סכסוך לוב–צ'אד (בערבית: الصراع التشادي الليبي; בצרפתית: Conflit tchado-libyen) היה ניסיון של הרפובליקה האסלאמית הסוציאליסטית של לוב תחת מועמר קדאפי לנצל המשבר הפנימי של מלחמת אזרחים אשר התלהטה בתוך צ'אד למען סיפוח חבל אזורו (נודע גם בתור "הקו הכחול") אשר היה בצפון המדינה למען שימוש באוצרות הטבע הרבים שלו.
משנכשלה הפלישה הראשית של לוב אל תוך צפון צ'אד, הפכה הלוחמה למלחמת התשה ממושכת לאורך שנות השמונים אשר הסתיימה בשיבת הכוחות לעבר קו הגבול הבינלאומי בשנת 1987. המלחמה אשר הייתה קריטית לעתידה של צ'אד שימשה מלחמת פרוקסי של המלחמה הקרה כאשר ארצות הברית וצרפת הביעו את תמיכתן בצ'אד וברית המועצות הביעה את תמיכתה בלוב.
צ'אד סבלה, עם נפילת שלטונו של פליקס מעלום, ממלחמת אזרחים אשר השאירה אותה חשופה להשפעות מחוץ. מועמר קדאפי, אשר היה לאומן שרצה להאדיר את השפעת עמו הורה על פלישה צבאית אל תוך חבל אזורו בטענה כי ישנה לגיטימציה לשלטון לובי במקום מכח הגבולות שנקבעו בתקופה הקולוניאלית של שנות השלושים.
תגובה בינלאומית
משטריהן של שתי המדינות הוא זה שקבע את התמיכה בכל אחת מהן כנהוג בזמן המלחמה הקרה.
צרפת, עקב קשר הדוק למושבה שלה מפעם, הייתה התומכת המרכזית של צ'אד וכוחות צבאיים נשלחו לתמוך באחרונה גם מניגריה, זאיר וסנגל. ארצות הברית הייתה לתומכת המרכזית של צ'אד מבחינת אספקת נשק וכמוה היו גם מצרים, סודאן (אשר היו שתיהן בסכסוך גבולות עם לוב), עיראק וישראל (אשר שמרה על קשרי ידידות עם צ'אד ואוימה בידי משטר קדאפי מאז יומו הראשון).
מהצד של לוב, קדאפי העביר כספים לקבוצות של בדלנים ובייחוד אסלאמיסטים רדיקלים אשר נשבעו בתמיכתם למשטר הלובי. מעבר לכך הארגון לשחרור פלסטין העביר כוחותיו למקום כפעולת תגמול נגד התמיכה הישראלית. מבחינת אספקת נשק היו ברית המועצות וגרמניה המזרחית התומכות הראשיות של לוב.
מדינות אפריקאיות רבות נמנעו מלתמוך בלוב עקב יחסם הטובים עם הגוש המערבי אך גם עקב מדיניותו של קדאפי במסגרתה רצה להכתיר עצמו ל'מלך המלכים של אפריקה', דבר אשר הביא לריחוק בינלאומי ממנו.
המלחמה
קדאפי תכנן לספח את חבל אזורו עוד מעלייתו לשלטון. כאשר פרצה במהלך שנות ה-70 מלחמת אזרחים בצ'אד, הוא העביר כספים בשביל להחליש כמה שיותר את היציבות הממשלתית בצ'אד עד אשר איחד כוחותיו לקראת פלישה. בין ראשי ההנהגה הלובית בשדה הקרב היה ח'ליפה חפתר.
הפלישה
בשנת 1975 לוב כבשה ובעקבות זאת סיפחה (ללא כל התנגדות משמעותית) את רצועת אזורו; אזור בגודל 70,000 קמ"ר בצפון צ'אד הסמוך לגבול. המהלך של קדאפי הונע על ידי שאיפות אישיות וטריטוריאליות, זיקה שבטית ואתנית בין תושבי צפון צ'אד לאלה שבדרום לוב, והכי חשוב - נוכחות באזור משקעי האורניום הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית.
הפרלמנט הצרפתי מעולם לא אישר בצורה רשמית את ההסדר בינו לבין איטליה בשנות השלושים ועל כן מיהר לדחות את הטענות הלוביות ללגיטימיות על האזור, גם צרפת וגם צ'אד הכירו בגבול שהוכרז עם עצמאות צ'אד, גבול אשר כלל בתוכו את הרצועה המדוברת.
בשלבים הראשונים היחידות הלוביות זיכו את עצמן באספקה, תנאים והכנה מקצועית יותר מאשר במפגשים הקודמים כגון אשר אירע במהלך מלחמת לוב–מצרים.
עם פלישה מרכזית לתוך צ'אד בשנת 1980 הם עברו בהצלחה מאות קילומטרים של מדבריות בעומקי הסהרה עם כלי רכב משוריינים וביצעו פעולות אוויריות בתנאי אקלים קשים. הצבא הלובי גם צבר ניסיון יקר בלוגיסטיקה ותחזוקת כוחות צבא מודרניים בקווי אספקה ארוכים.
ההתערבות של לוב בשנת 1980 בצ'אד הייתה מטעם תמיכה בשלטון הנשיא גוקוני אודדי נגד הכוחות הנתמכים בידי צרפת של חוסיין חברי המתון, אשר נהנו בתקופה שקדמה לפלישה גם מתמיכת לוב. מעשיו של קדאפי הוצגו כתמיכה בקבוצות הבדלנים הצפוניות של צ'אד בהן היה רוב מוסלמי. מטרתו דה פקטו הייתה יצירת תחום השפעה לובי בתוך צ'אד, ואם אפשרי, אפילו להפוך את צ'אד למדינת חסות. עוד לפני 1980, כוחות לובים נעו בחופשיות באזורים הצפוניים של המדינה, והסדירו קו אש בטוח בעברי 100 קילומטרים מהגבול הבינלאומי.
מרכז צ'אד
בסוף שנות השבעים נראה היה כי השאיפות הלוביות מושגות. גוקוני אודדי, הותקן כנשיא צ'אד באפריל 1979 בתמיכת לוב. ביוני 1980, התקפה של כוחותיו של חפתר הביאה לכיבושה של פאיה-לארגו, העיר המפותחת ביותר בצפון צ'אד, כעת היה זה לערך שליש מכלל צ'אד בשלטון לובי. החל מאוקטובר של אותה שנה, הועלו מירב כוחות צבא לוב לרצועת אזורו בשיתוף עם כוחותיו של גוקוני כדי להסדיר סופית את מלחמת האזרחים בצ'אד.
פאיה-לארגו שימשה אז כנקודת כינוס לטנקים, ארטילריה וכלי רכב משוריינים שנעו דרומה כנגד בירת צ'אד נג'מנה אשר נשלטה בידי חוסיין חברי. בפלישה אשר נתמכה בידי T-55/54 מהצבא האדום כמו גם יועצים צבאיים מגרמניה המזרחית הבירה של צ'אד, נג'מנה נכבשה בדצמבר. הכוח הלובי, המונה בין 7,000 ל-9,000 אנשי יחידות סדירות והלגיון האסלאמי הפאן-אפריקני, 60 טנקים וכלי רכב משוריינים אחרים, הועבר על פני 1,100 קילומטרים של מדבר מגבול דרום לוב, בין השאר על ידי מובילי אספקה אווירית ומובילי טנקים וחלקית בכוח שלהם. הגבול הבינלאומי בין צ'אד ללוב עצמו היה 1,000 עד 1,100 קילומטר מהבסיסים הראשיים של לוב על חוף הים התיכון.
עם צפון ומרכז צ'אד בידי הכוחות הלובים, בינואר1981 שתי המדינות הודיעו על כוונתן להתאחד.
תקיפת נגד
בלחץ מתעקש יותר ויותר מצד מדינות אחרות באפריקה ומפלגים פוליטיים בצ'אד, נסוגו הלובים בנובמבר 1981. עם שובם ללוב הודיע קדאפי כי חייליו הרגו למעלה מ-3,000 מחיילי "האויב" תוך שהם מאבדים רק 300 חיילים; הערכות זרות לגבי נפגעי לוב היו גבוהות משמעותית.
ללא תמיכה צבאית מלוב, כוחותיו של גוקוני לא הצליחו לעצור את התקדמות כוחות הצבא של חברי, שכבשו את הבירה ביוני 1982. ההתערבות הלובית השנייה לטובת גוקוני התרחשה בין יוני לאוגוסט 1983. עם ההבחנה שגוקוני היה כעת ראש פלג המורדים נגד ממשלת חברי המורכבת כחוק, כדי שהשלב של 1983 במלחמת צ'אד ייראה לגיטימי לחלוטין, גייסו הלובים מתנגדים צ'אדים, מאומנים וחמושים בפיקודו הזמני של גוקוני.
בתוספת ארטילריה כבדה התחילו המתקוממים בנקודת תחזוקה טובה אך הובסו ביולי בידי כוחות ממשלת צ'אד, אשר חוזקו על ידי אספקה צבאית צרפתית שכללה חיילים ואספקת נשק ממושכת של ארצות הברית כמו גם תוספת כוח סמלי שנשלחו מזאיר בהוראת מובוטו ססה סקו. קדאפי קרא להתערבות לובית בתוקף כאשר ראה כי תוכניותיו מתחילות להתפרק. הפצצה אווירית מתמשכת שוגרה נגד פאיה-לארגו לאחר שנכבשה מחדש על ידי חפתר ב-30 ביולי, ההפצצה נבנתה מתוך שימוש בכוחות אירופאים במיוחד של חיל האוויר הצרפתי. בתוך עשרה ימים הורכב כוח קרקעי גדול ממזרח וממערב לפאיה-לארגו על ידי מעבורת תחילה של חיילים מגויסים, שריון וארטילריה ואלו צלחו בכיבוש מחודש של פאיה-לארגו במהלך 10 באוגוסט.
לאחר מכן התערבותם של 3,000 חיילים צרפתים סיימה את סדרת ההצלחות הלוביות והובילה לחלוקה מעשית של המדינה, כאשר לוב שמרה על שליטה בכל השטח שמצפון לפאיה-לארגו. על פי הסכם לנסיגה הדדית מצ'אד, חיילים צרפתים נסוגו בתחילת נובמבר1984, אך הלובים התפזרו בסתר והסתירו את יחידותיהם עדיין בתוך עברי מדבר הסהרה של צ'אד.
מלחמת טויוטה
בדצמבר 1986 הוערכו כ-2,000 עד 3,000 כוחות ממשלת צ'אד לאזור צפון מערב צ'אד כדי לתמוך בכוחותיו של גוקוני, שרובם מרדו בלוב לאחר שגוקוני התאכזב מתומכיו הלוביים כמה חודשים קודם לכן. במרץ 1987 נכבש בסיס האוויר הלובי הראשי של ואדי דום על ידי כוחות צ'אד. אף על פי שהלובים הסדירו את כל גבול הרצועה בשדות מוקשים, 5,000 חיילים, טנקים, כלי רכב משוריינים וכלי טיס, נסג מבסיס לובי נגד כוח תוקף קטן יותר של צ'אד, המצויד במשאיות המותקנות במקלעים ובנשק נגד טנקים.
יומיים לאחר מכן פינו הלובים את בסיסם הראשי של פאיה-לארגו, 150 ק"מ צפונה יותר, עקב שהיה בסכנת כיתור. צופים העריכו כי בניצחונות צ'אד בשלושת החודשים הראשונים של 1987 יותר מ-3,000 חיילים לובים נהרגו, נפלו בשבי או ערקו. מספר רב של טנקים, נושאי שריון, ארטילריה, מטוסים ומסוקים נלכדו או הושמדו. במקרים מסוימים שלחה לוב מטוסים משלה להפציץ ציוד לובי נטוש כדי למנוע את השימוש שלו בידי הכוחות הצ'אדים. נמסר כי במקרים רבים חיילים לובים נהרגו בעת שנמלטו כדי להימנע מקרב. בואדי דום סבלו הלובים משדות המוקשים אשר התקינו.
סוף דבר
פעולות צבאיות אלה השאירו את חברי בשליטה מעשית על צ'אד ובמצב לאיים על גירוש לוב מרצועת אזורו. הניצחונות הצ'אדים פגעו ביוקרה של לוב כמעצמה צבאית אזורית משמעותית. הם גם הטילו ספק מחודש בכשירותם ובנחישותם של אנשי הלוחמים הלוביים, במיוחד בהתקשרויות מעבר לגבולות המדינה, שלכאורה לא חשו בהן מחויבות אישית אליה.
הסטטוס קוו בצ'אד הסתיים בראשית שנת 1987 כאשר כוחותיו של חברי הובילו סדרה של תבוסות צבאיות על גבי הלובים ובעלי בריתם הצ'אדיים בפאדה, באואדי דום ופאיה-לארגו. המלחמה החלישה את שלטונו של קדאפי והביאה להתערערות דמותו בפנים הדרג הצבאי.
