נולד במרקש לאביו ר' שלמה. למד אצל חכמי מרקש. בשנת ה'תק"ה (1745) בהיותו כבן 25 שנים, התחתן. ובאותה שנה התמנה לסופר בית הדין של מרקש. בתפקיד זה שימש 12 שנים. עם תפקידו זה היה חותם על תקנות העיר מרקש יחד עם חברי בית הדין. בשנת ה'תקי"ז (1767) בהיותו כבן 37 התמנה לדיין לצד חביריו הדיינים הוותיקים: רבי דוד בן מאמאן, רבי יעקב פינטו, רבי שמואל הלוי, רבי אברהם קורקוס. רבי יצחק רשם את קורות חייו ביומנו האישי.[2]
קשריו עם שדרי"ם
רבי יצחק עמד בקשר עם שדר"יצפת וטבריה שהגיעו למרקש. ותיעד מהם מספר סגולות.[2] נדפס במבוא לספר תשובות חכמי מראכש, פנמה תשפ"ב.
חלומותיו
ביומנו תיעד שמונה מקרים שהראו לו בחלום פסוקי תנ"ך העוסקים בנחמה וגאולה. כמו כן תיעד חלומו התשיעי בו הוא מדבר עם הרי"ף ודן עמו בענייני ההסכמות שעשו קהל מרקש.[3]
רבנותו
אב בית הדין
בשנת ה'תקמ"ד (1784), לאחר פטירת אב בית הדין ורב העיר מרקש - רבי אברהם קורקוס, התמנה רבי יצחק לאב בית הדין ולרבה של העיר תחתיו. בהיותו כאב בית הדין, הצטרפו להרכב הרבנים הדיינים: רבי יצחק פינטו, רבי אברהם פינטו (מהרא"פ), רבי משה בן עטר, ורבי שלמה אסבאג. רבי יצחק תיקן תקנות חדשות ליהודי מרקש, והיה מתכתב בהלכה עם יתר רבני מרוקו מהערים השונות. בין השאר התכתב עם רבי מרדכי בירדוגו אב בית הדין מקנס,[4] רבי שאול ישועה אביטבול רבה של צפרו,[5] ורבי אליעזר די אבילא רבה של רבאט.[6] במיוחד, נודעת התכתבותו הרבה עם רבי מכלוף אוחיון רבה של אספי. רבי מכלוף שהרבה לשאול את רבי יצחק ובית דינו שאלות שונות, ליקט וערך את תשובותיו בהלכה בכתב ידו בקובץ הנקרא 'גנת ורדים'. פסקים שונים שלו מצוטטים על ידי חכמי מרוקו גם לאחר פטירתו.[7]
דרשנותו
במסגרת תפקידו של רבי יצחק, היה נוהג לדרוש פעמים תדירות לקהל יהודי מרקש. רבי יצחק כתב בראשי פרקים את מהלך דרשותיו.[8]
בתפקיד הרבנות שימש במשך חמש עשרה שנה עד לפטירתו בגיל 79 בשנת ה'תקנ"ט - 1799.
משפחתו וצאצאיו
רבי יצחק היה אב לארבעה בנים ובת. ארבעת בניו הם תלמידי חכמים:
רבי אהרן חרוש - מחכמי מרקש.
רבי חיים חרוש - מחכמי מרקש.
רבי יוסף חרוש - מדייני העיר מרקש, חתנו של רבי אברהם פינטו (מהרא"פ).
