבי שמואל עמאר שהיה ראש אב בית הדין בו כיהן רבי רפאל בירדוגו כדיין
משמחי לב (מי מנוחות חלק ג'[10]) - פירושים על התורה
לשון לימודים – על התנ"ך
קיצור תקנות חכמי קאשטיליא
דיני שו"ב כמנהג המערב
לקריאה נוספת
משה בר-אשר (עורך), לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו, כרך א, חלק א – פרקי מבוא, חלק ב – מהדורה לספר בראשית, כרך ב, חלק ג – מהדורת החיבור כולו, כרך ג, חלק ד – מבואות ומהדורה של שרח ההפטרות, הוצאת מוסד ביאליק והמרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשס"ב
אלישע נחמני, ר' רפאל בירדוגו ופירושיו לתורה, עבודת גמר (מ"א), אוניברסיטת תל אביב, 1988
דן מנור, "ארץ ישראל בהגותם של ר' חיים בן עטר ור' רפאל בירדוגו", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה, ירושלים: יד בן צבי, ה'תשנ"ח, עמ' 359–380
