נולד לרבי מרדכי בירדוגו במקנס. אביו קרוי בתואר "המרבי"ץ". רבי מרדכי נשא את בליידא, ביתו של בן דודו רבי משה בירדוגו הנודע בכינויו "המשבי"ר", וממנה נולד רבי יקותיאל ואחיו הצעיר רבי רפאל בירדוגו. נולד חמש שנים לאחר פטירת סבו רבי משה ועל כן נקרא בשם "יקותיאל" על שם זקנו, שאחד משמותיו של 'משה' הוא 'יקותיאל'[4][5].
רבי יקותיאל נשא אשה - פריחא לבית משפחת בן דוד וחיון. עוד בחיי אביו בשנת ה'תקי"ב בהיותו בן שש עשרה[6].
בחרותו
כאשר היה רבי יקותיאל בן עשרים ושש, נפטר אביו רבי מרדכי בירדוגו. אך עד גיל זה כבר הספיק ללמוד ככל הנראה הרבה תורה מאביו, וכמו שמעיד עליו אביו בסיום הדרשה על בנו[7][8]: ” תהלות לאל יתברך שכהיום הזה הוא בן כ"ה שנה חכם ירא וסר מרע כן יהיה תמיד אמן כן יהי רצון, ויזכה לאורך ימים ושנות ימים וחיים כן יהי רצון”. לאחר פטירת אביו ירש את שררת בית הכנסת תוך משא ומתן ארוך בין חכמי הדור[9]. דבר זה מעיד על תפקידו כממלא מקום אביו והן על הערכת הציבור אליו, והנהגת העדה. כאשר התעורר ספק בדבר שררתו בבית הכנסת הודיעוהו ראשי הציבור שילכו עמו באשר ילך. וכיוון שהתמנה לתפקיד ”נשתבחה בית הכנסת הנז' על ידו הן בגופה הן בהנאתה כי רבה מפאת כבודו כי כל העם היו מריצים לו דמים להנותו בכבוד ע"י בית הכנסת הנזכר”[10] רבי יקותיאל לא רצה לקחת את חלקו על ידי מחלוקת וביקש לגמור את העניין בפשרה לטובת כולם[10][11].
דיינותו
ראשית דיינותו
עם פטירת אביו, התמנה לדיין בשנת ה'תקכ"ב, בגיל עשרים ושש, ודן את העם במשך כארבעים שנה עד לפטירתו[12]. בשנים אלו אנו מוצאים שנמנה כבר עם חכמי העיר, ובשנת ה'תקכ"ד, היה חתום על הסכמה לתשובתם של חכמי תטואן[13]. ומשנת ה'תקכ"ח יש תשובה[14] מפורטת שכתבו במפורט רבי יקותיאל וחברו לדיינות רבי שלמה טולידאנו, לאחר שאב בית הדין בזמנו, רבי יעקב טולידאנו כתב את פסק הדין הקצר והמתומצת. כמו כן משנה זו כבר חתם על תקנות חכמי העיר.
בית דין של שלוש
מינויו הרשמי של רבי יקותיאל היה בתאריך ה' שבטה'תקכ"ט, על ידי רבה של מקנס דאז, רבי יעקב טולידאנו שהיה תלמידו המובהק של רבי מרדכי בירדוגו (המרבי"ץ), סמוך לפטירתו. בראש ההרכב החדש עמד רבי שלמה טולידאנו, ואחריו רבי משה טולידאנו ורבי יקותיאל בירדוגו.
תואר המינוי וההרכב החדש מאת רבי שלמה טולדיאנו[15]: ”יום כערב שבת קודש ה' לשבט והתענ"ג על ה' ליצירה תקכ"ט לפ"ק נעשיתי עבד לעם בני ישראל ק"ק מכנאסה יע"א ע"פ מאמר מו"ר הרה"ג כמוהר"ר יעקב טולידאנו זצקלה"ה ונתמנו עמי ב' צנתרות הזהב כהה"ר משה טולידאנו בן אדוני דודי כה"ר דניאל יצ"ו וכהה"ר יקותיאל בירדוגו יצ"ו אחלה פניו הוא יאריך ימיהם בטוב ושנותם בנעימים אכי"ר”
כשנתיים אחר כך, בשנת ה'תקל"א נפטר רבה של העיר, רבי יעקב טולידאנו, ובין מכתבי הניחומים שהגיעו מכל רחבי מרוקו מופיע מכתבו של רבי שאול ישועה אביטבול[15] וזה לשונו: ”לכל אחינו המדוכאים באבל כבד זה והפרט אלין נטורי קרתא החכמים השלמים כהה"ר שלמה טולידאנו וכהה"ר משה טולידאנו וכהה"ר יקותיאל בירדוגו וכו" מכאן עברה הנהגת הדור לבית דין זה שנקרא ב"ד של שלש במכנאס”[16]
בית דין זה היה משמעותי מאוד, והכרעותיו היו חותכות גם לדורות הבאים, וכמו שמעיד בנו רבי פתחיה מרדכי: ”מעשים בכל יום בימי אבא מארי זלה"ה ומה"ר שלמה טולידאנו ז"ל ואין פוצה פה בדבר”, ולבית דין זה שלחו שאלות מכל רחבי מרוקו[17].
הקשר עם בית דין של חמש מפאס
במיוחד יש לציין את הקשר המיוחד של חכמי מכנאס עם חכמי ודייני פאס בבית הדין שבו ישבו חמשת הרבנים: רבי שאול אבן דנאן[18], רבי רפאל עובד אבן צור[19], רבי משה בן זמרא, רבי מתתיה סירירו, בראשם רבי אליהו הצרפתי[20][21] מכתבים רבים ותשובות רבות נשלחו ביניהם המכתבים כוללים משא ומתן בעניינים רבים וכן הסכמות הדדיות לתשובות בהלכה מעטים מהם נשמרו עד היום הכתבים הללו מוכיחים על ההערכה הדדית ששררה בין חכמי הדור אף על פי שהיו גם חילוקי דעות ביניהם[22]. עד שבמקרה אחד נמצאה בכתב יד גם תשובה ארוכה המשותפת לרבי אליהו הצרפתי עם רבי שלמה טולידאנו ורבי יקותיאל[23].
ההרכב עובר לשני חכמים
הרכב זה של בית הדין עמד עד פטירתו של רבי משה טולידאנו בקיצור ימים ושנים בטבתה'תקל"ג ולאחר פטירתו עמד הרכב בית הדין על רבי שלמה טולידאנו ורבי יקותיאל וכל ענייני ההוראה הובאו להכרעתם. שותפותם של רבי שלמה ורבי יקותיאל בענייני ההוראה בולטת מאוד בכתבי התקופה ומלבד פסקי הדין שלהם יחד גם כמעט כל תשובותיהם היו משותפות[24]. אך בסוף שנת ה'תק"מ הצטרף אליהם הדיין רבי משה מאימראן שכמה תשובות נכתבו בצירוף שלושתן[25]. בשנת ה'תקמ"ו[26] הצטרף אליהם אחיו הצעיר רבי רפאל בירדוגו[25].
מינויו לאב בית הדין
עם פטירת רבי שלמה טולידאנו בשנת ה'תקמ"ט, מונה רבי יקותיאל בראש אב בית הדין, כאשר אחיו רבי רפאל מכהן עמו כדיין וצירפו עמהם גם את רבי ברוך טולידאנו בנו של רבי יעקב טולידאנו[27]. בתפקיד זה שימש עד לפטירתו.
רבי יקותיאל זכה לשבחים עצומים מאת חכמי פאס ומקנס ועוד ערים רבות אחרות במרוקו[28].
דרכו בהוראה
ענוותנותו בהכרעת הדין
רבי יקותיאל נודע בענוותנותו הרבה, במיוחד באה ענווה זו לידי ביטוי במחלוקותיו הרבים עם אחיו המלאך רפאל שהיה צעיר ממנו ונחשב לתלמידו ואף כשרבי רפאל חלק עליו נהג בו רבי יקותיאל כבוד רב. באחד המקרים בהם ערער רבי רפאל על פסק מסוים של רבי יקותיאל ואף על פי שרבי יקותיאל הביע את כאבו על כך שהיה לו לטרוח לקיים דברינו משום 'ביזוי בית הדין' בפני הרבים, בכל זאת הסכים רבי יקותיאל להגיע לפשרה[29] וכמו שמעיד על כך רבי שאול ישועה אביטבול שבא להגן על דעתו של רבי יקותיאל וזה לשונו: ”ועוד דחזינא מענותנותיה דאחיו הגדול חשש לדבריו והסכים עמו לפשר...”
עמידה על האמת
עם כל האמור לא נטה רבי יקותיאל ממה שהיה נראה לו האמת וכלשונו במכתבו לאחיו באחת ממחלוקותיו עמו וזה לשונו[30]: ”והתיישב בדברי היטב כי מה שכתבתי לענ"ד אמת ואיני מסכים לשום דבר כי אם בענין...”
וכמו כן לא הסכים להחמיר "סתם", אלא אם היה נראה לו על פי האמת שיש להקל לא היה מהסס להקל ולא חשש כלל לחומרא. וכראיה לזה כתב באחת מתשובותיו: ”ומה שכתבת ... ולא שמענו דבר מחכמי פאס (שהחמירו), אבל לקושטא דמילתא אפי' היו דבריהם לפנינו ואפי' היו אומרים בפיהם לנו לא צייתנא להו אחר המחילה הראויה כי אין מקום כלל להחמיר בזה וכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהין”
סמכותו הגבוהה של מרן השולחן ערוך
רבי יקותיאל נשען בעיקר על דעת מרן השו"ע כדבריו בתשובה[31] עם אחיו רבי רפאל ורבי ברוך טולידאנו[32]”ומה לנו אחר הכרעת מרן ז"ל הוא אבינו הוא רועינו שהכריע להתיר...” וכן בעוד תשובה כותב רבי יקותיאל:[33]” מ"מ אין לנו אלא מה שפסק בספרו הקצר אשר על פיו נשענים כל בית ישראל” ובתשובותיו מרבה הוא להזכיר את כללי הפסיקה בדעת מרן.
בשאר המקומות כאשר לא נאמרה דעת מרן הוא מביא את דעת מור"ם (הרמ"א) להלכה, וכלשונו בתשובה נוספת[34]”ואף שחלק הש"ך וכו' כמור"ם קיימא לן”
יחסו למנהגים
רבי יקותיאל מרבה להזכיר את המנהגים ולהישען עליהם, וכמו שכתבו הוא וחברו לדיינות - רבי שלמה טולידאנו בתשובה[35] וזה לשונו: ”וא"כ אחר שפשט מנהג זה בכל ערי המערב ויש להם על מה שיסמוכו שהוא מנהג קדום מימות הראשונים וכו' ודאי דהולכים אחריו שהרי בענייני המסים אנו הולכים אחר המנהג אפילו הוא מנהג גרוע וכל שכן במנהג שהוא קבוע מימות הראשונים ז"ל ועדיין נוהגים כן האידנא ודאי דמנהג חשוב הוא”. גם במקומות שהמנהג סותר לכאורה את ההלכה מצדד רבי יקותיאל בעד המנהג וכלשונו בתשובה[36]”וכן אנו דנים והולכים ואין פוצה פה ומצפצף ומנהג וכ"ש בדינא דמלכותא מבטל הלכה”.
רבי יקותיאל מתייחס גם למה שהיה נהוג בבתי הדין שלפניו היה אצלו משקל נכבד ולא רק שלא רצה לשנות ממה שנהגו קודמיו אלא אף כפף קומתו בפניהם ולא ערער על דבריהם והיה משתדל ליישב ולבאר מנהגים שהיו לפניו וכלשונו בתשובה[37]: ”ולפי"ז יפה היו דנים בית דין שלפנינו וגם אנחנו בעקבותיהם לפסוק...”
תקיפותו
לצד ענוותנותו הרבה שאפיינה את רבי יקותיאל, כאשר היה צורך להוכיח את הקהילה על משפטי התורה, גילה רבי יקותיאל את תקיפותו הרבה. וכלשונו בתשובתו: ”באמת שכן ראוי לנו לעשות להפרישו ממנה ונכופנו בדברים אך לא בשוטים להוציאה שבפרט כי יודע כל שער עירנו שהאשה הזו ודאי נטמאת ויש עדות כשירה עליה אלא מפני היראה אינם רוצים להגירה ועל חכמי ישראל מוטל לאפרושי מאיסורא בהגזמות בהפחדות ונידויים וחרמות עד שיוציאנה הנראה לי כתבתי לקנאת ה' ותורתו הקדושה”
במיוחד כאשר היה הדבר נוגע לכבוד תלמידי חכמים הוא מתבטא בלשון חריפה באחד מתשובותיו[38].
גם בין ההספדים שהיו עליו, רבי מימון בירדוגו בן אחיו שהספידו, הזכיר את תקיפותו הרבה.
תקופתו
תקופתו של רבי יקותיאל ידועה כאחת התקופות הקשות שהיו ליהודי מרוקו היו אלה ימים קשים של פרעות ותלאות ומגפות[39] ובמיוחד בשנת ה'תק"ן הייתה שנה קשה מאוד של פרעות נוראות על ידי הערבים אשר הסבו ליהודים סבל רב בתשובה מאותה תקופה[40] מאריך רבי יקותיאל לספר על שלילת העיר על ידי הערבים:
"כי השוללים ההם הם שוטפים ועוברים וחוטפים מה שמוציאים בגלוי וכו' ומכח זה הלכו היהודים ופייסו לשר וכו' ונתנו להם שומרים המספיקין להם וכל החיל ההוא מבטיחים אותם בשפועות והבטחות גמורות להיותם על היהודים חיל וחומה מן האויבים ולא עלה על לב שום אדם בעולם שאנשי שלומינו יבגדו בנו ואף הם לא בגדו כי אם במאמר המלך. זה לא עלה על הלב שהמלך שחפץ ביישוב בני מלכותו יתן אומר לחיילות הדרים עמנו לשלול שלל ולבוז בז בלי יראה ופחד ואין אומר השב גם לא עלה על הדעת שיהיו שוללים קרוב לעשרים יום יומם ולילה ומוציאים פועלים כבעל הבית המוציא פועלים לעבוד עבודתו לחפור כל הקרקעות וכל הכתלים אין נקי..."
וכן הוא כותב באותה התשובה[41] שאין הספרים מצויים איתו כי לקחו הפורעים את כל ספריו וכלי מחמדו, ובסוף תשובה זו הוא כותב ש”ידוע טירופנו ובלבולנו מצרות הזמן המתחדשות ובאות כל יום ויום ה' יאמר לצרותינו ולצרות עמו ישראל די...”
ובשנת ה'תקנ"ט בית הדין של העיר ברח ונס להרים והגבעות מהמגפה שהחלה לכלות בעם, אך עם זאת לא פסקה התורה בכל מרוקו ואף הרבה תשובות שלו נכתבו בימים אלו.
משפחתו
מות אשתו (הראשונה) - פריחא
בחודש חשוון ה'תקמ"ג מתה אשתו בעת לדתה את בנה - בליידא, וקונן עליה חתנו של אביו רבי מרדכי - 'המרבי"ץ' - רבי דוד בן חסין בספרו 'תהלה לדוד'[42]. אשתו הראשונה של רבי יקותיאל ילדה את רבי יוסף, רבי פתחיה מרדכי, רבי יצחק, ואת בנה הקטן שמתה בעת לידתו - יהודה, שנפטר בעדו תינוק[43]. כמו כן ילדה את בתה הגדולה אסתר, שלימים נישאה לבן דודה רבי מרדכי בירדוגו, בנו הגדול של דודה רבי רפאל בירדוגו[44]. וכן את בתה הקטנה 'זהרא'.
אשתו השנייה - לונה
בשנת ה'תקמ"ד נשא את לונה, שילדה לו שני בנים נוספים: רבי יעקב ורבי סעדיה. ולפי כתבי אותה התקופה[45] נמצא שעד מות אשתו הראשונה חי בעוני רב, אך לאחר נישואיו עם אשתו השנייה התעשר, בעקבות זאת שהכניסה לו הרבה כסף ונכסים. אך היא נפטרה בשנת ה'תקנ"ט במגפה[46].
אשתו השלישית - לאה
עם פטירתה של לונה, נישא שלישית עם לאה[47], אך בזמן זה כבר לא האריך ימים ולאחר כשלוש שנים - נפטר בשנת ה'תקס"ב ביום הכיפורים בתפילת נעילה. הלווייתו התקיימה למחרת בערב שבת[48]. רבי יקותיאל השאיר את אשתו - לאה מעוברת, ולאחר כשלושה חודשים, בחודש טבת ה'תקס"ב נולד לה בן בשם יהושע[49].
בניו
רבי יקותיאל הניח שבעה בנים רובם תלמידי חכמים מלבד אלו שנפטרו בקיצור ימים: רבי יוסף, רבי פתחיה מרדכי, רבי יצחק, יהודה (נפטר בקיצור ימים), רבי יעקב, רבי סעדיה, רבי יהושע. על בנותיו ידועה אסתר, זהרא, ועוד בת נוספת שנישאה לרבי דוד בן חסין[50].
כמו כן רבים מהחותמים, כתבו עוד מכתב אישי. כן הגיעו מכתבים מהעיר צפרו בראשותו של רבי שאול ישועה אביטבול, ומהעיר אלקאצר, ומהעיר ווהראן, ומכתב הספדו הגדול של בנו רבי יעקב.
היות שרבי יקותיאל חי בתקופה קשה, רבים מכתבי היד שלו אבדו, אך נמצאו כמה כתבי יד שלו בספרייתו של רבי רפאל ברוך טולידאנו ועוד קצת כתבי יד מפוזרים. "חברת אהבת שלום" סידרה את חלק מכתבי היד שנמצאו וקראה לו בשם
^עיינו למשל במכתבו של רבי מתתיה סירירו (פאס)בספר תורת יקותיאל הלכות כתובה סימן ד'. ועוד במכתב של רבי דוד וואחנון מהעיר וואדז'אן הנמצא בכת"י של מכון אהבת שלום והובא בהקדמה לספר תורת יקותיאל עמוד 52
^כך הביאו בהקדמה לספר "תורת יקותיאל", אך על פי תיאורים אחרים של רבני המשפחה (כגון רבי יעקב חי בירדוגו בהקדמתו ל'כתונת יוסף', רבי רפאל דוד בירדוגו) החל רבי רפאל לשמש רק בשנת ה'תקנ"א. אך לדעת חברת אהבת שלום, רבי משה מאימראן נפטר בשנת התקמ"ו, ורבי רפאל נכנס מייד תחתיו. אך אף על פי כן מסתבר ש'חברת אהבת שלום' היא הצודקת, משום שרבי שלמה טולידאנו נפטר בשנת ה'תקמ"ט ואנו מוצאים תשובה שחיבר רבי רפאל וכתב בה ש"החכם רבי שלמה כעת הוא קצת חולה ולזה לא חתם... " (תשובה זו מופיעה בספר "תורת יקותיאל" הלכות כתובה סימן י').
^עיינו בהקדמה ל'תורת יקותיאל' עמוד 54, (יש לציין שבזמנו רבי משה מאימראן כבר נפטר)
^כת"י מכון אהבת שלום בכתיבתו האוטוגרפית של רבי יעקב המכתבים הושוו ע"פ עוד כתבי יד כת"י מכון בן צבי מס' מכון תכ"י מס' וכת"י של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מס' בתחילת כת"י אלו נכתב אגרות ניחומין אשר שלתו חכמי המערב בפטירת הרב כמוה"ר יקותיאל בירדוגו זלה"ה
^כל המכתבים הועתקו בין השאר בהקדמה לספר "תורת יקותיאל" עמודים 88- 73
