יָם הוא מצבור מים של מים מלוחים המחובר לאוקיינוס. לפי מספר דעות גם האוקיינוס עצמו נחשב ל"ים", כשאין הבדל ברור בין השניים, למעט העומק והקרבה ליבשה. כך למשל ים סרגסו איננו מאופיין בגבול ברור בינו לשאר האוקיינוס האטלנטי, למעט מספר זרמי ים חזקים. כמו כן במונח ים מכוונים גם לחופי הים, אף שהם חלק מהיבשה.
בכל ים זרמים רבים המשפיעים על הביומסה שבו ועל מליחותו כשמספר ימים יכולים להכיל לפעמים מים מתוקים או מליחים, הנשפכים אליהם מנהרות או מקרחונים, אך לרוב יישארו מלוחים. ישנם זרמי עומק המושפעים מגודלו של הים, מהמסה שלו, ומכפיפותו לכוח קוריוליס. ישנם זרמים עליונים אשר מושפעים בעיקר מתנאי האקלים החיצוניים (רוחות, התאיידות) וישנם זרמים עולים ויורדים אשר מושפעים בעיקר מרוחות, כוח קוריוליס, המסוע הימי, והטופוגרפיה התת-ימית של קרקעית הים.
חופי הים מושכים אליהם אנשים רבים, בין אם לצורך פרנסה ובין אם לצורכי קיט. חלק מחופי הים מוצפים תדיר (למשל בגלל תופעת גאות חזקה) או נפגעים מהוריקנים קשים. בעבר הים נחשב לגבול טבעי לאנושות לפני שנוצרו ספינות חזקות דיין ואף כיום הוא נחשב לגבול מדיני (מים טריטוריאליים).
ים שולי – ים שאיננו מקושר לאוקיינוס אלא לים אחר גדול יותר ומשמש כ"זרוע" שלו, כמו הים האדריאטי. בים זה מוכתבים הזרמים על ידי רוחות.
ים בין-יבשתי – ים המוקף ביבשה מכל צדדיו, כמו הים התיכון. בים זה הזרמים בו מוכתבים בעיקר על ידי שינויים ברמות המליחות והטמפרטורה ולא על ידי הרוחות.
ים פנימי (אנ') – ים שלמעשה הוא "אגם" או "חצי אגם", אך מכיל בתוכו מים מלוחים, כמו הים הכספי. ים זה אינו עונה להגדה של ים אמיתי, אלא אם פתחו קרוב מספיק לאוקיינוס או לים אחר.
בהשאלה מספר אגמים או "ימות", שאינם מקושרים לים אלא סגורים ביבשה יכולים להיות מלוחים או אף מתוקים ועדיין קרויים בשפה הרווחת "ים" (כמו הים הכספי, ים המלח ואף ים הכנרת). הדבר נכון גם על חלקי אותם אגמים (למשל מפרצים, מיצרים או לגונות).
כמו כן מספר חוקרים מדברים על "ימים" הנמצאים על כמה ירחים מחוץ לכדור הארץ.
שיט ימי נחשב כאחת מדרכי התחבורה הקדומות ביותר. עדויות ראשונות לשיט מגיעות עוד מהתקופה הפרהיסטורית. שייטים ידועים בעולם העתיק היו הפיניקים שהיו מפליגים בסירות משוטים על פני הים התיכון. הוויקינגים בנו סירות מפרש וניצלו את אנרגיית הרוח לשם התקדמות, וכך הגיעו עד אמריקה הצפונית בחיפוש אחר מקומות חדשים להתיישבות ולמציאת משאבים. גם באזורים מרוחקים היה השייט חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הפולינזים היו משייטים מאי לאי ברחבי הארכיפלגים של האוקיינוס השקט, האינואיטים היו נעים באמצעות קיאק שהכינו מעורות ועצמות של בעלי חיים והאינדיאנים היו בונים להם קאנו מגזעי עצים גדולים. באפריקה טוענים להמצאת כלי שיט כבר לפני 10,000 שנים כמו סירות עשויות גזעי עצים שמשמשות עד היום בחלק מהשבטים (למשל באתיופיה) וכמו כלי שיט עם מפרשים מעורות בעלי חיים או בדים ארוגים, והספינות של המצרים הקדמונים בסביבות 3,000 לפנה"ס שהשתמשו בקורות עץ ורצועות ארוגות. [1]
לא חלף זמן רב ועימותים בין מדינות החלו להתקיים גם על פני הים, בקרבות ימיים. אחרי כן החלה להתפתח משנה סדורה של לוחמה ימית. לאורך ההיסטוריה, עמים ומדינות הקימו להן צי במטרה לבסס את שליטתם באזורים מרוחקים. מדינות מקימות ציים של אניות כדי לסחור עם אומות אחרות. כל ארץ השוכנת לחופי ים מקימה לה חיל ים שיגן על חופיה מפני פלישת אויב העשוי להתקיף מדרך הים.
עם התפתחות תחום התעופה הצטמצמה בהדרגה חשיבותו של השייט כדרך תעבורה ותובלה, אך עדיין יש לו תפקיד מרכזי בתחומים אלה.
האדם למד כבר משחר ההיסטוריה לנצל את הדגה כמקור מזון. הדיג מספק כחמישית מצריכת החלבונים העולמית. התחדשות הדגה קטנה מהיקף הדיג, מה שגורם להכחדה של מינים מסוימים ואיבוד פרנסתם של הדייגים לאחר זמן מה. ניסו למנוע את דילול המינים על ידי קביעת מכסות לארצות וקביעת מכסות בין-לאומיות לים הפתוח.
בשנים האחרונות התפתחה החקלאות הימית המנצלת את הים לגידול מבוקר של דגים ופירות ים. שיטות הגידול מגוונות ובהן הזרמת מי ים לבריכות ביבשה, גידול בתוך כלובים בים, גידול בים פתוח ועוד. כיום החקלאות הימית מתרכזת באצות כי בנוסף לכך שהן מזון חשוב הן יכולות לשמש גם לדישון, לתעשיית התרופות, כמקור דלק, כאמצעי לניקוי זיהומים ועוד.
שימושים נוספים
במדינות בהן אין הרבה מים אך יש גישה לים משתמשים בהתפלה של מי ים לייצור מים לצריכת האדם. בשנת 2013 מים מותפלים היוו כמחצית מצריכת מי השתייה בישראל.[2]
ים משמש בדרך כלל בתור אטרקציה תיירותית ולכן אפשר למצוא מלונות על יד הים. גם כאן ניתן למצוא בעיות: התיירים מלכלכים את הסביבה ופוגעים בבעלי החיים הימיים.
לים יש אנרגיות רבות מתנועת הגלים המתמדת, מזרמי הים ומההפרשים במפלס הים בין הגאות והשפל. מתחת לקרקעית הים יש, בין היתר, נפט וגז טבעי.
הים שימש בעבר כאמצעי תקשורת, זאת באמצעות השלכה של פתק בבקבוק אל מימיו וציפייה שיגיע לקו חוף כלשהו באמצעות הזרמים ויימצא על ידי בני אנוש.
השפעת הים על מצב הרוח
נוף הים נותר ללא שינוי במשך אלפים רבים של שנים. הידיעה שיודע האדם כי הים היה קיים בעבר, מתקיים בהווה וימשיך להתקיים בעתיד, יכולה לנסוך שלווה באדם המודרני המתמודד עם עולם של שינויים מתמידים. המבט אל הים הוא מבט הפונה החוצה, אל יבשות ואיים מרוחקים.
לפי ד"ר מת'יו וייט (Mathew White) מרצה בכיר באוניברסיטת אקסטר ופסיכולוג סביבתי, להימצאות אדם בסמוך לים יש אפקט פסיכולוגי מכריע בהרגעה ובהבאה לשלוות נפש. הוא מוסיף כי בילוי של שהות בקרבת ים מוביל להתפתחות של רגשות חיוביים בקרב האדם, ודיכוי של רגשות שליליים. הוא מסביר את התופעה בקיום חוויה רב-חושית המשלבת את ריח המים המלוחים, הרוח ובעיקר תנועת הגלים המדיטטיבית שחוזרת על עצמה וגורמת לאדם להתנתק ממחשבות טורדניות.[3]
חלק מיצורי הים הם כה קטנים שהם צפים במים כפלנקטון. אחרים המכונים נקטון(Nekton) יכולים לצוף. כמה יצורים כמו צדפת ענק ואלמוגים קבועים למקום מסוים כל חייהם.
במדינת ישראל ישנם 2 גופי מים מלוחים הנחשבים לימים: הים התיכון (הים הלבנטיני) – בו 196 ק"מ של חוף, ים סוף (של מפרץ אילת) – בו חוף של 14 ק"מ, נוסף על 2 נוספים שנקראים ימים אף שהם ימות: ים הכנרת – בו חוף של 56 ק"מ וים המלח – בו חוף של 40 ק"מ (בגבולות הקו הירוק). מרבית שטחי החופים בישראל הם בבעלות ציבורית.
חופי ישראל מצטיינים ברבגוניות ביוטית ובמערכות טבעיות ייחודיות, בנופים תת-ימיים מרשימים בעלי ערכים אקולוגיים ואסתטיים. עם זאת, חופים אלה מאוימים תדיר מזיהום ימי או יבשתי.
“ר’ יוסי אומר: כל הימים מטהרים בזוחלין, ופסולים לזבים ולקדש מהן מי חטאת”
וכך נקבע להלכה שכל סוגי הימים והאוקיינוסים, גם הגדולים וגם הקטנים, כשרים לטבילת אדם וטבילת כלים. ולמרות שמי הים זזים עם הרוח שיוצרת גלים, או זורמים בגלל נהרות שנכנסים לתוכם, הים לא נפסל.[4]
כשאדם רואה ים גדול במיוחד דוגמת הים התיכון או האוקיינוס עליו לברך ברכה שתביע את התפעלותו מגודל הים ותברך את ה' על יצירתו וברכה זו נקראת "ברכת הים הגדול".
.jpg)
.jpeg)
.jpg)
_(6130395346).jpg)
.jpg)
.jpg)
