משכן גבעון היה מבנה מקודש שנבנה לאחר חורבן המשכן בנוב, בערך בשנת 876 לפסה"נ (או כ-200 שנים קודם לפי מניין שנות המלוכה עד חורבן ביהמ"ק). המבנה בגבעון התקיים במשך כ-50 שנה[1], 44 שנה עד תחילת בניית בית המקדש[2] ושבע שנות בנייתו[3]. לאחר השלמת בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך (2936 ליצירה) נגנז משכן גבעון, ונחנך בית המקדש. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות (משנה, זבחים יד,ז). כמו כן ארון הברית לא שהה במשכן גבעון, אלא בקריית יערים[4] ומקום זמני בירושלים. מקומו של משכן גבעון מזוהה על ידי רוב החוקרים[5] כעשרה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים, במרום ההר (895 מטר מעל פני הים) מדרום לגבעון המקראית (הכפר אל-ג'יב), במקום שבנוי הכפר נבי סמואל.
גבעון המקראית הייתה 'עיר גדולה' (יהושע י,ב), ובתקופת כיבוש הארץ היא הייתה אחת מערי החיוי; לאחר הכיבוש השתעבדו החיוי ליהושע ואנשיו, והפכו לעבדי המקדש ואילו גבעון ומגרשיה - מה שבנחלת שבט בנימין - נמנית בין השלוש עשרה ערי הכהנים שנתנו בני ישראל על פי הגורל במשכן שילה לכהנים: ”וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, נָתְנוּ אֶת... גִּבְעוֹן וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ” (יהושע כא יז). רוב החוקרים מזהים אותה בתל השוכן בשטח הכפר אל-ג'יב, עשרה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים (אנציקלופדיה מקראית עמ' 417, ערך גבעון).
המקרא[6] מתאר את הגעתו של שלמה המלך לבמה אשר בגבעון. פעולה זו הידועה מהעולם העתיק (כגון מנהגים מימי הפרעונים והליכתם של היוונים לאורקל), מבטאת את הקדושה הפולחנית שיוחסה למקום.
הקמת המבנה
לאחר חורבן משכן נוב הוקם המשכן בגבעון; לכן הקמת המקום המקודש מקבילה לזמן המלכתו של דוד על ידי שמואל הנביא. אין בהירות ביחס לסיבת העברת המשכן לגבעון, והסבירות היא שהדבר היה מהלך ממלכתי-שלטוני, שנבע מכך שאנשי נוב תמכו בדוד שמרד בשאול המלך, ושאול המלך שאף להעביר את המרכז הכוהני לאזור התומך בו. אם השערה זו נכונה, מסתבר שבגבעון ישבה קבוצת כוהנים שלא איימה על המלוכה, ואף תמכה בה; השערה זו מסתברת מכך שגבעון הייתה בנחלת שבט בנימין -שבטו של שאול-[7] ואף מכך שאבי אבותיו של שאול מכונה 'אבי גבעון'[8]. מול סברה זו ניצבים התיאורים על איבה ונקמת-דם בין הגבעונים לבית שאול[9].
הנייטרליות והתמיכה הממלכתית של יושבי גבעון עזרה למשכן לשרוד אף את זמן מלכותו של דוד (40 שנה) ואת תחילת מלכותו של שלמה, עד בניית המקדש. יחד עם זה סמכותו של המשכן הייתה מעט ירודה, דבר שהתבטא בהיתר להקריב קורבנות אישיים בכל מקום, ובעובדה שארון הברית לא היה במשכן גבעון.
יש חוקרים (ייבין) המשערים שבחירת העיר גבעון כמקום מקודש נובעת מכך שהיה בגבעון פולחן עתיק של אלוהות החכמה והתבונה. פולחן עתיק זה נעוץ בגורמים חיווים, ומקבילות לו ידיעות אף בפולחן המצרי.
סיום המשכן
רצונו של דוד להקמת מבנה קבע 'בית מקדש', הסתיים בהצלחה בתקופת כהונתו של שלמה. לאחר בניית בית המקדש, לא היה עוד צורך במשכן בגבעון, וירושלים הפכה למרכז השלטוני והמרכז הכוהני בארץ ישראל. ביטוי מובהק לסיום משכן גבעון, והעברה מוחלטת של המרכז הרוחני לעיר הבירה ירושלים, מתבטא בגניזת המשכן במחילות תחת ההיכל שבירושלים[10].
המבנה בגבעון
תיאור צורת המבנה בגבעון אינו ידוע, ואף קשה להעלות תאוריות בעניין. לחלק מהדעות המבנה בגבעון (כדוגמת המבנה נוב) נבנה לפי הדגם של משכן שילה; דברים אלו מבוססים על מקורות שונים המגדירים מבנים אלו בתואר אוהל מועד, במקרא (דה"ב א,3), בתוספתא (זבחים יג,יח) ובתלמוד (בבלי, זבחים קיח ע"ב). אך מתוך מקורות אחרים ניתן לראות שלעיתים המבנה בגבעון מתואר בכינוי אחר, מה עוד שקיום התקרה במבנה גבעון והעובדה שארון הברית לא היה בו, מעידים על שינויים ידועים; כך שניתן להעריך שהתקיימו שינויים נוספים. אם כל העובדה שהתקיימו שינויים נראה שנעשה שימוש בחומרי בניין שונים מתקופת משכן משה במדבר; חומרי בניין ששימשו במשכן בגלגל, משכן שילה ואף במשכן בנוב (בבלי, סוטה ט ע"ב). תופעה זו יכולה לנבוע הן בשל ייחוס הקדושה שאפף חומרים אלו, והן בשל יוקר-מחירם והחוסר בחומרים מעין אלו בארץ ישראל.
סוג המבנה
אין בהירות האם המבנה בגבעון מהווה משכן או מקדש. מלשון הרמב"ם (בית הבחירה א,ב) הבניין בגבעון מכונה 'מקדש'; אולם לפי תפיסות שונות המבנה בגבעון מהווה 'משכן'. למציאת ההבדלים בין משכן למקדש קיימות כמה שיטות:
יש שנוקטים שההבדל הוא שמשכן הכוונה למבנה עצים (עצי שיטים), ומקדש הוא מבנה אבנים. אך מלשון הרמב"ם (בית הבחירה א,ב) שמכנה את שילה כמשכן, אף שהייתה בנויה מאבנים, מסתבר שהסבר זה אינו נכון.
קיימת טענה המבוססת על התוספתא (זבחים יג,יח) והתלמוד (ירושלמי, מגילה פ"א ה"יב, דף עב טור ד) שבמשכן ארון הברית לא היה, אך במקדש ארון הברית היה. יש שצידדו בטענה זו מלשון דברי דוד המלך "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאלוקים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמ"ב ז,1-2). אך יש שדוחים גישה זו לפי הטענה שגם אחרי שהארון נגנז בימי בית ראשון ושני, המקומות נקראו מקדש (עמוד הימיני סימן א ס"ק ג); וכן גם מכך שהארון לעיתים היה במקומות שבוודאי אינם 'מקדש', כגון בגבעת קריית יערים (שמ"א ז,1), בבית עובד אדום הגיתי (שמ"ב ו,11), וכמובן במשכן משה במהלך שנות הנדודים במדבר.
הסבר אחר המבוסס על לשון התלמוד (בבלי, זבחים קיח ע"א) טוען שההבדל הוא במציאות של תקרה מלמעלה, ובשילה שלא הייתה תקרה הוא מכונה 'משכן' ונוב וגבעון מכונים 'מקדש'. אולם לרוב הדעות (ראה עמוד הימיני סימן א ס"ק ג) אין להוכיח מקיום התקרה.
הרב שאול ישראלי מביא את הפסוקים המתארים את הציווי לבנות את המקדש: "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ.. וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מצווה אֶתְכֶם.." (דברים יב,6-13). וכשהוא מתבסס עליהם הוא טוען שהציווי לבניית 'מקדש' (ולא 'משכן') קיים רק 'לאחר שיניח לך מכל אויבך' ורק אז מתקיימת 'המצווה להקים המקדש על מקום קבוע'
הדעה המקובלת מבדילה בין כל מבנה שלא היה בירושלים, ולא נבנה מתוך שאיפה עולמית. כך רק מקדש ראשון ושני שהיו בירושלים מהווים 'מקדש' לעומת שאר המבנים המהווים 'משכן'. המשך גישה זו נעוץ בטענה על 'צו האל' שניתן רק למקום בו האל בוחר "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב,14); כאשר המקום שהאל בחר בו היה ירושלים, והמקומות האחרים נבחרו בידי בשר ודם לתקופה זמנית.
החזו"א [קמא מא, ה] כתב שבשילה התקדש המקום, ולכן לא הקימו בו את קרשי המשכן אלא בנו בית אבנים [ומדתו כמדת המשכן ולכן התאימו לו היריעות של משה], אך בשאר החניות לא התקדש המקום, ולכן בנוב וגבעון הקימו את קרשי המשכן. אולם ברש"י פסחים [לח, ב ד"ה זאת] מבואר שגם בנוב היה בית אבנים. וכן כתב הרמב"ם [פ"א מבית הבחירה ה"ב] שבנוב וגבעון "בנו מקדש".
למעשה הגישות המרכזיות, מצביעות על כך שהמבנה בגבעון מהווה משכן; כך שלשונו של הרמב"ם שראתה במבנה זה מקדש אינה מדוקדקת לעניין זה (עמוד הימיני סימן א).
דעת חז"ל
משנה (זבחים קיב ב):
משהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל.
באו לגלגל הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום.
באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא הייתה מנוחה [כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, (דברים יב ט)]. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה.
באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל.
באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא הייתה נחלה, [כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, (דברים יב ט)]. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה".
בתוספתא [פי"ג הי"ח] שנינו, איזו היא במה גדולה שהותרו בה במות, אהל מועד נטוי ואין הארון נתון שם, וכן הוא בירושלמי מגילה [פ"א הי"ב], "זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות, ותמוה שהרי תינח בימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים, אך בגלגל היה הארון ולמה הותרו הבמות. וכתב המאירי במגילה [ט ב] שהותרו משום שלא נקבע מקומו של ארון כי יצא למלחמות, אך ראה ירושלמי [שקלים פ"ו ה"א] שהיו שני ארונות, ולכ"ע לא יצא ארון המשכן למלחמה. ובמשך חכמה [דברים יב ח] נקט שקודם מנוחה אף כשהיה ארון הייתה נחשבת במה, ורק אחר מנוחה תלוי דינה בארון, וכשהיה ארון נאסרו הבמות.
בין משכן למקדש
גניזת המשכן מבטאת את סיום תפקידו הזמני של המשכן, ובית האל עובר למקום קבע. אמנם במספר מקורות משכן גבעון מכונה 'מקדש' (כפי שמכונה משכן נוב); אך ברור שבית המקדש עלה על משכן גבעון אף מבחינה חומרית ואף מבחינה רוחנית של השראת שכינה. שהרי המבנה היה גדול וראוותני יותר, וכן שכן בו ארון הברית.
אולם בנקודה מסוימת נעלה המשכן על המקדש, עילוי המתבטא בדברי התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוטה ט ע"ב) שלא שלטו השונאים במעשי ידיו של משה; כלומר מאז בניית משכן משה במדבר, שרדו חומרי המשכן השונים (קרשים, קרסים, בריחים, עמודים ואדנים) במשך 480 שנה. וגם לאחר תקופה זו לא נשרפו, אלא נטמנו. זאת לעומת בית המקדש, שחרב ואף חומרי הבניין הושמדו יחד איתו. בכך יש ביטוי שלדבר ארעי וזמני לעיתים יש יכולת שרידות גבוהה יותר מאשר דבר קבוע; דבר המתבטא בתוצאות מכת הברד במצרים העתיקה "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט,לב).
