הרב רפאל יוסף חרוש (ה'תקע"ב, 1812 - ניסן ה'תרנ"ח 1898) היה דרשן, פוסק הלכה, דיין בבית הדין של ועד העדה המערבית בירושלים. בהמשך כיהן כאב בית הדין ורבה של מרקש במאה ה-19.
קורות חייו
נולד במרקש לאביו רבי יצחק שהיה מחכמי העיר[1] ולאמו אסתר. משפחת חרוש היא משפחת רבנים, שהייתה ידועה בחכמיה ודייניה שכיהנו במרקש.[2] למד אצל חכמי עירו, ככל הנראה בישיבתו של רבי משה רוזיליו. לא יאוחר משנת ה'תר"י, נמנה עם חותמי השטרות בעיר מרקש ובעיר אזמור. לא יאוחר משנת ה'תרי"ז, התמנה לדיין במרקש בבית דינו של רבי דוד חיים צבאח.
עלייתו לארץ ישראל
בשנת ה'תרכ"ג עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בירושלים, התמנה לדיין ולראש ישיבה בעדה המערבית.[3] אחיו רבי אברהם היה מראשי העדה בירושלים. חביריו הרבנים בעדה המערבית היו רבי משה טולידאנו, ורבי דוד בן שמעון.[4] בשנת ה'תרכ"ו נפטרה אמו בירושלים, וכן אחד מבניו נפטר במגפה בשנה זו. מצבו הכלכלי היה דחוק. יש חוקרים שמשערים שעקב כך חזר למרקש.[5]
חזרתו למרקש
עם חזרתו למרקש בשנת ה'תרכ"ז שב לשמש כדיין בבית דינו של רבי רפאל מסעוד אבן מוחא ורבי מרדכי הצרפתי. במרקש השתקע עד לפטירתו.
פטירתו
נפטר בהיותו כבן 86, בליל מוצאי חג פסח בשנת ה'תרנ"ח. הספידוהו גם ביתר ערי מרוקו.[6] במרקש, הספידו רבי יהודה שושנה.[7]
משפחתו
רבי רפאל יוסף שיכל בן אחד בילדותו. בתו אסתר התעוורה ונישאה לרבי חנניה חרוש. בן נוסף הוא רבי ישעיה. נכדו (בן בתו) הוא רבי יוסף חיים חרוש מחבר הספר ריח ניחח.
אב בית הדין
בשנת ה'תרמ"ד, לאחר פטירתו של רבי מרדכי הצרפתי, התמנה לאב בית הדין ולרבה של מרקש עד לפטירתו. הדיינים ששימשו עמו בבית דינו היו: רבי שלמה בן רבי יעקב אסבאג. רבי אברהם אבן מוחא (בנו של רבי רפאל מסעוד), רבי יעקב אבן חיים, רבי ימין כהן, רבי ראובן פינטו, ורבי אברהם סמאנא. בית הדין התכתב עם שאר חכמי מרוקו, כדוגמת רבי יצחק אבן דנאן מחכמי פאס,[8] ורבי יהודה בן מוייאל מחכמי אצווירא.[9] בית הדין התכתב גם עם הרב יעקב שאול אלישר.[10] כמו כן עמד בקשר עם שד"רים שונים.[11]
חיבוריו
נושאי הרי"ח - דרשות לנפטרים. הספר נכתב במטרה להקל על הדרשנים שאין להם זמן לחבר דרשה.[12] יצא לאור על ידי מכון פי ישרים, ה'תשע"ה.
דרשות - חלקם נדפסו בספר 'אעלה בתמר', וחלקם בכתבי יד.
פסקי דין - מקבץ מהם יצא לאור בספר 'תשובות חכמי מראכש'. מכון פי ישרים שנת תשפ"ב.
לקריאה נוספת
- הרב יוסף פרץ, תורת מראכש, מבוא לספר נושאי הרי"ח הוצאת מכון פי ישרים, ה'תשע"ה.
הערות שוליים
- ^ אביו היה מתלמידי חכמים הרשומים במראכש, ומצאנוהו בשנת תקע"ז בתארודאנת ובשנת תקפ"ז במכנאס, ונפטר בשנת תר"ד במראכש.
- ^ נראה שאביו רבי יצחק הוא בנו של הדיין המצוין רבי יוסף חרוש בן רבי יצחק חרוש - רבה של מרקש.
- ^ ע"פ מפקד מונטיפיורי.
- ^ בשנת תרכ"ה חתם בספר ישרי לב חזן ערך אתרוג עם החכמים הנ"ל.
- ^ ראו בהקדמה ל'נושאי הרי"ח' מכון פי ישרים, ה'תשע"ה.
- ^ כמו שכתוב ביומן עיר פאס: "ביום שני י"ב באב רחמן שנת תרנ"ח עשינו הספד כשנתקבלה השמועה על פטירתו של כמוהר"ר יוסף חרוש שנפטר ליל מוצאי פסח שנה הנז', והשמועה הגיעה אלינו רק השבוע".
- ^ רבי דוד הכהן בעל הלקוטים, העתיק את ההספד בכתב ידו.
- ^ ראו 'ליצחק ריח' סימן נג.
- ^ ראו שבט יהודה סימן ד.
- ^ ראו עולת איש יו"ד סימן ד.
- ^ למשל, בשנת תר"ל, חותם עם רבני מראכש באגרת לשד"ר רבי שלמה יצחק מיוחס בס' ירושלים בין החומות (עמ' 427). ושם חותם: רפאל יוסף בן יצחק זלה"ה חרוש הי"ו.
בשנת תרמ"ז, המלצה לשד"ר מו"ה רחמים די לא רוזא נדפס בספר תורת חכם הנד"מ על ידי ר' רפאל די לה רוזה במבוא עמ' 29: מו"ה רפאל יוסף חרוש, מו"ה שלמה אסבאג בן מו"ה יעקב, מו"ה אברהם אבן מוחא, מו"ה יעקב בן אהרן אבן חיים.
בשנת תרנ"ו, חותם ראשון בהמלצה עבור מע' הח' הש' והכולל כמוה"ר משה זאב בן הח' הש' החסיד העניו והכולל המקובל כמוהר"ר יוסף ישועה הלוי בן הרב הכולל בישראל להלל החסיד העניו כמוהר"ר אהרן הלוי זלה"ה שבא מעיר הקדש צפת ת"ו שהח' הנז' הוא מכת החסידים יצ"ו שבעיה"ק הנז' והוא ג"כ מחברת הרב הק' ר' ישראל בעל שם טוב זיע"א. מראכש שנת תרו"ן לפ"ק. מו"ה רפאל יוסף חרוש. מו"ה שלמה אסבאג מו"ה אברהם ן' מוחא.
בשנת תרנ"ו, המלצה למו"ה סעדיה אבירזל: רפאל יוסף חרוש ס"ט. ע"ה שלמה א"א יעקב אסבאג ס"ט. אברהם ן' מוחא סלי"ט. ע"ה יעקב א"א אהרן אבן חיים ס"ט. ע"ה ימין כהן ס"ט. ע"ה ראובן פינטו ס"ט. ע"ה אברהם סמאנא ס"ט. ע"ה משה מאמאן ס"ט.
בשנת תרנ"ז תמוז. המלצה מטעם רבני מראכש לתת נדבה כפולה לשד"ר רבי אברהם ביג'אג'ו.
- ^ כפי שכתב בהקדמתו: "אמת אגיד שהמנהג של מחז"ק ת"ח דורשים בהספד מות ישרים אחד האיש ואחד האשה וכל אחד כפי כבודו, ומנהג הראשונים ז"ל שהתלמיד חכם הדורש דורש פסוק אחד בפרשה ורומז בו עניין המיתה והשכר וכיוצא מפרשת השבוע, וזהו חכמתו בנושא א', אבל הדרוש כלך אצל המחברים, ומפני שמיתה שכיחה ולפעמים באים פתאום לתלמיד חכם לדרוש ויש לו צער להתעכב ולחבר עניין הנושא, לכן מלאני לבי ליקרא דחיי וליקרא דשכבי לחבר איזה נושא בכל פרשה ולזכות את הרבים, שכל א' יכול למצוא מבוקשו תכף כפי קוצר דעתי, וייקח מן הבא בידו ולא ישוב ריקם, וסהדי במרומים דלא ליקרא דילי עבידנא אלא כדי להקל על הדרשנים בעת שאין שהות לחבר על עצמו ייקח מן הבא בידו".
