היהדות כדת היא דתם ואמונתם המסורתית של היהודים. זוהי דת אברהמיתהלכתית (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, אמונות, אגדות, סיפורים היסטוריים ועקרונות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה. דת זו השפיעה עמוקות על ראשית הנצרות והאסלאם, אולם בניגוד לשתי הדתות האחרונות היא אינה דת מיסיונרית אלא דת אתנית[2][3][4][5][6][7][8][9]. חיי הדת היהודיים ידעו התפתחויות ופילוגים לכל אורך ההיסטוריה.
היהדות כתרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות של חברה כפי שהן באות לידי ביטוי אצל היהודים. התרבות היהודית כוללת כמה שפות ייחודיות (עברית, יידיש, לאדינו, ערבית יהודית וארמית יהודית) שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה; פילוסופיה, הגות ויצירה שהתכתבו עם תרבויות הסביבה; וכן מערכות של התנהגויות ומוסכמות חברתיות.
היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות ליהודים רבים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית בעת המודרנית, שאבה השראה מהזיקה המסורתית היהודית לארץ ישראל וניסחה אותה במונחי הלאומיות האירופאית. מדינת ישראל, אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני, היא מדינת הלאום של העם היהודי.
לפי הסוכנות היהודית, נכון לשנת 2023 חיים ברחבי תבל כ-15.7 מיליון יהודים, המהווים מיעוט של כ־0.2% מאוכלוסיית העולם. מתוכם, 7.2 מיליון יהודים חיים בישראל[10].
מקור השם
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. להרחיב על האטימולוגיה והתפתחות השימוש בה.
השם 'יהדות' נגזר משמם של היהודים, תושבי ממלכת יהודה (שתחת השלטון הרומאי נקראה פרובינקיה יודאיה), ששמה נגזר משמו של שבט יהודה, שנקרא על שמו של יהודה בנו של יעקב. בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת משה ויהודים"[11] אשר מובנו מצומצם[12]. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה[13][14]
מונח זה מופיע בשפה היוונית (᾿Ιουδαϊσμός; "יודאיסמוס"[15]) בספרות היהודית-ההלניסטית, לראשונה בספר מקבים ב,[16][13] (כמו גם המונח "הלניסטיים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[17]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד[18], בברית החדשה[19] ובכתובותאפיגרפיות[20] נראה שהראשון שהשתמש במונח באופן שיטתי (קודם היה נדיר מאוד ובהקשר שאינו חד־משמעי) היה אב הכנסייה טרטוליאנוס, בראשית המאה השלישית. הוא עשה זאת כמעין שם גנאי, מאחר שנזקק לתואר להגדיר בו את היהודים לאחר שנדחו, לשיטתו, מעם ישראל הנבחר שהמשיך בכנסייה, והוסיפו להתקיים כמעין "קליפה מנוונת" ללא מקדש וקרבנות, במצב של "מרד נגד האל"[21]. במאות ה-18 וה-19 הפך המונח "יהדות" לשכיח בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי "חכמת ישראל" כינו את דתם וזהותם בתור Judenthum, והביטוי תורגם לעברית וליידיש במזרח אירופה. המילה נעשתה רווחת בקרב כל החוגים[22], כשהיא מחליפה מונחים כמו "עם ישראל" ו"תורה". התלמוד מביא הגדרה לשם "יהודי" - כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ומביא הוכחה לטענתו מכך שכתוב לגבי מרדכי "איש יהודי היה בשושן הבירה", ובסופו של אותו פסוק הוא נקרא "איש ימיני". מכיוון שמרדכי היה משבט בנימין, הוא נקרא יהודי כי הוא כפר בעבודה זרה ולא השתחווה להמן.
על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים - על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד - שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה, בדרום הארץ, ולממלכת ישראל, בצפונה.
ארכאולוגים והיסטוריונים מנסים להתחקות אחר ההתהוות של עם ישראל באמצעות ניתוח של ממצאים ארכאולוגיים, איסוף של עדויות חוץ-מקראיות ושל הטקסט המקראי. קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים לגבי קיומן ההיסטורי של שתי הממלכות, ישראל ויהודה, אולם יש המטילים ספק בקיומה של הממלכה המאוחדת[דרוש מקור]. עקב חוסר ההתאמה בין הממצאים לבין סיפורי המקרא על תקופת האבות, יציאת מצרים וכיבוש כנען, ועקב ההערכה כי לא הייתה יכולת כתיבה משמעותית בארץ ישראל לפני המאה ה-8 לפנה"ס, מקובל לשער כי עם ישראל התגבש בשלהי האלף ה-2 לפנה"ס בתהליך ארוך של איחוד תרבותי ופיזי בין האוכלוסייה הכנענית לבין קבוצות שחדרו לכנען בהדרגה מעבר הירדן המזרחי. חוקרי המקרא מוצאים רמזים לתהליך זה גם בטקסט המקראי.
עם זאת, מקובל במחקר[דרוש מקור][דרושה הבהרה] כי התיאור הכללי של תקופת השופטים עשוי להתאים במידה מסוימת למציאות ששררה בכנען בתקופת ההתגבשות של העם, ויש חוקרים הסבורים כי ייתכן שהסיפורים על יציאת מצרים, כיבוש הארץ והממלכה המאוחדת משמרים זיכרונות היסטוריים של חלק מהקבוצות שהתגבשו בסופו של דבר לעם ישראל. ההבדלים בין הזרם המרכזי במחקר לבין התיאור המסורתי מצטמצמים משמעותית סביב סוף המאה ה-9 לפנה"ס, במהלך תקופת הבית הראשון והיריבות בין ממלכות ישראל ויהודה.
ממלכת ישראל חרבה בסביבות שנת 720 לפנה"ס,[23] כאשר נכבשה על ידי האימפריה האשורית, ורבים מתושביה הוגלו. אירוע זה נודע בהמשך כגלות עשרת השבטים. ממלכת יהודה חרבה בשנת 586 לפנה"ס. באותה שנה נבוכדנאצר השני מלך בבל כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש הראשון (על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)). רבים מתושבי יהודה הוגלו לבבל. גלות בבל נמשכה כ־70 שנה; במהלכה מקצת גולי בבל שבו אל ארץ ישראל כדי להתחיל בבניית בית המקדש השני, באישור מלך הממלכה הפרסית השלטת, כורש.
בשנת 520 לפנה"ס לערך, הוקם בירושלים בית המקדש השני.[24] בתקופת בית שני נחתם התנ"ך, והיהדות נחלקה למספר זרמים מרכזיים, בהם הפרושים, הצדוקים והאיסיים. לאחר שנים של שלטון פרסי ואחר כך הלניסטי, מרד המכבים הביא להקמתה של ממלכה יהודית עצמאית תחת החשמונאים סביב שנת 110 לפנה"ס. בהמשך, כבשו הרומאים את הממלכה. מרידות יהודה ברומא הביאו לתחילתה של גלות ארוכה. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לחורבן בית המקדש השני, במהלך המרד הגדול (70 לספירה). הרומאים הרסו את ירושלים עד היסוד, והמרכז היהודי בארץ עבר ליבנה. האסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב.
תקופת הגלות
תקופת חז"ל: כתיבת היצירות הבסיסיות של התורה שבעל פה: המשנה, המדרשים והתלמוד. מרכז היהדות בבבל.
היהדות בעת החדשה: עקב צרות רבות במזרח אירופה במאות ה־18-17 ביניהם התגלות שבתאי צבי כמשיח שקר וגזרות ת"ח ת"ט קמה תנועת החסידות שרואה בדבקות לה' ערך גבוה יותר מתלמוד תורה כך שגם ליהודים פשוטים, עם כל הצרות, תהיה גישה ליהדות. עם זאת, בצד המערבי של אירופה בעקבות האמנציפציה פשה תהליך חילון בעם כולל ייסוד תנועת ההשכלה ונטיית יהודים לנישואי תערובת. בנוסף, הדת היהודית התחלקה לשלושה זרמים מרכזיים והם אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים.
ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות במשיח, בעולם הבא ובתחיית המתים.
אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"[25]. יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. על אף חשיבותו, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. השאלה אם יש במסורת היהודית מקבילה לעיקרי האמונה הסדורים בנצרות הטרידה הוגים רבים ואין לה תשובה חד־משמעית: בעוד שהוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ניסחו עיקרים כאלו ואף הכריזו כי השוללים אותם יוצאים מכלל ישראל, הספרות הרבנית עסקה תמיד יותר בדקדוקי הלכה מאשר בהגדרות אמונית, ובעת החדשה קמו רבים שתיארו את היהדות כדת הלכתית ומשפטית בלבד שאין בה עיקרים.
על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים[26]. בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי מתחילה בשנת בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון) לפי הדעה המקובלת, שנסמכת על חשבון המופיע בספר סדר עולם. השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת ה'תשפ"ה היא השנה ה־5785 לבריאת העולם, על־פי החשבון הנ"ל (האות ה' שלפני הגרש משמעה חמשת אלפים).
לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.
על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם, סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו[27].
התורה שבכתב המחולקת לחמשה חלקים המכונים "חומשים", וביחד "חמשה חומשי תורה", והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם "אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, וספרי ההלכה הידועים שנכתבו בתקופת הראשונים, ספרי הרי"ף, ספר "משנה תורה" להרמב"ם, "פסקי הרא"ש", וספרו הנודע של בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעות כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.
בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בראשית ימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.
על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית. גם לאחר שאדם המעוניין להצטרף ליהדות מצהיר על כך, על הדיינים לדחות אותו מספר פעמים על מנת לראות שהוא באמת רציני, רק לאחר שאותו אדם שב לבית הדין לאחר שנדחה והוכיח שרצונו אמיתי - אז מתאפשר לו להתחיל בתהליך הגיור.
היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן מצוות שונות ש"בין אדם לחברו").
היהדות רואה במאמיניה קולקטיב מוחלט, "כלל ישראל", כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, י"ט, ו'), שהשתייכות לו מכתיבה את חובות האדם בתחום הפוליטי, האישי ועוד. לצד חברות מכוח מוצא, יכול באופן תאורטי כל אדם להתגייר ולהתקבל לתוך עם ישראל. דוגמה חשובה למקרה של גיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז).
למרות שאפשר להצטרף לעם ישראל באמצעות גיור, אין ליהודי דרך להפוך ללא יהודי, בלי קשר לאמונתו ולהקפדתו על ההלכה. היהדות מכנה את הפורש ממנה 'יוצא בשאלה' או 'יהודי מומר', ואת אלה שנולדו מנותקים מהדת היא מכנה 'תינוק שנשבה', אבל אי אפשר להפוך לגוי, בין אם האיש נולד יהודי (שאמו יהודיה) ובין אם הוא גר. כלשון הגמרא בסנהדרין "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא[30]". אחת ההשלכות לכך היא שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות ומבקש לשמור את מנהגי הדת ומצוותיה, אינו צריך להתגייר ויכול פשוט להתחיל לשמור תורה ומצוות, או במילים אחרות 'לחזור בתשובה'.
ביהדות יש כמה כתבי קודש עיקריים הנחשבים כבסיסה הדתי:
התורה. על פי המסורת היהודית, חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה (בעוד שהנביאים והכתובים ביתר התנ"ך נכתבו באמצעות נבואה או רוח הקודש על ידי בני אדם שונים)[31]. התורה מכילה את דברי האל שניתנו בסיני, המהווים את החוק המחייב לעד של העם כולו. כמו כן, היא מכילה את הכרוניקה של בריאת העולם, קדמות האנושות, ימי האבות, יציאת מצרים והמסע במדבר לפי המסורת.
התנ"ך - קובץ הכולל 24 ספרים, ששמו מייצג בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. הוא כולל טקסטים רבים הכתובים ברובם בעברית ומקצתם בארמית. התנ"ך מתאר את תולדות העולם מעת בריאתו, ומתמקד בתולדות עם ישראל עד לתחילת תקופת בית שני. כמו כן הוא כולל קובצי חוקים ומצוות, דברי מוסר, פתגמים ועוד. התנ"ך בנוסח המסורה הוא קאנון מרכזי במסורת היהודית.
המשנה - קובץ של הלכות החוקים והמצוות. רובם הם חוקים וגזרות שקבעה מוסד הסנהדרין לאורך תקופת התנאים, וכלולים בו גם הלכות ופרשנות למקרא על פי המסורת היהודית של המאות ה-1 וה-2 לספירה, עד ימות רבי יהודה הנשיא. היא נכתבה בארץ ישראל, בעברית בניב שונה מזה שמוכר מן התנ"ך, המכונה לשון חכמים או "עברית משנאית".
התלמוד - כולל פרשנות למשנה ולתנ"ך ודברי הלכה ואגדה נוספים. הוא נחלק לשני קבצים - התלמוד הבבלי שנערך בקהילה היהודית בבבל, והתלמוד הירושלמי שנערך בגליל, בקהילה היהודית בארץ ישראל. שני התלמודים מבוססים על חומר פרשני והלכתי שהצטבר במשך התקופה בקהילה שבה נערך כל אחד מהם. שני הקבצים כתובים ברובם בשפה הארמית, כל אחד מהקבצים בדיאלקט ארמי מקומי. רוב הלימוד בישיבות נסוב סביב התלמוד (בעיקר התלמוד הבבלי) והמשנה, ובעקבות דיוניו, נכתבה בהמשך כל ספרות ההלכה. התלמוד הבבלי נחשב למכריע בשאלות הלכתיות.
ההגדרה של "קודש" חלה גם על כל הספרות הרבנית מאז. קיימים עוד ספרים רבים, המשפיעים כל אחד כמידתו. מקובל לחלקם לספרות הראשונים ולספרות האחרונים, כשכל קבוצה מתחלקת לספרות הלכה (כולל החיבורים ההלכתיים המשפיעים למן כתבי הגאונים והרמב"ם ועד ימינו), חידושים על התנ"ך, חידושים על התלמוד, וספרות קבלה, פילוסופיה, הגות ומחשבת ישראל ועוד.
סמלים
מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה.
שני סמלים יהודיים, הם גם סמליה של מדינת ישראל - מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל".
מגן דוד הוא הקסגרמה - שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. מועד הפיכתו לסמל יהודי והסיבה לכך אינם ברורים. אין בסיס ברור למיתוס הוא שסמל זה היה סמלו של דוד המלך.
היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותו מציינים בתפילות מיוחדות, סעודות חגיגיות, וטקסים שונים: הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש בלילה וביום והבדלה בצאת השבת.
המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. על פי האמונה היהודית, האל נתן את הארץ הזו לעם ישראל על מנת שיוכלו לקיים בה אוטונומיה יהודית. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה מהארץ למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "דחיקת הקץ" ו"שלוש השבועות".
גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה[32]. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה - הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. העיר השנייה בקדושתה ליהדות היא חברון - שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות. ערים קדושות נוספות הן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד.
זרמים וקבוצות ביהדות זמננו
במאה ה-20, לאחר השואה וההגירות ההמוניות, התהוו שני ריכוזי יהודים עיקריים בעולם: ישראל וארצות הברית. כ-90% מיהודי תבל חיים בהם.
ביהדות המודרנית קיימים מספר זרמים, שלושה גדולים וכמה קטנים בהרבה:
יהדות אורתודוקסית, המחזיקה באמונה המסורתית בתורה מן השמיים ובמחויבות לרצף הפסיקה המקובל של ההלכה, הנגזרת ממנה. אף על פי שהיא מתבססת על האמונות המסורתיות, היהדות האורתודוקסית היא מעין חידוש שהתפתח במאה ה-19 במרכז אירופה, כתוצאה מהאמציפציה והחילון. מאחר שרוב היהודים עזבו את הדת או הקימו זרמים הסותרים את אמונות הדת המסורתית, מי שנותרו נאמנים לה התארגנו בקהילות אידאולוגיות, שנדרשו לדרכי פעולה וחשיבה שונות מבעבר, וחלקם התנתקו מן היתר. הזרם האורתודוקסי אינו זרם ריכוזי, אלא תנועה רחבה העשויה קהילות קהילות, החולקות אתוס בסיסי, אך מקוטבות ביניהן וחלקן כלל לא מכירות בלגיטימיות של אחרות. הספקטרום האורתודוקסי משתרע מהאגף הקיצוני שבתוך העולם החרדי, השולל את המודרניות, ועד לאגף הפרוגרסיבי באורתודוקסיה המודרנית. לפי הערכות, הזרם האורתודוקסי מונה בין 4,000,000 ל-5,500,000 נפש. כמחציתם מקיימים אורח חיים הלכתי, והיתר אינם שומרי מצוות, אך מזדהים עם הזרם (באמצעות חברות בקהילות אורתודוקסיות, הגדרה עצמית כמסורתיים וכדומה)[33]. כך, לדוגמה, 50% מיהודי ישראל הזדהו כאורתודוקסים כשנשאלו בסקר PEW ב-2015, אך רק 20% מהם נמנים עם קהילות שומרות מצוות[34].
יהדות רפורמית, הדוגלת בכך שהיהדות היא מערכת דינמית שהשתנתה תמיד לאורך ההיסטוריה, מכוחה של התגלות מתמדת, ושעיקרה הוא ערכיה המוסריים ולא טקסיה הפולחניים. לפיכך, הרפורמה מחשיבה מאוד את האוטונומיה האישית של הפרט הרציונלי, שוללת כל ממד מחייב מן ההיבטים הטקסיים של הדת, ומרבה לזהות את ליבת היהדות כערכים ליברליים והומניסטיים הקוראים ל"תיקון עולם". התנועה צמחה בגרמניה של המאה ה-19, והתפשטה בייחוד בארצות הברית. הקהילות הרפורמיות מאוגדות באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שהגוף המרכזי בו הוא האיחוד ליהדות רפורמית האמריקני. הזרם מעריך שהוא מייצג 1,800,000 עד 2,200,000 נפש בעולם: יותר מ-900,000 מבוגרים המשלמים דמי חבר, והיתר מזדהים כרפורמים בסקרים שונים.
יהדות קונסרבטיבית, הרואה את חשיבות ההלכה והמסורת היהודית כנובעת קודם כל מקבלתן על ידי העם לאורך הדורות, ופחות מאשר מתוקף התגלות כלשהי. הקונסרבטיבים תופשים אותן לפיכך כמחייבות וכנתונות להשפעה היסטורית גם יחד, ורבנות התנועה פוסקת ומתקנת תקנות ברוח זו. הזרם רואה עצמו כיורש האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה באירופה במאה ה-19, אך נעשה עצמאי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הקהילות מאוגדות בארגון הבינלאומי "מסורתי עולמי", ורובן המוחלט שייך ל"בתי-הכנסת המאוחדים" בצפון אמריקה. הקונסרבטיבים מונים, לפי אומדנים, למעלה מ-1,000,000 נפש: 570,000 משלמי דמי חבר באמריקה ב-2015, עוד 392,000 שהזדהו עם הזרם בסקרים בלי חברות קהילתית, וכ-100,000 חברים ומזדהים מחוץ לצפון אמריקה.
יהדות רקונסטרוקציוניסטית, הרואה את היהדות כתרבות העם היהודי, שאין לה שום זיקה מחויבת להיבטים העל-טבעיים של הדת. התנועה נשענה במקורה על הגותו של מייסדה, הרב מרדכי קפלן, והתפלגה סופית מן הקונסרבטיבים ב-1990. ב-2013 היו לה 65,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
יהדות חילונית-הומניסטית, הדוגלת בהומניזם חילוני בהקשר יהודי, ורואה אף היא את היהדות כתרבות. בניגוד לרקונסטרוקציוניסטים, התנועה מסרבת להכליל ניסוחים תאיסטיים בטקסיה. קמה ב-1969, ונכון ל-2012 היו לה 10,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
יהדות קראית, השומרת מצוות התורה שבכתב בלא התורה שבעל פה, אלא אם אין יכולת לפרש את התורה שבכתב ללא מסורת. זרם זה קיים מאז תקופת הגאונים והיווה אחוז ניכר מבין היהודים אך הוא הצטמצם במהלך הדורות לכמה אלפים ספורים.
התנועה להתחדשות יהודית, המשלבת ניו אייג' ומסורות רוחניות עולמיות עם המסורת היהודית. קמה ב-1985. מונה כחמישים "חבורות", בעיקר בארצות הברית, ו-200 רבנים.
בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, החלוקה הרווחת לפי הגדרה עצמית היא לארבע קבוצות שונות, הנבדלות זו מזו בפרמטרים סוציולוגיים שונים:
חילונים (לעיתים גם "חופשיים"): הקבוצה הכי פחות דתית, המונה 42%-49% מהאוכלוסייה. בישראל, "חילוני" הוא הכינוי הנפוץ לכל מי שלא מקפיד על אורח חיים הלכתי, ללא משים לאמונותיו או היקף הפרקטיקות היהודיות שהוא עורך. סוציולוגים מסווגים את החילונים בישראל לשלוש קבוצות: הגדולה ביותר היא "חילונים ממילא", שאינם אוחזים בהשקפה סדורה כלשהי; "דוגלים ביהדות חילונית", שמקיימים מגוון זיקות לא-אורתודוקסיות לזהותם היהודית, כגון יהדות כתרבות, כמורשת לאומית וכדומה, שביטויים הפעיל הוא ההתחדשות היהודית (בעבר הייתה במדינה חילוניות יהודית חזקה, אך אידאולוגיה זו מצויה בקשיים)[35]; ו"חילונים אוניברסליסטים", שמייחסים חשיבות מועטה או מנוכרים ליהדותם, רואים ביהדות דת מכבידה ומעדיפים על פניה זהות ישראלית או גלובלית. אין הבדל אובייקטיבי בין חילונים לקבוצה הבאה במדרג הדתיות, המסורתיים. עם זאת, אשכנזים נוטים יותר להזדהות כחילונים ומזרחים כמסורתיים[36][37].
מסורתיים: המסורתיים, המונים כ-30%, אינם מקפידים על אורח חיים הלכתי אך מחשיבים את המסורת, ומקיימים "נאמנות" אליה[38]. הם מסרבים להזדהות כחילונים, וגם לא כדתיים. כינוי זה מוגבל בעיקר למזרחים, אם כי הוא נעשה פופולרי יותר גם בקרב אשכנזים. רוב המסורתיים מחזיקים באמונות היסוד של האורתודוקסיה ורואים בה אידיאל (תוך רתיעה וסירוב מלהגדיר עצמם כקבוצה בעלת השקפה עצמאית), לצד פרגמטיות לגבי הפרטים שהם בוחרים לאמץ באורח חייהם. הם מזהים אמונות ופרקטיקות אלו עם מורשתם המשפחתית וזהותם האתנית, הממלאות תפקיד מרכזי בראיית עולמם[39][40].
דתיים: המזדהים כ"דתיים" חופפים במידה רבה מאוד לקבוצת-הליבה של המזדהים כדתיים לאומיים (בערך 10% מהאוכלוסייה), הקבוצה החברתית המתקיימת בתוך מוסדותיה הקהילתיים של הציונות הדתית. דתיים הם כמעט תמיד אורתודוקסים, אם כי מודרניים על פי רוב יותר מאשר חרדים. בקבוצה יש מרכיב סוציולוגי חזק של נאמנות קבוצתית, שאיננו מתכתב בהכרח עם אמונה או פרקטיקה אישיות. אחוז ניכר מהדתיים מזדהה עם קהילתו ועם השקפה פוליטית ימנית, אך לא מקפיד על אורח חיים הלכתי.
חרדים: הקבוצה השמרנית והנוקשה ביותר. במגזר זה ישנן סמכות רבנית-קהילתית חזקה, אוטונומיה אישית מוגבלת ומידה גבוהה של קונפורמיות, המחוזקת על ידי סנקציות חמורות המוטלות על הסוטים מהנורמות. מונה כ-10% מהאוכלוסייה.
ביהדות העולם, לבד מן הזרמים הקיימים, קיימת קטגוריה של יהודים לא-משויכים, הן במובן רחב של מי שאינם חברים באף קהילה, אך במובן צר יותר הכוונה היא למי שאינם מזדהים עם אף זרם קיים. בסקרים שונים, ניתנת ללא-משויכים האפשרות להזדהות כ"יהודים סתם" (Just Jewish), "יהודים ללא דת" (Jews of No Religion) ועוד. "יהודים ללא דת" מהווים את הרוב המכריע של הלא-משויכים בארצות הברית[41]. הם מנו כ-1.2 מיליון נפש ב-2013; קבוצה זו חולקה ל-500,000 מבוגרים ללא דת שהזדהו כיהודים ותו לאו, ועוד כ-600,000 מבוגרים ללא דת שענו שהם "יהודים חלקית"[42]. בקרב "יהודים ללא דת" בארצות הברית נרשמו תופעות של הזדהות לא-דתית אקטיבית עם היהדות, כמורשת, לאומיות או אתניות (עד אמצע המאה ה-20 הייתה באמריקה חילוניות יהודית מבוססת, אך זו שקעה במידה רבה.)[43] עם זאת, באופן כללי, קבוצה זו מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, ויותר משני שלישים מתוכה כלל לא מגדלים את ילדיהם כיהודים[44].
^בנוסחאות מאוחרים: דת משה ויהודית. משנה, מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו', או דת משה וישראל(תוספתא כתובות פרק ו). וראו מנחם קיסטר, " 'כדת משה ויהודאי': תולדותיה של נוסחה משפטית דתית", ד' בויארין ואחרים (עורכים), עטרה לחיים - מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים תש"ס, עמ' 208-202.
^יהושע עמיר, "המונח ᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 266 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
^להרחבה ולמקורות עליהם מבוססת הפסקה, ראו: יהושע עמיר, "המונח ᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (ירושלים תשכ"ט 1969), כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 263–268.
Hengel, Martin, "Die Synagogeninschrift von Stobi", Zeitschrift für die Neutestamentliche Wissenschaft und die Kunde der Älteren Kirche (ZNW), Volume 57 (1966), (p. 178). ISSN (Online) 1613-009X, ISSN (Print) 0044-2615
^* "[...] ואת הנשארים ביהדות [...]" (ח', א);
"[...] הביא הוכחה ליהדותו, ועל היהדות מסר את גופו ואת נפשו בכל עוז [...]" (י"ד, לח);
"[...] הנלחמים בקנאה ובגבורה למען היהדות [...]" (ב', כא)
^יהושע עמיר, "המונח ᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", עמ' 266; דניאל שוורץ (מתרגם), ספר מקבים ב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2004, בפירושו לפרק ד', יג (עמ' 124): Ἑλληνισμός ("הלניסמוס", במלרע) – "במובן הכללי של 'יוונות' ולא רק ידיעת השפה".
^הברית החדשה, האיגרת אל הגלטים, פרק א, פסוקים 13–14: "כי הלא שמעתם את דרכי ביהדות לפנים [...] ועשיתי חיל ביהדות יותר מרב בני גילי".
^* בכתובת הקדשה לבית כנסת בעיר סטוֹבּוֹי, מקדוניה, ככל הנראה, מן המאה ה-3 לספירה. מעיד הכותב כי: ”התנהל בכל חיי ציבור שלו כפי היהדות”. (ZNW 32; 1933, pp. 93-94); בכתובת שעל גבי מצבה בבית הקברות בפורטו, איטליה, מתפארת אישה ”שחיתה שלושים וארבע שנים עם בן זוגה חיים נאים ביהדות” (Frey, I, 537)
^Steve Mason, Jews, Judaeans, Judaizing, Judaism: Problems of Categorization in Ancient History. Journal for the Study of Judaism 38 (2007. עמ' 472-473.
^ידידיה יצחקי, בראש גלוי: עיקרים של חילוניות יהודית, הוצ' אוניברסיטת חיפה, 2000. עמ' 198.
^בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יב, א - יג, א) מובאת ברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, ובין השאר נאמר בו שמשה כתב את התורה, דעה המופיעה בעקביות בספרות חז"ל. ואולם, בגלל הקושי להניח שמשה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את מותו שלו, כבר בתלמוד הבבלי מצויה הדעה שיהושע בן נון השלים פסוקים אלה על פיו.
^ליבמן, ברוך זיסר, Judaism and Jewishness in the Jewish State. The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998. עמ' 20.
^יעקב ידגר, ליבמן, Beyond the Religious-Secular Dichotomy: Masortiim in Israel. בעיקר עמ' 22-24.
^יעקב ידגר, המסורתיים בישראל, מודרניות ללא חילון. מכון הרטמן, 2010. עמ' 93, 103-106, 270 וכו'.
^למשל: Barry A. Kosmin, The Jewish Secularization Thesis and the Revival of American Jewish Secularism, from: Jewish Population And Identity, Springer עמ' 75.
^Ariela Keysar, The Persistence of American Secular Judaism: Jewish Millennials. from: Jewish Population And Identity, Springer, עמ' 86.
