כליפא בן מלכא נולד בעיר אספי (אספי) שבדרום-מערב מרוקו במחצית השנייה של המאה ה-17. לאחר שהתייתם נדד ברחבי מרוקו עד שהגיע אל העיר פאס, ובה למד תורה אצל ר' יהודה בן עטר (1665–1773) ור' שמואל הצרפתי (1660–1713), שניהם מגדולי יהדות פאס בדורם. לאחר זמן מה שב רכב"ם לאספי עיר מולדתו, ושם ישב עד ששוב נאלץ לעזוב מפחד המלכות. לאחר מכן עבר לעיר אגאדיר שבדרום מרוקו, ובהּ חיבר את חיבורו "כף נקי". ככל הנראה, באגאדיר ניהל רכב"ם עסק משפחתי מבוסס על קשרי מסחר ימיים עם הקהילה היהודית באמסטרדם.
קיימת מסורת (יחידאית) שלפיה בסוף ימיו עלה רכב"ם לירושלים והצטרף לישיבת 'מדרש חסידי בית אל' ואולם כיום ידוע על מצבתו של רכב"ם,המצויה בבית העלמין היהודי שליד העיר אגאדיר.
לפי הכיתוב שעל המצבה נפטר רכב"ם בג' באלול; שנת פטירתו אינה ידועה בוודאות, וכנראה שנפטר בסביבות שנת 1760 באגאדיר.
ישנה גרסה כי אחותו מלכה התחתנה עם רבי דוד בן ברוך הכהן אזוג.
דמותו ויצירתו
רכב"ם נודע כתלמיד חכם ומקובל, פייטן ובלשן, בעל השכלה כללית רחבה, אשר היה בקיא בחכמת היצירה המוזיקלית וידע שפות רבות, בהן ערבית, ספרדית ואיטלקית. הוא הביע את דעתו בסוגיות הלכתיות שונות בצורה חריפה וברורה, ולא נרתע מפולמוס עם הקהילה היהודית המקומית ה"תושבים" ועם בני קהילתו ה"מגורשים", ואף לא עם הנוצרים.
רכב"ם חיבר חיבורים רבים, אך לא עלה בידו להדפיס אף לא אחד מהם, וחלקם נותר בכתב יד. מלבד חיבורו 'כף נקי' (ראו להלן), ידועים לנו מספר חיבורים נוספים. החיד"א ור' יוסף בן נאים מזכירים חיבור של רכב"ם על ה'שולחן ערוך' בשם 'רך וטוב', אשר אבד במרוצת הדורות.
אלקיים טוען כי ייתכן שרכב"ם חיבר כמה אנתולוגיות בתחום ספרות המוסר, וייתכן שגם חיבור על התפשטות השבתאות במרוקו.
בסדר 'קריאי מועד' נדפס בסוף התיקון להושענא רבהפיוט המיוחס לרכב"ם. לדברי המדפיסים, פיוט זה נלקח מספר פיוטים של רכב"ם 'קול רִנה', שאין אנו יודעים דבר אודותיו.
בספר פאס וחכמיה פורסמה איגרת הקשורה לרכב"ם, שבהּ מבקש הרב חיים טולדיאנו (אב"ד במקנס) מרכב"ם לארח ”בחור א' [אחד] יוסף טולידאנו” שנמצא בדרכו לעיר אגאדיר.[דרושה הבהרה]
מלבד החיבורים הנזכרים, נותרו בכתבי יד עוד מספר פיוטים המיוחסים לרכב"ם, שעולם המחקר עדיין לא עסק בהם ורובם לא הובאו עדיין לדפוס. קיימים שני כתבי יד נוספים המזכירים את רכב"ם ו'כף נקי' אשר טרם נחקרו: פירוש לפרקי אבות (שלא ברורה זהות מחברו) וספר על ענייני רפואות.
קיימים שני פיוטים שנכתבו על רכב"ם: האחד הוא 'האד לקצידא' (=זו ה'קצידה'), והשני הוא פיוט 'אני הן נכסף' שחיבר ר' יוסף מלכה.
החיבור 'כף נקי'
רכב"ם קרא לחיבורו 'כף נקי' על מנת ”ליחס לו חמשת חלקיו לכף א' [אשר / אחת] מקשורים בו חמשה אצבעות” (דף א, א). ככל הנראה, רכב"ם ייחד את השם 'כף נקי' בהתחלה להגהות שערך למחזורספרדי שיצא לאור באמסטרדם בשנת תפ"ח, ובערוב ימיו אסף חלקים מחיבוריו הנוספים וכינס את כולם תחת הכותרת 'כף נקי'.
מחיבור זה נותרו שני עותקים בכתב יד, מצורת העריכה והסידור של צורת החיבור אפשר ללמוד כי רכב"ם הכין את 'כף נקי' לדפוס.
חלק ההערות על התפילה נדפסו על ידי משה עמאר ומשה חלמיש בשנת תשע"ב, ובשנת תשע"ד נדפס החיבור בשלימותו על ידי הראשון, בתוספת מבוא מקיף על חייו של רבי כליפא ויצירתו.
נסקור בקצרה את חמשת חלקי הספר:
חלק א': 'כף נקי' - הערות על מחזור התפילה. בחלק זה רואה רכב"ם את עיקר יצירתו: ”כי התפילה היא עיקר העבודה”. חלק זה מורכב מארבעה חלקי משנֵה: 1. הגהות על תפילות חול ושבת, ראש חודש, חנוכה ופורים (דפים ג, א-כא, ב). 2. הגהות על תפילות שלושת הרגלים (דפים כב, א-כט, ב). 3. הגהות על תפילות ארבעה צומות (דפים כט, ב-לב, ב). 4. הגהות על "סדר ימים נוראים" (דפים כט, ב-מה, א). על אף שרכב"ם משתמש במונח "הגהות" וכך גם בהקדמתו לחיבור, אין מדובר רק על הגהות לשון ונוסח, אלא על חיבור מקיף המתבסס על מחזור התפילה. הוא עוסק בסדר התפילות, הבאת מקורות (למנהגים בכלל, ולמנהגי התפילות בפרט), שו"ת, הכרעות הלכתיות, פיוטים ונושאים נוספים הנגזרים מהנ"ל. קיימים עדי-משנה לחיבור: קטעים מתוך 'כף נקי' נדפסו בתוך הספר 'כרם חמר'; כמו כן, חלק מהפיוטים המופיעים בחיבור נדפסו בסדר 'קריאי מועד' בסוף התיקון להושענא רבה. רכב"ם תיאר מהי מטרת החלק הליטורגי של החיבור:
עיקר ישעי וחפצי להגיה פזמונים בקשות ותחינות הבאים בסידור תפלות למנהג ספרד [=המחזור הספרדי שיצא לאור באמשטרדם בשנת תפ"ח, אותו הוא מגיהּ], גם בסדר תפלות חול שבת וי"ט וימי צומות וי"נ [=וימים נוראים] ושאר דקדוקים ופירושים ומלות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו על פי ספרי ספרד.
חלק ב': פל"ח – 'פרפראות לחכמה'. בחלק זה מאסף רכב"ם את חידושיו, ומסתבר כי זהו שילוב של כמה חיבורים קודמים שלו, וביניהם: 'אזנים לתורה' - "על הסימנים לקצת כללי דינים", ו'מעשה נערות' - "על קצת חיבורים, לקחת מוסר השכל". בשלשת העמודים האחרונים של חלק זה מופיעים שלש תרשימים של גלגלים.
חלק ג': שו"ל – 'שכחה ולקט'. חלק זה הוא 'השמטות' משני החלקים הקודמים, כולל הוספות לחלק הליטורגי.
חלק ד': 'משכיל לאסף' (מופיע בדפים: עג, א-פג, א). נראה כי חלק זה כולל בתוכו חידושים של רכב"ם על דברי חז"ל. ”וכן לקצת מימרות שהייתי משתעשע בהם”.
חלק ה': 'משובה נצחת', שהוא ”קצת מהוויכוחים שנתווכחתי עם מי שאינו ב"ב [=בן ברית] להשיב לאפיקורוס [...]”; ”יען שאמרו חז"ל מה שתשיב לאפיקורוס ראיתי לספר הנה מה שנתווכחתי בימי חלדי עם קצת נוצרים[...]”.
הוראותיו ההלכתיות של רבי כליפא
בחיבורו על ארבעה טורים "רך וטוב" וב"כף נקי" כתב רבי כליפא עשרות רבות של פסקים, אך היות שרק מעטים מהפוסקים הכירו את ספריו שנותרו בכתב יד, נשאר רוב הוראותיו בלתי ידוע. יוצאות דופן הן ההוראות שהביא בספריו החיד"א, שנחשף לספרי רבי כליפא בשלב מסוים של עשייתו ההלכתית. בעקבות החיד"א הובאו הוראותיו של רבי כליפא אצל פוסקים נוספים.[1]
בעניין אזהרתו של רבי חיים בן עטר
הוראה ידועה של רבי כליפא נובעת ממחלוקתו עם רבי חיים בן עטר אודות איסורו של רבי חיים את החגבים אשר בני מרוקו נהגו בהם היתר, רבי כליפא בספרו "רך וטוב" הגן על המנהג ודחה את ראיותיו של רבי חיים אחת לאחת, וכפי שהעיד החיד"א שנחשף לדבריו (מחזיק ברכה, יורה דעה, קונטרס אחרון, סימן פה). רבי חיים הזהיר בהקדמה לספרו "פרי תאר" שלא לחלוק עליו אם לא יבקשו את התייחסותם של חכמי ישיבתו ”ויהיו דברי אלה מול כל קורא, שאם לקפח בדברי הוא בא ואין צריך לומר לקנטרני, נגידים אדבר בו להמיתו ולחישת ונשיכת נחש… ואם דחקו שכלו באיזה דבר הנני עומד חיים בירושלים בע"ה והבנים בני אלה תלמידי לומדי מדרש כנסת ישראל” אזהרה זו מצדו של פוסק בעל שיעור קומה כרבי חיים דרשה התייחסות, ובהקדמה לספר "מזמור לדוד" (ליבורנו, תקע"ח) מביא רבי דוד פינטו, נכד המחבר רבי דוד פארדו שהיה גם מצאצאי רבי כליפא, את דברי כליפא שדחה את אזהרתו של רבי חיים:
וימחול לנו כבודו דלאו כל כמיניה (=אין בסמכותו) לומר קבלו דעתי כי תורה היא וכו' (=וללמוד אנו צריכים), וכתר תורה מונח לכל חכם בר ישראל, ומי לנו גדול מהרי"ף שהשיגו בעל המאור והרמב"ם שהשיגו הראב"ד וחכמים אחרים, מרן מהריק"א (=רבי יוסף קארו) שהשיגוהו כמה אחרונים והאמת יקובל ממי שאמרו, ואפילו תלמיד בפני רבו כתוב ביה לא תגורו מפני איש, והכל כשיהיה לשמו יתברך אין בו חשש, ואדרבה, מצווה קעביד (=מצווה הוא עושה).
דבריו אלו של רבי כליפא ביחס לאזהרתו של רבי חיים נחשבים ליסוד מוסכם בקרב הפוסקים (ראו למשל בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק ד)
צאצאיו
חתנו של רבי כליפא היה רבי משה הכהן. בנו של רבי משה היה רבי שמואל, משורר, דיין ומגיהם של ספרים.[2]
לקריאה נוספת
רבי כליפא בן מלכה, ספר כף נקי השלם, אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ד, ההדיר מכתב יד משה עמאר (פרופסור).
