שרידים פוניים, מאוריטניים ורומיים התגלו בקרבתה של העיר, ואלה מיוחסים ליישוב טמודה (Tamuda) שנוסד במקום במאה ה-3 לפנה"ס, אך היישוב חרב בידי הרומאים בשנת 42 בעקבות מרד[2]. במקום התקיים מחנה רומי ששרידיו המעטים שוכנים במרחק של כחמישה ק"מ מהעיר, אך ממועד זה ובמשך כאלף שנים לא נזכרה העיר בכתובים ולא נתגלו ממצאים המעידים על קיומו של יישוב במקום. תטואן הוזכרה במספר מקורות ערביים בין המאה ה-10 והמאה ה-12, אך היא לא נחשבה לעיר חשובה עד לכיבושה של רצועת החוף של הים התיכון בידי הספרדים לקראת סוף ימי הביניים.
כיבוש תטואן ב-1860
מיקומה של העיר במעבר הנוח בין ההרים לחוף הים נחשב לנקודה אסטרטגית, והמוסלמים החלו לפתח אותה. ב-1286 נוסדה במקום הקסבה המבוצרת, שנועדה להעניק מענה לנוכחות הספרדית בסאוטה ובערים אחרות לאורך החוף. העיר התפתחה בתחילת המאה ה-14 וביצוריה נהרסו באופן יזום ב-1307 ותחתיהם הוקמו ביצורים חדשים. עם זאת תטואן הוחרבה לחלוטין על ידי הספרדים ב-1399 לאחר שהפכה בסיס לשודדי ים. היא הוקמה שוב רק בסוף המאה ה-15 על ידי פליטים מוסלמים שנמלטו מאנדלוסיה בעקבות הרקונקיסטה. סיומה של הרקונקיסטה ב-1492 הביא לגל נוסף של מהגרים מוסלמים ויהודים שהתיישבו בעיר, שהייתה קטנה למדי באותה עת והקיפה את הקסבה השוכנת בצפון-מערבו של רובע המדינה, ואת האזור הסמוך לה. באמצע המאה ה-16 התרחבה העיר לכיוון דרום-מערב, והחל ב-1609 הגיעו אליה אנוסים מוסלמים מספרד אשר המשיכו ופיתחו את רובע המדינה לכיוון צפון-מערב. תהליך זה המשיך עד המאה ה-18 עת קיבלה המדינה את ממדיה הנוכחיים והוקפה בחומה.
במהלך המאה ה-17 והמאה ה-18 נודעה חשיבות ראשונה במעלה לנמלה של העיר, שהיה לנמל היחיד בים התיכון שנותר בשליטה מוסלמית. בנוסף הייתה העיר למרכז דיפלומטי חשוב, ותקופה זו נחשבת לתקופת הזוהר של תטואן. ב-1857 השמידו הספרדים את הספינות המרוקאיות בנמל תטואן, וזה חדל מפעולה. הוא לא הוקם מחדש ונמל טנג'יר שמימיו העמוקים התאימו לספינות הגדולות של התקופה ירש את מקומו. טנג'יר אף ירשה את מעמדה של תטואן כמרכז דיפלומטי בינלאומי. הספרדים הצליחו לכבוש את העיר ב-4 בפברואר1860 ומגפת דבר הכתה בה. הכיבוש הספרדי נמשך כשנתיים עד 1862[3]. ב-1913 שבו הספרדים אל העיר בכיבוש ללא שפיכות דמים, והפכו אותה לבירת הטריטוריה הספרדית בצפון מרוקו, עד עצמאות מרוקו ב-1956.
העיר כיום
כנסיית גבירתנו של הניצחון
כלכלת העיר נסמכת על מסחר מקומי, שירותים ותיירות החוף אשר זכתה לתנופה בשנים האחרונות והפונה בעיקר לשוק המקומי. התעשייה אינה תופסת מקום משמעותי בכלכלת העיר, אם כי במישור שבין העיר והים פועלים מספר בתי חרושת למלט ולחומרי בניין, הניזונים ממחצבות באזור. בעיר עדיין פועלות תעשיות מסורתיות של חיווט כבלי כסף, ייצור נעלי בית, מנעולים ובדים מקושטים.
תטואן מכונה באופן רשמי "היונה הלבנה" (la Colombe blanche), ולעיתים היא מכונה גם "בת גרנדה" (la fille de Grenade) על שום מוצאם של מקימיה, או "ירושלים הקטנה" (la petite Jérusalem)[4]. העיר שמרה במידה רבה על אופייה הספרדי-אנדלוסי, הבא לידי ביטוי באדריכלות ובתרבות המקומית. ערבית היא השפה הרשמית בעיר, כמו בכל מרוקו, אך היא אינה שפת היום-יום, ותושבי העיר מדברים בניב ערבי-מרוקני ובניב ברברי. השימוש בצרפתית ובספרדית עדיין נפוץ, בעיקר בקרב אנשי עסקים ואינטלקטואלים.
הדת העיקרית היא האסלאם, אך יש גם מיעוט נוצרי, בעיקר ספרדים ומעט צרפתים, ויהודים ספורים. אלה היוו חלק ניכר מהאוכלוסייה המקומית, אך רובם עזבו את העיר לאחר שצורפה למרוקו העצמאית ובמהלך שנות ה-60. בעיר שוכנת כנסייהקתולית שהוקמה ב-1919 והמוקדשת לגבירתנו של הניצחון (Notre Dame de la Victoire). סמוך מדרום-מערב לכנסייה ניצב גם בית הכנסת.
בעיר פועלת "אוניברסיטת עבדלמלכ אסאדי" (Université Abdelmalek Essadi), שמוסדותיה ממוקמים בתטואן ובעיירת החוף הסמוכה מרטיל. מספר פסטיבלים שנתיים מתקיימים בתטואן ובהם "הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע ים-תיכוני בתטואן" (Festival International du Cinéma Méditerranéen de Tétouan), "פסטיבל הלאוטה הבינלאומי בתטואן" (Festival International de Luth de Tétouan) ו"הפסטיבל הבינלאומי לסרטים מצוירים" (Festival International de la Bande Dessinée).
אתרי העיר
כיכר חסן השני והכניסה לארמון המלכותי במדינה של תטואן
מבחינת סגנונם האדריכלי נחלקים בתי העיר לשלושה אזורים. במרכז שוכנת המדינה השומרת על סגנון אנדלוסי, רובע האנסאנצ'ה (Ensanche) הוקם במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 בסגנון ספרדי, והשכונות הסובבות את מרכז העיר (quartiers périphériques) הוקמו בסגנון מרוקאי מקומי לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה.
המדינה של תטואן
המדינה של תטואן שוכנת במרכזה של העיר והיא הוקמה במספר שלבים, בעיקר החל בסוף המאה ה-15 ועד למאה ה-18. ייחודה של המדינה בעיר הוא באופייה האדריכלי האנדלוסי, ועל אף שהיא אחת המדינות הקטנות במרוקו, היא נחשבת לאחד המתחמים השלמים והשמורים מהשפעה זרה. המדינה שוכנת במעלה המדרון של ג'בל דרסה המטפס מהואדי צפונה, וזה הכתיב את צורתה הדומה לספרה 8. אורכו של הרובע מצפון-מערב לדרום-מזרח מגיע ל-1.1 ק"מ ורוחבו המרבי בצידו המזרחי הוא כ-750 מטר. חלקו המערבי שבצפונו ניצבת הקסבה, צר יותר ומגיע לכ-400 מטר. ברובע שוכנים כעשרים מסגדים, וכן זאוויות (מעין מדרסה אופיינית למגרב) ומספר בתי פאר המכונים ארמונות.
אורכה של חומת העיר הוא כחמישה ק"מ[5], וגובהה נע בין חמישה לשבעה מטרים. רוחבה של החומה משתנה - בבסיסה הוא 1.2 מטר ובחלקה העליון הוא מגיע ל-0.6 מטר בלבד, ושבעה שערים קבועים בה. למעט המינרטים במסגדים, כל המבנים נישאים עד לגובה של שלוש קומות, וחלק גדול מהרחובות ומהמעברים מקורה. מתחת לרחובות המדינה שוכנת מערכת חלוקת המים ההיסטורית של המדינה המכונה "סקונדו" ("Skundu", עיוות של המילה הספרדית "Segundo"). מערכת זו שירתה את כל בתי העיר, מסגדיה, מרחצאותיה ומזרקותיה משך מאות שנים וניצלה את המבנה הטופוגרפי של הרובע.
במרכזה של המדינה משתרעת כיכר חסן השני (Place Hassan II), המהווה את הקשר בינה לבין האנסאנצ'ה, העיר החדשה שממערב לה. הכיכר המשמשת כמקום מפגש, ובצידה המזרחי שוכן הארמון המלכותי שהוקם במאה ה-17 וחודש במאה ה-20. מדרום לכיכר חסן השני שוכן המלאח ההיסטורי, ובו פועל כיום שוק לפירות מיובשים. סמוך ממזרח לארמון משתרע רובע השווקים הניצבים בשורה מדרום לצפון, ובהם שוק הזהב, שוק הבדים, שוק הפשפשים, שוק התכשיטים, שוק העור ושוק הנגרים.
צמוד לארמון ניצב השער העיקרי אל המדינה - "באב א-רואח" (Bab er-Ruah - "שער הרוחות"), וזה מוביל לאחד מרחובותיו הראשיים של הרובע, המסתיים בצדו המזרחי בשער אל-אוכלה (Bab el Okla). בחזית השער, הנחשב לאחד משעריו היפים והחשובים של הרובע, ניצבת מזרקה עם עיטורים קליגרפים. עוד צמודים אליו "המוזיאון לאתנוגרפיה ולאמנות מרוקאית" ו"בית הספר לאמנות". "המוזיאון לאתנוגרפיה ולאמנות מרוקאית" (Musée Ethnografique et d'art Marocaine) שוכן באחד מביצוריה של החומה ותותחיו המקוריים עדיין ניצבים בגנו. המוזיאון מציג תכשיטים, בגדים, כלי נגינה וכלי בית מסורתיים וכן שמלות חתונה יהודיות. "בית הספר לאמנות מסורתית" (École d'artisanat) הוא בית ספר לבנים העוסק בהוראת אומנויות מסורתיות, כגון עיבוד אמאיל וריקוע כלי נחושת. בבית הספר שהוקם ב-1928 לומדים כארבעים תלמידים.
מוזיאון נוסף בעיר הוא "המוזיאון הארכאולוגי" (Musée archéologique) השוכן ממערב לכיכר חסן השני. הוא מציג פסיפסים, מטבעות ופסלים רומיים, מצבות יהודיות מקומיות ומצבות מוסלמיות מספרד, ומספר פריטים של אומנות מוסלמית מהמאה ה-16.
שני המסגדים הבולטים במדינה שוכנים בצדה הצפון-מזרחי. "המסגד הגדול" (Jamaa El Kébir) הוקם ב-1807 ולו שלושה שערים המוליכים אל החצר הפנימית. המינרט הצמוד אליו נישא לגובה של 20 מטר. המסגד האחר הוא מסגד סידי סעידי (Sidi Saïdi) מ-1609, הבנוי בסגנון מרוקאי ובו מספר פסיפסים.
האנסאנצ'ה
הבניין הקולניאלי של חברת הביטוח הספרדית "הפניקס" (El Fénix)שלט רחוב מעוטר בערבית ובספרדית
רובע האנסאנצ'ה (Ensanche - "ההרחבה") או "העיר המודרנית" (la ville moderne) משתרע על פני שטח של כ-300 דונם ממערב למדינה. חלק זה של העיר הוקם בעת השלטון הספרדי, החל ב-1917 ועד שנות ה-50, במטרה לשמש כבירת הטריטוריה הספרדית של צפון מרוקו. בתי הרובע בנויים בסגנון קולוניאלי ספרדי, אך גם בהם ניכרת השפעה אנדלוסית. הרחוב הראשי של הרובע הוא שדרות מוחמד החמישי (Avenue Mohamed V) המוליכות מכיכר חסן השני מערבה. כיכר מולאי אל-מהדי (Place Moulay el-Mehdi) העגולה, שוכנת ברחוב זה בליבו של האנסאנצ'ה, ובה ניצבת הכנסייה הקתולית. עוד ניצבים לאורכו של הרחוב הקזינו הספרדי הישן משנות ה-20, בניין "הספרייה הכללית והארכיון של תטואן" (Bibliothèque Générale et Archives de Tétouan) משנות ה-30 ובניין לשכת התיירות המקומית משנות ה-40. בקצה המערבי של השדרה נמצא מסגד חסן השני.
תחילתה של הקהילה היהודית בעיר הוא לאחר גירוש ספרד בסוף המאה ה-15. קהילה זו דיברה בניב של לאדינו הנקרא חכיתיה, ולדברי יוצאיה הקפידה על חינוך יהודי ונימוסים טובים:
"טטואן נקראה בזמנו 'ירושלים דה-מרואקוס', ירושלים של מרוקו. (היא) נקראה גם ירושלים הקטנה, בשל רבניה ודייניה הגדולים והמכובדים שאבותיהם הגיעו מגירוש ספרד ופורטוגל. חינוך טוב ויהודי ניתן לילדי ישראל בעיר זו, ו(בה) הצטברו ספרי קודש עתיקים".[6]
המלאח, השכונה היהודית, שכנה בדרומו של רובע המדינה ובית הכנסת הנוכחי ממוקם באנסאנצ'ה, העיר המודרנית שממערב לו. בשנת 1798 היו יהודי העיר קורבן לפוגרום, ובין היתר נקשרו חלק מהם לסוסים ונגררו על ידם ברחובות העיר[7]. ב-1859, כאשר החלה הפלישה הספרדית לעיר, פרעו התושבים ביהודי העיר שוב, והרגו כ-400 מהם. רוב האחרים נמלטו על נפשם[8].
במאה ה-19 פעל בעיר הדיין הרב יצחק בן ואליד (1789-1870), מחבר הספר "ויאמר יצחק", הכולל מידע על החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים של תושבי העיר. הוא תמך בתנועת אליאנס ('כל ישראל חברים'). בשנת 1862 הקים ארגון זה בית ספר יהודי לבנים בעיר, בית הספר הראשון של אליאנס במרוקו, ובשנת 1868 ייסד גם בית ספר לבנות. בתי הספר העניקו חינוך מודרני בספרדית וצרפתית, וכללו גם מקצועות יהודיים ולימודי עברית. בתחילת המאה ה-20 היוו היהודים כחמישית מתושבי העיר, אולם מאוחר יותר היגרו ממנה לאלג'יריה, דרום אמריקה, ישראל, צרפת וקנדה, ומאז שנות ה-60 מתגוררים בתטואן יהודים בודדים.
