ערך זה עוסק ברבי יהודה בן עטר הראשון אב בית הדין של פאס במאה השמונה עשרה. אם התכוונתם ללרבה של פאס במאה התשע עשרה, ראו יהודה בן עטר (השני); אם התכוונתם לקצין במשטרה, ראו יהודה בן עטר (קצין משטרה).
נולד בעיר פאס. שם משפחתו "עטאר" - 'בשמים' בערבית, הוא על שם עיסוקם של אבות המשפחה.
אביו יעקב (בן אברהם[2]) נפטר בגיל 23, על כן יצא לעבוד לפרנסתו והיה צורף מומחה. כל חייו, גם כשכיהן ברבנות, התפרנס מיגיע כפיו ולא חפץ לקבל שכר מקופת הציבור.
למד מרבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סירירו, ובהיותו כבן 43, בשנת ה'תנ"ח (1698), מונה לכהן כדיין בפאס יחד עמם. נודע כגאון ובקי בכל מקצועות התורה, ובאותה שנה חתם יחד עם גדולי חכמי דורו על תקנה האוסרת להפריז בנדוניה שהכלה צריכה להעניק לחתן.
בשנת ה'תס"א (1701) נאלץ לנדוד לעיר מקנס, יחד עם רבים מיהודי פאס, לאחר שהיהודים נרדפו והמלך איסמעיל הטיל עליהם מס כבד. גם במקנס ישב בדין יחד עם רבותיו ועם חכמי המקום.
ישב בבית הדין גם עם הרב שמואל הצרפתי וכיהן גם כאב בית דין. משנת ה'תע"ג (1713), לאחר פטירת רבי וידאל ורבי שמואל הצרפתי, כיהן כדיין יחידי במקנס.
חזר לעיר פאס בשנת ה'תס"ד, עמד בראש הקהילה היהודית בה. תיקן תקנות שונות עבור קהילתו בענייני מיסים, מסחר, הוצאות עבור מסיבות, הלוואות מגויים, ועוד[3]. ובשנת ה'תפ"ג (1723) ישב ראשון בדין עם רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שהיה לו תלמיד חבר.
היה רגיש מאוד לסבלו של הציבור, פעל לרווחת היהודים וביתו היה פתוח לפני כל שואל ומר נפש.
נפטר בהיותו כבן שבעים ושבע שנה, ביום שלישי, י"ט סיווןה'תצ"ג. עם פטירתו החליף אותו כאב בית דין, חברו לדיינות, רבי יעקב אבן צור המכונה היעב"ץ, והוא נשא עליו קינה שנדפסה לימים בספר שיריו 'עת לכל חפץ'.
שלושת בניו הם, ר' חיים, ר' משה ור' עובד. נכדו הוא רבי יהודה בן עטר השני.
הערצת בני קהילתו אליו הייתה גדולה, ויוחסו אליו סיפורי מופת. יהודים וגם גויים כינו אותו "רבי אל-כביר" - "הרב הגדול" בערבית, לאחר שבהוראת מושל המדינה הוא הושלך לכלא, וכשלא היה לקהילת היהודים את הכסף הנדרש לפדיונו, המושל השליכו לגוב אריות, והוא שהה שם יממה ללא פגע[4].
אנשים נשבעו בשמו, ומקובל היה שהוא זכה לגילוי אליהו. בחגי ישראל הגיעו אנשי הקהילה אל ביתו לנשק את ידיו ולזכות בברכתו.
כמו כן סיפרו אודותיו שכאשר קיבל שכר עבור תכשיטיו, לא קיבל עבודה חדשה עד שהפרוטה אזלה מכיסו, ושקד יומם וליל על התורה.
קברו
תחילה נקבר בבית הקברות היהודי שבמלאח בעיר פאס, אך כשהיהודים עזבו את המקום ועברו לקסבא די זירארא בשנת ה'תק"ן, הם נטלו עימם את עצמותיו וקברו אותו באלגיסא. עם שוב היהודים למלאח שבפאס הם החזירו את עצמותיו בשבטה'תקנ"ב. בשנת ה'תרמ"ח, כאשר נטל מלך מרוקו את שטח בית הקברות הנמצא סמוך לארמונו, הוא העניק ליהודים שטח חדש לצורך קבורה, ושוב העבירו את עצמותיו למקום קבורתו הנוכחי שבבית הקברות היהודי בפאס.
הוא קבור לצד חשובי רבני מרוקו, כרבנים אבנר הצרפתי, וידאל הצרפתי, יעב"ץ, ועוד. קבריהם מהווים אתר עלייה לרגל לקבוצות יהודים הבאים להתפלל.
מספריו
מנחת יהודה, דרשות על התורה, (מקור החיבור הוא בשנת ה'תמ"ד (1684), כשהרב בן עטר ראה שתלמידיו אינם יודעים את מלאכת הדרשנות למרות גדלותם התורנית, והחל ללמדם את תורת הנאום והדרוש, כשהתאספו בכל שבת במנחה, הוא דרש בפרשת השבוע, כשאחריו, לפי התור, היה דורש תלמיד אחר). נדפס לראשונה בפאס בחיי המחבר על ידי הרב יעקב אבן צור שהעתיק וכתב את הספר, ובשנית בשנת ה'ת"ש על ידי הרב רפאל ברוך טולדנו. בפירוש זה ציטט בהרחבה מדברי "ר"מ מקוצי", שייתכן שהוא הרב משה מקוצי. לאחרונה נדפס מחדש על ידי הרב פרופסור משה עמאר.
