תקופת האבות היא תקופה מקראית בה, לפי המקרא, חיו אבות עם ישראל: אברהם, יצחק ויעקב. במחקר המדעי המוקדם נטו להניח כי מדובר בתקופה היסטורית של ממש, בעוד שהמחקר המודרני נוטה לשלול הנחה זו.
תקופת האבות במסורת המקראית והיהודית
תקופת האבות לפי מה שעולה מסיפורי המקרא היא התקופה שבין הולדת אברהם (לפי מדרש סדר עולם בא'תתקמ"ח - 1812 לפנה"ס)[1] ובין פטירתו של יעקב (לפי המדרש בשנת ב'רנ"ה - 1505 לפנה"ס). יחזקאל קויפמן קובע את זמנה במאות ה-14–15 לפני הספירה,[2] ואילו בנימין מזר מקדים אותה למאות ה-17–18 לפני הספירה.[3]
האבות, אבות האומה ואימותיה, שעל שמם נקראת תקופה זו, הם שלושת האבות וארבע האמהות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל ולאה - המהווים את ראשיתם של הדת היהודית, העם היהודי ואמונת הייחוד, לפי המסופר בספר בראשית. הקבצה אחרת שלהם היא שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, וארבע האמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. אף שבלהה וזלפה ילדו ליעקב ילדים שמהם נולדו ארבעה משנים-עשר השבטים, אין הן נכללות באמהות האומה, משום שהיו שפחות. עם זאת, במספר מקורות משמשים ראשי התיבות "ברזל" לציין את נשות יעקב: בלהה, רחל, זלפה ולאה כקבוצה אחת.
בתחילת תקופת האבות, על פי המסופר בתנ"ך, עם עזיבת אברהם את חרן והליכתו לארץ ישראל, היה אברהם לבדו בעולם, ללא ילדים. בסיומה, מנה עם ישראל שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב. תקופת האבות מסופרת בחומש בראשית.
"תקופת האבות" בראי המחקר הביקורתי
התחלות חקר המזרח הקדום והמחקר הארכאולוגי
חקר המזרח הקדום
בתחילת פענוח תעודות המזרח הקדום נוצר הרושם כי תעודות אלה מעידות על אותנטיות של פרטים המופיעים בסיפורי האבות ועל קדמותם. שמות אנשים ומקומות, ומנהגים שונים הנזכרים בסיפורי האבות, הופיעו בתעודות אלה מהמחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס, במקביל בערך לתקופת הברונזה התיכונה בארץ ישראל.
אולם ככל שהתקדם המחקר במאה העשרים, התברר כי אישים, מקומות ומנהגים אלו אינם בהכרח מאותם פרקי זמן או אותם מקומות, וחלקם בפירוש לא התקיימו במקביל. מכאן הסיקו כי בסיפורי האבות אמנם השתמרו פרטים קדומים אותנטיים, אולם הם משקפים פרק זמן ארוך, ובחלקם אנכרוניסטיים ומשקפים ביחד פרק זמן של כ-1,500 שנה ויותר.
ראשיתה של הארכאולוגיה המקראית
בראשית ימיה של הארכאולוגיה המקראית, גרמו התגליות בחקר המזרח הקדום לארכאולוגים להאמין כי אכן תקופת האבות משתקפת בממצא הארכאולוגי, לרוב בהתייחסות לתקופת הברונזה התיכונה. רבים מהארכאולוגים הראשונים היו נוצרים דתיים, ולעיתים אף אנשי דת, והללו נטו מראש לקבל את העדות המקראית כאותנטית, ופירשו לאורה את ממצאיהם. כך נוצר הרושם, המתקיים לעיתים עד היום, כאילו הארכאולוגיה המקראית מוכיחה את עיקרי המסופר בתנ"ך כאמת היסטורית, ואת ההיסטוריות של תקופת האבות בכלל זה.
גם כאן, ככל שהתקדם המחקר במחצית השנייה של המאה העשרים, הלך והתברר כי לא זה המצב.
המחקר הביקורתי המודרני
נחום סרנה מדגיש כי סיפורי האבות אינם מתארים דמויות מיתיות אלא אדרבה: דמויות שגם נכשלו ושיש עליהן ביקורת, מה גם שסיפורי האבות מעוגנים היטב ברקע הריאלי של מסופוטמיה ושל כנען[4].
מאידך לדעת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן "תקופת האבות" אינה תקופה היסטורית ממשית, שהתקיימה בזמן היסטורי מוגדר.[5] תקופת האבות המקראית אמורה הייתה להיות מאות שנים לפני תקופת ההתנחלות וימי ממלכות ישראל ויהודה, שזמנן תקופת הברזל, כלומר בערך בתקופת הברונזה התיכונה. אולם סיפורי האבות משופעים, לדעתם, באנכרוניזמים ביחס לתקופתם המשוערת. כך למשל מופיעים בהם גמלים, שביותם והשימוש בהם אירעו רק בתקופת הברזל; סחורות מחצי האי ערב, שהסחר בהן בהיקף המתואר בסיפורי האבות התקיים בתקופת הברזל 2, בימי האימפריה האשורית; גם הפלשתים הנזכרים רבות בסיפורי האבות עלו על במת ההיסטוריה והגיעו לארץ ישראל רק בתקופת הברזל 1; ואילו העיר גרר, מושבו של אבימלך מלך פלשתים, הפכה לעיר של ממש רק בתקופת הברזל 2.[6] אמנם בסיפורי האבות יש גם הדים לתקופת הברונזה במזרח הקדום, אולם גם הללו אינם באים מפרק זמן אחד במהלך תקופת הברונזה, ומכל מקום יש לתארך את זמן כתיבת הסיפורים לתקופה המאוחרת ביותר המשתקפת בהם, היינו תקופת הברזל 2 (תקופת המלוכה) או אחריה. מכל זה עולה, לדעתם, כי בסיפורי האבות לא משתקפת תקופה היסטורית אחת מוגדרת, אלא הם משקפים מסורות מפרק זמן ארוך של אלף שנים ויותר, וממילא "תקופת האבות" אינה תקופה היסטורית ממשית[7].
העמדה הרווחת אצל אלו הטוענים שניתן להצביע על תקופה מוגדרת שבה פעלו האבות היא שהאבות פעלו בתחילת האלף השני לפנה"ס (1550-2200)[8]. בין שלל הראיות שהובאו לטענה זו הוזכרו שמותיהם של אנשים וחלק מן המקומות שבהם פעלו האבות שמותאמים לעדויות שיש בידינו מתקופה זו[9]; נדודים בין ארצות, כמו של תרח ושל אברם, היו מקובלים בתקופה זו; סגנון חיי האבות מתאים למתועד בכתבים שנמצאו במארי (שנחרבה על ידי חמורבי במאה השבע-עשרה לפנה"ס); השימוש בשם "אל" כשם פרטי מתאים לתקופה מוקדמת זו, ועוד. חלק מראיות אלו זכו לביקורות, והיום מתייחסים בחשד לתארוך מדויק שכזה[10].
^N. M. Sarna, Understanding Genesis, New York 1966, P. 81-85, ראו עוד אצל G. J. Wenham, Genesis 1-15, WBC, Waco, TX 1987, עמ' xxii, שגם במקומות שבהם הסיפור נראה כאגדה (לגנדה) יותר מאשר ביוגרפיה, הוא עדיין נטוע בתוך מרחב היסטורי ממשי של דמויות ריאליות
^ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 53–63.
^ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 53–55.
^כיום עמדה זו מקובלת פחות משהייתה מקובלת בעבר. יש שהקדימו
את תקופת אברהם על סמך חישובי השנים שנמסרים במקרא עצמו. כשירד יעקב
למצרים הוא היה בן 130 (בראשית מז, ט), כלומר מלידת אברהם ועד לירידת יעקב
למצרים עברו 290 שנה. לפני הנתון שנמסר בשמות יב, מ, ישראל ישבו במצרים
430 שנה. מיציאת מצרים ועד לבניית המקדש עברו 480 שנה (מלכים א ו, א).
המקדש נבנה בשנה הרביעית למלכות שלמה, כלומר סביב שנת 967 לפנה"ס.
בצירוף מספרים אלו עולה שאברהם נולד בשנת 2167 לפנה"ס, ושיצא מחרן לארץ כנען בשנת 2092. (דעות אלו ראו אצל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, עמ' 1 הערה 1. שם כתב על חשבונות אלו שהם פורחים באוויר. ראו עוד על עמדה זו ועל הסתייגות ממנה אצל N. M. Sarna, Understanding Genesis, New York 1966, עמ' 85-81)
^J. Bright, A History of Israel, Philadelphia: Westminster, 1972 (2nd edition).
^על סמך ההתאמה לתעודות שנמצאו בנוזי, הציע גורדון לתארך את תקופת האבות למאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה לפנה"ס (C. H. Gordon, "Biblical Customs and the Nuzu Tablets", BA, 3 (1940), pp. 1-12.), ואילו בשל הקשרים לסיפורים ארמיים הציע הרמן לתארך את תקופת האבות לסביבות המאה השתים-עשרה לפנה"ס (S. Hermann, A History of Israel in the Old Testament Times (trans. by J. Bowden), Philadelphia 1975, עמ' 4)
