נולד בעיר צפרו שבמרוקו בשנת ה'תצ"ט, 1739, לרב יצחק אביטבול. בשנת ה'תקי"ז (1757), בהיותו בן שמונה עשרה, נסמך לדיינות, למד אצל אביו ואצל רבי אהרון אזכרי, והשתלם אצל רבי אליהו הצרפתי, כמו כן שימש בהוראה את רבי יוסף עטיא.
בכס הרבנות
בגיל 21, בשנת ה'תק"כ (1760) נתמנה לרב העיר צפרו ושימש בתפקידו ארבעים ותשע שנים. בימיו ייסד בית מדרש לרבנים ואת המצטיינים שבהם מינה לרבנים ודיינים בקהילות שונות במרוקו. כן דאג לרווחת בני קהילתו על אף הצרות אשר פקדו את העיר, ועיקר דאגתו הייתה למורים ולמלמדים בעיר. הוא השתדל להגדיל את הכנסתם, תמך בשביתתם בשנת ה'תקמ"ג (1783) ואף הסתכסך עם פרנסי קהילתו בעבור כך, עד אשר הצליחו המורים במאבקם והגדילו את שכרם.
בימי שבתו על כס הרבנות בצפרו, עברה העיר צרות רבות, עליהן כתב בספרו:
בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו ויתובי יתבינן במצור ומצוק ארם מקדם ופלשתים נוסף על חיצי רעב דאייקור חיטי ואינם בנמצא בעיר הזאת, אשר נתקיים בנו קורות שתים, שהן השוד והשבר והרעב והחרב
בשנת ה'תק"ן (1790) העליל שר העיר צפרו (ששמו כנראה היה "חאז עבד אלכביר") עלילה על רבני העיר. הרב שאול ישועה והרב שלמה אביטבול נשלחו לכלא ושוחררו רק לאחר שקהילתם שילמה עבור כל אחד מהם 100 מתקאל (מטבע מרוקאי). באלול ה'תק"ן (ספטמבר 1790), מעיד הרב שאול ישועה כי הוגלה לאיגלוואן.
יחסיו עם בני קהילתו לא היו תקינים וכלשון הרב ישמ"ח עובדיה בהקדמה לספרו:
ורגע אדבר על אודות הרב המחבר וסגנונו דאורייתא קא מרתחא ליה וגחלים בערו ממנו ואחשוב כי הסיבה לזה בשביל היותו בין אנשים פראים וגסי המוח המכעיסים אותו תמיד על פניו ופיו יקבם בשם טרחנים וסרבנים"
מתלמידיו: ר' אברהם אציני ר' שלמה אביטבול ור' יהודה אלבז.
המאור הגדול אור בהיר וזהיר המאיר לארץ אבא למלכא מלכי צדק מלך שלם, ושפט דלים בצדק, והוכח במישור לענוי ארץ, אבא שאול ומשיב כהלכה, עין טובה ורוח נמוכה...הוא מל את ישראל אלף ות"ק ילדים אשר בארץ, עשות ספרים הרבה אין קץ, לחמו נתן מימיו נאמנים...והוא שפט את ישראל מ"ט שנים, ושמו נודע בשערים המצוינים...בהלכות שחיטה וטרפות הוא ראש המדברים...
כתביו
הרב שאול ישועה כתב פסקים רבים וכתבים בדיני טרפות אך כתביו אבדו. נכדיו אספו את מקצת מהתשובות ששלח לכל רחבי מרוקו וקיבצו אותם בספר עם כתביו שנותרו, ספר זה מופיע גם במאגר התורני פרויקט השו"ת של בר-אילן.
