ימת בַּרְדַוִו֫יל (בערבית: بحيرة البردويل או سبخة البردويل, בתעתיק מדויק: בחירת אלברדויל או סבח'ת אלברדויל; מזוהה עם מקום הנקרא "הימה הסירבונית") היא לגונה של הים התיכון, הנמצאת בצפון חצי האי סיני.
מקור שם הימה הוא במלך הצלבני בלדווין הראשון, שעל פי המסופר מת באזור לאחר שאכל דג רעיל מתוך הימה.
גאוגרפיה
הימה מופרדת מהים על ידי שרטון שמקיף אותה משלושה צדדים (מכל כיוון למעט הדרומי). מספר פתחים צרים מקשרים בין הימה לים. עומקה של הלגונה אינו עולה על שלושה מטרים. רוחב השרטון המקיף את הלגונה נע בין עשרות מטרים לקילומטר וחצי, וגובהו מגיע עד שישים מטרים מעל פני הים בהר קסיוס. הימה נוצרה לאחר שהסתיים עידן הקרח האחרון. המים שהיו לכודים בקרחונים בעשרות אלפי השנים הקודמות נמסו, וגובה פני הים, שהיה נמוך ביותר ממאה מטרים בעידנים הקודמים, התייצב. התייצבות אקלימית זו הביאה גם לשינוי פני החוף: התחילה הצטברות של חול לאורך החופים, שמקורו בסחף של הנילוס. סחף זה הוא שיצר את הימה, שקודם לכן הייתה מפרץ פתוח, על ידי כך שסגר את פתח המפרץ בשרטוני חול. רמת המליחות בתוך הימה עלתה בהדרגה והיא הפכה לאזור בעל תנאים אקולוגיים ייחודיים[1].
היסטוריה
בעבר היוותה הימה את חלקה המזרחי של הדלתא של הנילוס, ומשערים כי היא מזוהה עם ביצת כבול בשם "ביצת סירבוניס" ("Serbonian Bog") המוזכרת בכתבים עתיקים. המשורר ג'ון מילטון השתמש בשם "ביצת סירבוניס" ביצירתו "גן העדן האבוד" לתיאור הגיהנום, ומאז משמש כינוי זה בשפה האנגלית לתיאור מצב ללא מוצא, בדומה לביצה טובענית או אדמת בוץ שקשה להיחלץ ממנה.
במחקר שערך המכון לחקר ימים ואגמים לישראל, בראשות גיא סיסמה-ונטורה, התגלה כי ימת ברדוויל הייתה אחד המקומות הראשונים בעולם בו החלה חקלאות ימית לצורכי מסחר. לצורך המחקר ניתחו החוקרים שיניים של דגי ספרוס זהוב (דניס) שנמצאו בחפירות מאתרים ארכאולוגיים שונים בישראל, חלקם לאורך החוף וחלקם מפנים הארץ, המכסים תקופה של יותר מ-10,000 שנה, מראשית התקופה הנאוליתית ועד התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל. באמצעות בדיקת הרכב האיזוטופים של החמצן בעצמות ושיני הדגים מצאו שבסוף תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל, הרכב הדגים שנמצאו בחפירות משתנה לחלוטין, וכ-90% מהדגים שנמצאו ביישובים השונים באזור, מתמנע שליד אילת ועד יישובים לחופי הכנרת, מקורם בימת ברדוויל[1].
דרך הים, דרך עתיקה בימי קדם שחיברה את מצרים עם סוריה, אנטוליה, ומסופוטמיה, החלה בדלתה של הנילוס במצרים ופנתה צפונה לאורך חופי סיני וימת ברדוויל דרך אל עריש ורפיח. משם צפונה דרך החוף של כנען לעזה. בסמוך לצידה המערבי של הימה שוכנת העיר העתיקה פלוסיום שוקמה באלף ה-3 לפנה"ס כעיר נמל לחוף הים התיכון והדלתא של הנילוס, אך סחף החולות באזור ייבש את זרוע הנילוס והרחיק את חוף הים התיכון. בתקופה הרומית הייתה העיר חלק מפרובינקית ערביה[2].
מפת התמצאות בצפון סיני, ימת ברדוויל ובסיס דפנה
בשנת 1956, במהלך מבצע קדש, הוטלה על יהודה בן-צור, מפקד שייטת הנחתות, הנחתת פלוגת שריון וצנחנים בפיקודו של מוטה גור בחוף רומאני, מערבית לאל עריש, אך עם שינוי התכנון ל'קדש קטן' הנחיתה בוטלה. בסיום המבצע חילצה השייטת מיג 15 מצרי שיורט ללגונה 'ימת ברדוויל'.
ב-1967 הוקמה לגדת הימה היאחזות נח"ל בשם "נח"ל ים" המוזכרת בשירו של שלמה ארצי 'נח"ל ים' כסביבת דייגים שלווה[3]. נח"ל ים אוזרחה ב-1973, אחרי שנה נעזבה והייתה לבסיס צבאי עד לפינויה באפריל 1979[4].
במאי 1969 ניסה חיל ההנדסה לפרוץ באמצעות חומר נפץ סתימת חול שנוצרה בפתח המרכזי המקשר בין הימה לים[6]. הסתימה גרמה להתאדות, להמלחה, לירידת מפלס ולתמותת דגה. באותה תקופה פרנס הדיג בימה 1,100 משפחות של בדואים ותושבי אל-עריש, עם שלל שנתי של 2,500–3,000 טון דגים מסוג דניס, בורי ולוקוס[7]. פעולות חיל ההנדסה לא הצליחו לפתוח את מעבר המים לימה[8], ובספטמבר הובא מחפר צף[9]. רק לאחר שנה של עבודות נוקו התעלות המובילות לאגם, "בועז 1" ו"בועז 2" (שמות שצה"ל נתן להן)[10].
^יורם צפריר, הפרובינציות בארץ ישראל, בתוך: "ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית ,כרך א'", מנחם שטרן, שמואל ספראי, יורם צפריר וצבי ברס, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1982 ,עמוד: 358
.jpg)
