נולד בפאס שבמרוקו לרב משה ולחנה. אביו היה תלמיד חכם ומחבר ספרי הלכה. לאחר שהתייתם מאביו, שנפטר בגיל 30 ב-10 ביוני 1857 (י"ח בסיוןה'תרי"ז), גדל אצל סבו, הרב שמואל אבן דנאן.
בתחילה למד אצל אביו ואצל דודו, הרב יצחק אבן דנאן, ולאחר מכן למד אצל הרב אבנר ישראל הצרפתי. בגיל 16 החל ללמוד את תורת הקבלה, ובגיל 18 לימד תלמוד בישיבה המקומית. לאחר שנישא לקרובתו סולטנה בת הרב שאול אבן דנאן, הצטרף בגיל 21 לדיונים וההכרעות של רבני פאס.
במטרה לבדוק אפשרות להתיישב בארץ ישראל, בשנת 1875 (ה'תרל"ה) הצטרף לדודו הרב יצחק אבן דנאן לביקור בארץ. במשך שלושים ושלושה ימים שהו בארץ, וביקרו בכל המקומות הקדושים. בדרכם עברו באלכסנדריה שבמצרים, שם פגשו את הרב משה פארדו, רבה של אלכסנדריה, ודנו איתו בדברי תורה ופתרו לו שאלה שהתעוררה אצלו בתוספות.
כשחזר לפאס מונה לשמש כגזבר וכפרנס הקהילה, ובמסגרת התפקיד תמך ודאג לעניי העיר. שלוש שנים שימש בתפקיד זה, עד שהתמנה בשנת ה'תרל"ח לשמש כרב וכדיין של העיר. את תפקידו ניצל ליצירת קשרים בין קהילות מרוקו וקהילות אירופה, לגיוס כספים לקהילות שונות, ולגיוס דעת הקהל העולמית לטובת הקהילה היהודית בפאס[1].
בשנת 1919 (ה'תרע"ט) נבחר בידי השלטונות הצרפתיים לתפקיד דיין בבית הדין הגדול לערעורים שבעיר רבאט, בראשותו של ידידו הרב רפאל אנקווה, בתפקיד זה כיהן כשנתיים. עקב הקושי שלו לעזוב את משפחתו בעיר פאס, ועל אף יחסי הידידות שהיו לו לחברי בית הדין הרבני, ביקש מהשלטונות לשחררו מתפקיד זה ולהחזירו לפאס.
השלטון הצרפתי העריכו מאוד, חיבב את פסקיו ההלכתיים, ואף העביר דיונים שהוגשו על ידי יהודים מבית המשפט לבית הדין שבראשותו. כן התייעצו איתו בשאלות שנגעו בענייני הקהילה היהודית, וקיבלו את חוות דעתו[2]. בתקופה זו התפרסם כאחד מגדולי רבני מרוקו והיה המוסמך היחידי לענייני חליצה, בכל מרוקו. עד גיל מבוגר למד ופסק בסוגיות המורכבות שיותר שבאו לידו[3].
^עובדות אלו נמצאות בכתביו: "שאלוני נסיכי הממשלה אדוני הארץ, משם ראש הממשלה האדון זיריניאל גורו". במקום אחר כתב" ואת "כאשר הייתי בארץ מולדתי בעיר המהוללה פאס יע"א, נדרשתי לחוות דעתי מהמששלה הרוממה ממשלת צרפת ירום הודה"
^הרב יוסף בן נאיים, כתב בספרו " מלכי רבנן ", כי בהיותו רבי שלמה אבן דנאן בן שמונים שנה, ישב ולמד תורה בהתלהבות גדולה, כמו אברך בן עשרים שנה, הפלפול ובחריפות, בבקיאות ובסברא ישרה".
^הרב פרופ' משה עמאר, תולדות גדולי ישראל עמ' 50-51.
