ג'וזף ריימונד "ג'ו" מקארתי (באנגלית: Joseph Raymond "Joe" McCarthy; 14 בנובמבר 1908 – 2 במאי 1957) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית, חבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת ויסקונסין מ-1947 ועד מותו ב-1957. מקארתי סימל את הפחד באמריקה בזמן המלחמה הקרה מהתפשטות הקומוניזם בארצות הברית, בשל טענותיו על הימצאות קומוניסטים בכל רובדי החברה בארצות הברית, בפרט בממשל הפדרלי, ובשל פעילותו נגד התופעה, בעיקר בכינון "תת-הוועדה הקבועה לחקירות" בראשותו בסנאט.
פעילותו של מקארתי הובילה לחיסול הקריירה של אישים רבים בארצות הברית ממניעים פוליטיים, בשל האשמות כוזבות שלפיהן הם מהווים כביכול סיכון ביטחוני, או מחמת האשמתם בהומוסקסואליות.[1] מקארתי האשים גם אנשי צבא תוך שימוש בסמכותו, מה שגרם לו להסתכסך עם ראשי הצבא.[2]
האשמותיו של מקארתי הביאו לו בתחילה פופולריות רבה, אך כשנמשכו האשמותיו גם לאחר חילופי הממשל בארצות הברית ועליית הנשיא דווייט אייזנהאואר, השתנו הדברים, ומקארתי הודח מתת ועדת הסנאט לחקירות, ואף זכה לגינוי רשמי בסנאט האמריקאי. בשנות התשעים, עם חשיפת "מסמכי וינונה" שתיעדו פעילות סובייטית בארצות הברית, הסתבר כי רק חלק זעום מאלה שמקארתי נקב בשמם אכן היוו סיכון ביטחוני.[3][4] הדעה המקובלת בקרב היסטוריונים היא כי פעילותו של מקארתי הייתה חסרת תועלת מבחינה זו, ומצד שני היוותה איום על הדמוקרטיה.[5]
ב-1950 נטבע המושג "מקארתיזם" על שמו של מקארתי, שתיאר את פעילותו של מקארתי באותה תקופה, אך עם הזמן, במיוחד לאחר סיום המלחמה הקרה, הוא משמש לתיאור רדיפה פוליטית עקב חוסר נאמנות למדיניות המשטר.
ראשית חייו
מקארתי נולד בעיירה הכפרית גרנד שוט בוויסקונסין. חרף מצבו הכלכלי, התאמץ והשיג תואר במשפטים מאוניברסיטת מרקט במילווקי, והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1935. ב-1939 מונה לשופט.
ב-1942, קצת אחרי כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התגייס מקארתי לחיל הנחתים, למרות שמשרתו השיפוטית יכלה לפוטרו משירות צבאי. הוא שירת שירות קרבי בדרגת סגן, כתצפיתן ארטילרי מוטס וכ"תותחן זנב", במטוס שיצא למשימות הפצצה בדרום האוקיינוס השקט; זה הביא לו את הכינוי "ג'ו תותחן אחורי" ("Tailgunner Joe").
על שירותו עוטר בצלב התעופה המצוינת וכמה פעמים במדליית האוויר.
עוד בשירותו הצבאי ב-1944, ניסה להשיג את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט האמריקאי מטעם מדינת ויסקונסין, אך כשל. אחרי שחרורו מן הצבא ב-1945 שב לכהן כשופט, ופתח בקמפיין לקראת הבחירות ב-1946, בהן זכה במועמדות מפלגתו מול הסנאטור המכהן, והביס בקלות את יריבו הדמוקרטי.
כהונתו כסנאטור
בתקופת כהונתו הראשונה לא בלט מקארתי. הוא הצביע באופן שמרני, אך לא תמיד על פי עמדת המפלגה, והרבה לנאום במגוון רחב של נושאים. תחילה התרכז בבעיות דיור וקיצוב הסוכר, וב-9 בפברואר 1950 ביצע תפנית חשובה בנאומו בפני מועדון נשים בווילינג שבמערב וירג'יניה. הנוסח המדויק של נאום מקארתי לא נשמר, אך ידוע שנופף בפיסת נייר שהכילה רשימת קומוניסטים ידועים כביכול, שעבדו אז במחלקת המדינה האמריקנית. על מספר האנשים שהיו רשומים על פיסת הנייר ישנן גרסאות שונות, נטען שנע בין 38 ל-205 אנשים. מקארתי הסביר אחר כך ש-38 מהם היו קומוניסטים "רשומים" במפלגה, ו-205 הם כאלה ש"אין להעסיקם במחלקת המדינה" (משרד החוץ) מסיבות שונות. לימים שימש שינוי גרסאות זה ככלי להאשמת הסנטור עצמו בעדות שקר. אמנם היה מסמך של מחלקת המדינה שנקב בשמות אנשים שהיו לגביהם ספיקות, אך אלו נגעו בעיקר לנושאים שונים כהתמכרות לאלכוהול וביצועים לא מספקים, ולא רק חשד באהדה לקומוניזם.
ברקע הדברים היו החששות באמריקה מפעילות ברית המועצות, אחרי השתלטותה על מזרח אירופה ("הגוש המזרחי"), ומשפטו של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה שנחשד בהיותו מרגל קומוניסטי. היס לא הואשם בריגול אלא במתן עדות שקר בכך שהכחיש את קשריו עם קומוניסטים בעבר. המשפט נוהל בצורה ציבורית, בין היתר על ידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, בראשותה עמד ריצ'רד ניקסון, ותרם מאוד לבהלת "הקומוניסטים במחלקת המדינה". על רקע זה בא נאומו של מקארתי בפני נשות וירג'יניה כהצלחה מחשמלת. מקארתי עצמו נדהם מכמות הכיסוי התקשורתי שקיבל, ובמהלך הימים הבאים שינה את גרסת הנאום ואת מספר הקומוניסטים שבהם חשד, עד שבנאום שנשא בסנאט כשלושה שבועות לאחר מכן, נקב במספר של 81 קומוניסטים במחלקת המדינה. הנאום היה נאום מרתוני שדן בכל מקרה בפירוט, אך העדויות במקרים רבים היו קלושות או לא קיימות. גם התוצאה של נאום זה הייתה משמעותית, והסנאט מינה ועדה לבדוק את ההאשמות. בסופו של דבר נמצאו ההאשמות חסרות ביסוס, אך הדבר לא הפריע למקארתי, ששינה את ההאשמות במקצת והמשיך להפיצן בנאומיו בסנאט ובתקשורת.
מ-1950 עד 1953 המשיך מקארתי להאשים את הממשלה כי היא אינה מטפלת בבעיית הקומוניזם בשורותיה. האשמות אלו נתנו לו כיסוי תקשורתי נרחב, תומכים רבים, ומקור להכנסה ניכרת. ענייניו הכספיים נחקרו על ידי הסנאט, ובדו"ח הוועדה נמצאו אי סדירויות בניהול כספיו, אך לא נמצא מקום לנקיטת פעולה משפטית. הוא נישא לג'ין קר (Kerr), תחקירנית במשרדו, ב-29 בספטמבר 1953.
אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולריות של מקארתי, כשלעומת זאת, ניתן להניח כי מועמדים דמוקרטיים רבים נכשלו עקב האשמתם על ידי מקארתי באהדה לקומוניזם, קיבל מקארתי את המינוי הנחשק לנשיאות תת-הוועדה של הסנאט לחקירות. חמקמקותו וחוסר אמינותו גרמו לכך שדיוני הוועדה מעולם לא נלקחו ברצינות על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוועדה שלו, שלא כמו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית או תת-הוועדה לחקירות פנימיות של הסנאט, התמקדה בחקירת אנשי ממשל. בתחילה חקרה את אנשי קול אמריקה, ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". המשך ההאשמות לגבי קומוניסטים בממשל, מבלי להתייחס לעובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, הכעיס את הנשיא אייזנהאואר. הנשיא לא רצה להתנגח עם מקארתי באופן פומבי, בשל הפופולריות שלו, אך החל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו.
נפילתו של מקארתי
בשנת 1953 החל מקארתי בחקירת אנשי צבא. הוא ניסה לחשוף חוליה קומוניסטית בחיל הקשר האמריקני, אך נכשל. לאחר מכן כיוון את תשומת לבו אל רופא שיניים צבאי בשם אירווין פירס (Peress), אותו האשים בגיוס אנשי צבא לטובת הקומוניזם. פירס הודח על ידי קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, אך מקארתי טען כי הוא לא הודח, אלא הועלה לדרגת רב-סרן. האשמה אחרונה זו הביאה לגל של תקשורת עוינת כנגד מקארתי, אשר האשים את קצין הרפואה כי הוא "אינו ראוי לשאת מדי צבא". בשנת 1954 האשים הצבא את מקארתי ואת עוזרו רוי כהן כי הם לחצו על הצבא לתת טיפול מועדף לידיד שלהם בשם ג'י דייוויד שיין (Schine). מקארתי טען כי האשמה זו נעשתה בכוונה להונות, כתגובה לכך שחקר את הקצין ראלף וייז זוויקר (אנ') שנה קודם לכן, בעת שניסה לחשוף מרגלים סובייטים בשירות הצבא.
המשימה לפסוק בין ההאשמות הללו ניתנה לתת-הוועדה הקבועה לחקירות ביטחון לאומי של הסנאט של ארצות הברית (United States Senate Homeland Security Permanent Subcommittee on Investigations), שבדרך כלל עמד בראשה מקארתי עצמו. לראש הוועדה מונה הסנאטור הרפובליקני קארל מונדט (אנ') וב-22 באפריל 1954 החלה החקירה הידועה בשם הליכי השימוע הצבא-מקארתי (Army–McCarthy hearings). הליכי השימוע נמשכו 36 ימים ושודרו בשידור חי בטלוויזיה לכ-20 מיליון צופים. לאחר שמיעת 32 עדים, קבעה הוועדה שמקארתי עצמו לא הפעיל שום השפעה לא ראויה לטובת שיין, אולם כהן "היה עסוק במאמצים עיקשים או אגרסיביים ביותר". לחשיפה התקשורתית הרחבה הייתה השפעה שלילית על הפופולריות של מקארתי. רבים מהצופים ראו אותו כמתנהג בבריונות, בקלות ראש, ובאי-יושר. מספר גדל של רפובליקנים ושמרנים החלו לראות בו נטל למפלגה ולאנטי-קומוניזם.
האירוע הידוע ביותר בהליכי השימוע היו חילופי הדברים בין מקארתי והנציג המשפטי הראשי של הצבא, ג'וזף ולץ'. ב-9 ביוני, היום ה-30 של הליכי השימוע, ולץ' קרא לרוי כהן לספק לתובע הכללי של ארצות הברית, הרברט בראונל ג'וניור (אנ'), את הרשימה של מקארתי של 130 קומוניסטים או חתרנים במפעלי הגנה "לפני השקיעה". מקארתי התערב ואמר שאם ולץ' כל כך מודאג מאנשים המסייעים למפלגה הקומוניסטית, עליו לבדוק אדם במשרד עורכי הדין שלו בבוסטון בשם פרד פישר (אנ'), שהשתייך בעבר לגילדת עורכי הדין (אנ'). ולץ' יצא להגנתו של פישר ותקף את מקארתי:"עד לרגע זה, סנאטור, אני חושב שלא ממש אמדתי את אכזריותך או קלות ראשך". כאשר מקארתי ניסה לחדש את התקפתו, ולץ' קטע אותו: "בוא לא נמשיך לרצוח את הבחור, סנאטור. עשית מספיק. האם אין בך תחושת הגינות, אדוני? בסופו של דבר, האם לא נותרה בך תחושת הגינות?" (?Have you left no sense of decency). כאשר מקארתי התעקש להמשיך לעסוק בנושא, ולץ' קטע אותו ודרש מיושב ראש הוועדה "לקרוא לעד הבא." בנקודה זו פרצו הצופים בישיבה במחיאות כפיים והוכרזה הפסקה בדיון.
מקארתי החליף את אנשי הוועדה בזה אחר זה, למעט עוזרו רוי כהן (עורך דין יהודי בעל ניסיון עבר כתובע פלילי שהיה בן 26 בעת כניסתו לוועדה), אותו השאיר במשך כל תקופת קיומה. כהן היה ידוע בשל רדיפתו הקנאית אחר ויליאם רמינגטון, איש משרד המסחר שהואשם בקומוניזם, ויוליוס ואתל רוזנברג (זוג מדענים יהודים אמריקנים שהואשמו בריגול, הורשעו והוצאו להורג), וכן כמה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית.כהן השתלט על דיוני הוועדה, עד שמקארתי עצמו נאלץ להודות ש"לפעמים לשים אדם צעיר כממונה על מבוגרים ממנו אינו דבר טוב".
התנהגותם של מקארתי וכהן גרמה לפרישתן של דמויות מכובדות מהוועדה כבובי קנדי (משפטן מכובד חבר המפלגה הדמוקרטית ולימים התובע הכללי של ארצות הברית; אחיו של מי שיהיה לימים נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי). לבסוף מונה רוברט מת'יוס כמנהל הוועדה. בעברו היה מת'יוס קומוניסט, אך חזר בו ונהיה אנטי קומוניסט נלהב. בעת מינויו שימש אף ככומר מתודיסטי. מת'יוס פרש לאחר תקופה קצרה, כאשר מקארתי הפנה את תשומת לבו לאנשי הדת, וכתב מסמך שנקרא "אדומים בכנסיותינו".
התנהגות זו הובילה את הסנאט להצביע ב-2 בדצמבר 1954 על גינויו של מקארתי, ברוב של 65 מול 22, כמי שהתנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ומוניטין גרוע".
למרות שלחקירת הצבא חלק גדול בנפילתו של מקארתי, מספר אישים התנגדו לו עוד לפני שנת 1953. דוגמה אחת היא הסנאטורית הרפובליקנית מרגרט צ'ייס סמית' ממדינת מיין (והאישה היחידה בסנאט באותה העת), שגינתה את מקארתי בנאום שנשאה בשנת 1951, מבלי לנקוב בשמו (כמתבקש מכללי האתיקה בסנאט).
היחס שקיבל מקארתי מחברי הסנאט האחרים הביא אותו לדיכאון ולכעס שהחריף את חיבתו לשתיית אלכוהול. חיבה זו התפתחה להתמכרות לאלכוהול אשר לצד בריאותו הרופפת ממילא, הביאה למותו משחמת הכבד ב-2 במאי 1957.
פעילותו לאור מסמכי וינונה
ב-1995 נחשפו לציבור "מסמכי וינונה", פיענוח של שדרים סובייטיים מוצפנים. המסמכים חשפו כמה מאות סוכנים ומשתפי פעולה עם הסובייטים בארצות הברית. למקארתי לא הייתה גישה למסמכי וינונה[6] והוא ניזון, ככל הנראה, ממידע שהועבר אליו ממקורות באף-בי-איי.
בשנת 2009 הציע משרד החינוך של טקסס לשנות ספר לימוד לתיכונים, כך שייכתב בו כי ממסמכי וינונה עולה שפעילותו של מקארתי הייתה מוצדקת. היסטוריונים מתחו ביקורת על ההצעה. בעקבות המסמכים, קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה משמעותית של סוכנים סובייטיים לשירות המדינה האמריקני ולצבא האמריקני, אך אין מחלוקת כי כמעט כל האנשים שהואשמו ונרדפו על ידי מקארתי לא היוו סיכון ביטחוני.[7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Collins, Susan and Levin, Carl (2003). Executive Sessions of the Senate Permanent Subcommittee On Investigations. U.S. Government Printing Office, Preface.http://www.senate.gov/artandhistory/history/resources/pdf/Volume1.pdf
- ^ Haitch, Richard (1977-06-05). "G.David Schine (Published 1977)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-02-24.
- ^ קלר (Harvey Klehr, The communist experience in America: a political and social history, 2010, 245 ואילך) מבחין בין פעילות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, שמשורותיה נשאבו רוב המרגלים עבור ברית-המועצות, ובין הקישור המהופך: רבים מהפעילים לא היו מרגלים. קלר והיינס (John Earl Haynes, Harvey Klehr, In Denial: Historians, Communism & Espionage, 2005, 81 ואילך.) מצביעים על-כך שהאשמותיו של מקארתי נגד ממשל רוזוולט וטרומן היו משוללות יסוד.
- ^ https://www.nsa.gov/public_info/declass/venona/
- ^ התפיסה המקובלת בנושא מוצגת, למשל, אצל: Schrecker, E. (1998). Many are the crimes: McCarthyism in America (Vol. 166). Princeton: Princeton University Press.
- ^ קיומם של המסמכים נחשף רק ב-1986. סבורים כי גם הנשיא טרומן לא ידע על קיומם בתחילת שנות החמישים. לסובייטים היה ידוע, ככל הנראה, כבר משנת 1950 כי הצפנים שלהם פוענחו. Daniel Patrick Moynihan and Larry Combest, Secrecy: Report of the Commission on Protecting and Reducing Government Secrecy Appendix A, 1997
- ^ http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/03/17/AR2010031700560.html.
התפיסה המקובלת בנושא מוצגת, למשל, אצל: Schrecker, E. (1998). Many are the crimes: McCarthyism in America (Vol. 166). Princeton: Princeton University Press.
ר' עוד אצל: Daniel Patrick Moynihan and Larry Combest, Secrecy: Report of the Commission on Protecting and Reducing Government Secrecy Appendix A, 1997. וכן: John Earl Haynes, Harvey Klehr, In Denial: Historians, Communism & Espionage, 2005, 81-85.
.svg){kind=logo}
