הַתּוֹסֶפְתָּא היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא, אלא הן חלק מהברייתות.[1] על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.
התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.
לאור נקודות היחס המובאות להלן, אין חולק שישנו קשר ברור בין קובץ המשנה ובין קובץ התוספתא.
התוספתא מתייחסת למשנה. יש שהיא משמיטה ממנה או חולקת עליה, ויש שהיא מוסיפה עליה.
ישנם כמה מיני תוספות שלה על המשנה:
בשתיהן אותם שישה סדרים, ואותן שישים מסכתות (למעט מסכתות אבות, מידות, קינים ותמיד שאין עליהן תוספתא אלא רק משנה). שתיהן מחולקות לפרקים. ישנם כמה הבדלים ביניהן:
שני כתבי יד ידועים של התוספתא קיימים כיום, האחד הוא כתב יד אֶרפוּרט (ערפורט) – כתב יד חלקי על התוספתא מן המאה ה-12 המכיל את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים[2]). וכתב יד וינה[3], כתב יד המכיל את רוב נוסח התוספתא[4], אולם הוא מאוחר יותר מארפורט, וזמנו הוא מראשית המאה ה-14 לספירה. כתב יד נוסף מאוחר יותר, הוא כתב יד לונדון מן המאה ה-15, המכיל את סדר מועד ומסכת חולין בלבד.
בנוסף קיימים עשרות קטעים מן הגניזה הקהירית ומגניזות אחרות.[5]
מהדורת הדפוס הראשונה לתוספתא נערכה בוונציה בשנת ה'רפ"א (1521–1522), על פי כתב יד שאינו מצוי כיום. במהדורה זו הודפסה התוספתא של כל מסכת ומסכת בסוף הספר, לאחר דפי הרי"ף, וסדר זה הושאר עד לימינו בכל מהדורות הדפוס.
בדפוס וילנא, שהודפס החל משנת 1860, נוספה השוואה חלקית עם נוסח התוספתא לפי כתב יד וינה, ובנוסף הודפסו מספר פירושים והערות לתוספתא.
בשנת 1876 הוציא לאור לראשונה משה שמואל צוקרמנדל מהדורה מדעית של התוספתא, בהתבסס על כתב יד אֶרפוּרט, מן המאה ה-12, אך מאחר שכתב יד זה מכיל רק את ארבעת הסדרים הראשונים (ומקצת ממסכת זבחים[6]), הסתמך המהדיר בשני הסדרים הנותרים על כתב יד וינה.[7] "מהדורת צוקרמאנדל" יצאה לאור שוב בשנת תרצ"ז ונוסף למהדורה זו "תשלום תוספתא" – ליקוט קטעי תוספתא שאינם קיימים בכתבי היד מתוך דברי הראשונים בעריכת הרב שאול ליברמן.
מהדורה מדעית אחרת יצאה לאור החל משנת 1955 על ידי הרב שאול ליברמן, לסדרים זרעים, מועד ונשים וכן למסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. התוספתא במהדורה זו מתבססת על כתב יד וינה מהמאה ה-14 (ושינויי נוסחאות מכתב יד ארפורט, קטעים מן הגניזה ודפוס ונציה רפ"א), בצירוף מסורת התוספתא ופרוש קצר.
משנת תשס"ט 2009 יצאו לאור על ידי הרב חיים פריימן, סדרי קדשים וטהרות, והחלק השני של סדר נזיקין, לפי כתב יד וינה ושינויי נוסחאות מדפוס ראשון וקטעי גניזה, עם פירוש הר"ש משאנץ מלוקט מתוך פירושו למשנה.
לאורך הדורות התוספתא זכתה ליחס משני לעומת המשנה והתלמוד. אמנם רב שרירא גאון כתב באיגרתו וגם ליברמן טען שבישיבות בבל עסקו בתוספתא באופן סדיר במקביל ללימוד המשנה, אולם כבר בתקופת הראשונים הוזנח מעמדה ומעטים עסקו בה.
רבי שמשון משאנץ בפירושיו לסדר זרעים וסדר טהרות מרבה לצטט מן התוספתא ולפרש אותה, ופירושיו הם מאבני היסוד הן לפרשנות התוספתא והן לקביעת נוסחה. גם הרמב"ם מרבה להביא בספרו משנה תורה הלכות שמקורן בתוספתא, על אף שלא הוזכרו בתלמודים.
בדורות האחרונים חוברו מספר פירושים חשובים לתוספתא, בהם: "חסדי דוד" מאת רבי דוד פרדו (תקל"ו) - תקציר חלקי של הפירוש נדפס בתוספתא המצורפת לש"ס וילנה, "מנחת ביכורים" מאת רבי שמואל אביגדור תוספאה, "חזון יחזקאל" מאת הרב יחזקאל אברמסקי ועוד. כמו כן נתפרסמו "הגהות הגר"א" מאת הגאון מווילנה וכן הגהות של מחברים נוספים.
פירוש חשוב נעשה על ידי הרב פרופ' שאול ליברמן בסדרת ספריו "תוספתא כפשוטה", שיצא לאור יחד עם המהדורה הביקורתית שלו. הוא הספיק לחבר את פירושו על סדרי זרעים, מועד ונשים ועל שלוש הבבות מסדר נזיקין. פירוש זה של התוספתא נחשב נכס צאן ברזל של המחקר התלמודי. הוא גם חיבר כהכנה לפירושו את "תוספת ראשונים" על כל התוספתא, והיא עוסקת בעיקר בציטוט ראשונים שהזכירו את התוספתא.[8]
מהדורות התוספתא
התוספתא - כתבי יד
מידע