שַׁבַּת הַגָּדוֹל הוא כינוי מיוחד לשבת שלפני חג הפסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע ימי הביניים.
מקור השם
השם "שבת הגדול" מופיע כבר בספרים מבית מדרשו של רש"י.[1] בספרים אלו מן המאה ה-12 מוזכרת התמיהה מדוע נהגו לקרוא לשבת זו "שבת הגדול", שהרי אין שבת זו גדולה מיתר שבתות השנה. גם בדברי התוספות, מסכת שבת, דף פ"ז, עמוד ב' נזכר הכינוי. בכל מקורות אלה מובא ש"שבת הגדול" הוא כינוי שגור, כך שיש להניח שהכינוי בן לפחות 900 שנה.
טעמים רבים ניתנו לכך שהשבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול:
בספרים מבית מדרשו של רש"י[1] מובא בשם רבי אברהם שהסיבה לשם זה היא הנס שאירע בשבת זו. מקורו הוא בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ז, עמוד ב', שיציאת מצרים הייתה ביום חמישי, ואם כן באותה שנה י' בניסן היה בשבת, ובאותו יום לקחו את השה לקרבן פסח,[4] לעיני המצרים אשר השה היה אלוהיהם ולמרות זאת לא אוּנה לבני ישראל כל רע מהמצרים.
ה'בית יוסף' מסביר על פי דברי חז"ל במקום אחר שהנס הגדול היה בכך שכשבני ישראל קשרו את השה למיטותיהם שאלום המצרים למעשיהם, והם השיבו שה' עתיד בעוד כמה ימים להרוג את כל בכורי מצרים והציל את בכורי ישראל. הלכו הבכורים אל אבותיהם ואל פרעה ודרשו מהם לשחרר את עם ישראל כדי שהם לא יפגעו, הם כמובן סירבו והבכורים פתחו במלחמה עזה נגדם מה שהוביל להרג רב במחנה מצרים, וזו כוונת הפסוק "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו", הבכורים הם שהכו והחלישו את הכח של מצרים.
בספר "שבולי הלקט" (סימן רה) מובא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא יום כיפור "צומא רבא" (הצום הגדול).
האבודרהם הסביר כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא "גדול".
ר' שלמה קלוגר טען כי שבת זו נקראת כך כדי להדגיש את מעלתה של השבת על פני יום טוב של פסח הקרוב, הנקרא שבת, על פי פרשנות חז"ל לפסוק "ממחרת השבת".
היו שטענו כי השבת נקראת כך על שום שה'גדול' (הרב) דורש בבית הכנסת בהלכות החג.
מפני שבי' בניסן עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ובכך נשלמה יציאת מצרים ודברי ההבטחה של ה' בלשונות הגאולה. ככתוב: "וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ... וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן-הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת-אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד-עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם-סוּף אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד-עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים.".[6]
יש שגרסו שכל שבת לפני חג נקראה "שבת הגדול", דהיינו שבת שלפני חג גדול. כך, בסידור עתיק לפי מנהג קורפו נמצא "סדר לשבת הגדול של שבועות".
החתם סופר (על השו"ע) מביא טעם שביום זה משכו ישראל ידיהם מחטא עבודה זרה, ושחטא עבודה זרה נקרא "גדול" כמבואר במסכת ערכין (טו:).
השערה נוספת שהועלתה קושרת לכך את המנהג לאפות ככרות לחם גדולים לעניים משאריות החמץ שנותר.
הטעמים שבהם "הגדול" אינו מתייחס לשבת, אלא למושא אחר, כגון הרב הדרשן, פותרים גם קושי לשוני שעולה מהכינוי "שבת הגדול": המילה "שבת" לרוב משמשת בלשון נקבה, ואילו "גדול" הוא תואר לזכר. עם זאת, ישנם מקורות בהם מתוארת השבת בלשון זכר, לדוגמה: "כל שומר שבת מחללו (מלחלל אותו- את השבת)" (ישעיהו, נ"ו, ו').
מנהגים בשבת הגדול
מודעה על דרשת שבת הגדול מאת הרב יצחק טוביה וייסמודעה על דרשת שבת הגדול בתל אביב
המנהג הרווח בשבת זו הוא שרב הקהילה דורש לפני הקהל מהלכות הפסח, לעיתים בשילוב דברי אגדה ומוסר. בספר ה"תקנות בישראל" מציין הרב ישראל שציפנסקי כמה קהילות בהן התקיימה חובה של הרב לדרוש דווקא בשבת זו. נטען שההארכה בדרשה זו נובעת מריבוי ההלכות הקשורות לחג הפסח.
בקרב חלק מן קהילות הספרדים נוהגים לומר פיוטים "בניגון" מיוחד לפני הוצאת ספרי התורה בשבת זאת, (דוגמת "שבת וגדול" הנאמר בידי יהודי טריפולי[7]), כמו גם אמירת חלק מן התפילה בניגונים אלו.
בקהילות אשכנז (היום רק בקצת קהילות), נוהגים לומר פיוטים בשבת זו. במנהג אשכנז המערבי, אומרים יוצר "אתי מלבנון כלה" וזולת "אומרת אני", שניהם לר' בנימין בן זרח, קרובת "אוני פרטי רחמתים" ליניי, וסדר הלכה אנונימי "אדיר דר מתוחים".[8] במנהג אשכנז המזרחי, בקצת קהילות אומרים יוצר "אתי מלבנון", ובקצת קהילות אומרים "אאמיר מסתתר" לר' יוסף אבן אביתור,[9] אופן "בלולי אש ומימות" החתום בנימין, זולת "אז כארשת בתולה" לר' יוסף טוב עלם, וקרובת "אלהים בצעדת הכות פתרוס" הכולל סדר הלכה "אלהי הרוחות לכל בשר" לר' יוסף טוב עלם. שני סדרי ההלכות מובאים בכמה וכמה מקומות בפוסקים כראיות להכרעת ההלכה. בנוסח איטליה, אומרים יוצר "אני חומה ושדי כמגדלות" לר' יהודה בן נחום, והכרזה לפסח לר' בנימן בן שמואל.[10]
בחלק מקהילות האשכנזים נוהגים לקרוא חלק מההגדה של פסח - עד המילים "לכפר על כל עוונותינו";[11] והביאו האחרונים לכך טעם - שנס יציאת מצרים החל כבר בשבת שלפני היציאה, כמבואר בטור. יש שהסבירו כי הקריאה מהווה הכנה לליל הסדר. לדעת הגר"א אין לנהוג מנהג זה, וטעמו על פי ההגדה: ”יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא”.[12] משבת זו גם מפסיקים האשכנזים לומר את המזמור "ברכי נפשי" (ספר תהילים, פרק ק"ד) שנוהגים לאומרו כל שבתות החורף לאחר מנחה.[11]
פרשת השבוע וההפטרה
על פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. בחלק מהשנים המעוברות, קוראים את פרשת מצורע ובחלק את פרשת אחרי מות. ברוב הקהילות נהוג להפטיר בשבת הגדול בפרשת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג').
יש שנהגו לקרוא בהפטרה זו רק אם חלה השבת בערב הפסח, ומשום שכתובה בה מצוות ביעור מעשרות, שאמור להיעשות בערב פסח.[13] במקרים שבהם הקריאה בתורה בשבת הגדול היא בפרשת מצורע, יש הנוהגים (של"ה פסחים בהג"ה) לקרוא את ההפטרה הרגילה של הפרשה ("וארבעה אנשים", מלכים ב', ז'), משום שגם בה יש מעניין הנס, שכן יש שם ברכת שפע מיוחדת ("סאה סולת בשקל").
יוסף עופר[14] טען שההפטרה של שבת הגדול התגלגלה מהיותה ההפטרה של חלק מפרשת צו על פי המנהג הקדום בארץ ישראל, דרך היותה ההפטרה של כל פרשת צו על פי המנהג הבבלי, עד להפיכתה להפטרה של שבת הגדול, שבשנים פשוטות על פי הלוח העברי הקבוע קוראים בו את פרשת צו. לדבריו, במקור הפטרת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נקראה עם הסדר (פרשת השבוע הארץ-ישראלית) הראשון שמתחיל בפרשת צו - "זה קרבן אהרן ובניו... מנחה תמיד" (ויקרא, ו', י"ב), על פי הנוהג שהפסוק הראשון בהפטרה היה קשור לשונית לפסוק הפותח את ה"סדר". עם דחיית מנהג הקריאה התלת-שנתי הארץ ישראלי, היו ששימרו את המנהג, וקראו בכל שבת את הפטרת ה"סדר" הפותח את הפרשה, כפי שנהגו בביזנטיון (מנהג רומניה), וכן גם אצל הקראים. בשלב מסוים נוצרה תחרות בין הפטרת פרשת צו הבבלית, "עולותיכם ספו" (ירמיהו, ז', כ"א ואילך) להפטרת "וערבה לה'". הד לעימות נמצא בספר אור זרוע,[15] שמתלבט בין המנהג המקובל בציבור להפטיר תמיד "עולותיכם ספו", לבין מה שקיבל מאבותיו להפטיר "וערבה". הפתרון שהציע הוא לקרוא את "וערבה" רק בערב פסח שחל להיות בשבת, יום בו מוקרב קורבן פסח ולא ראוי לקרוא בו על התנגדות לקורבנות, שמתואר בהפטרת "עולותיכם ספו". בהמשך התשובה הרחיב רבי יצחק מווינה את הדברים גם לכל "שבת הגדול" שלפני הפסח.
עופר מציין שייתכן שהיו גורמים אחרים שהאיצו את הבחירה בהפטרת "וערבה" לשבת הגדול, כגון היותה של הפטרת "עולותיכם ספו" הפטרת פורענות קשה, שהציבור העדיף להימנע ממנה, וכן התקבעותו של המנהג לדרוש ב"שבת הגדול", ובכך להופכה לשבת מיוחדת, כמו גם הקשר המדרשי המאוחר בין "יום ה' הגדול והנורא" לגאולת פסח.
הלבוש והגר"א כתבו שקוראים הפטרה זו בגלל שמוזכרת בה הגאולה האחרונה על ידי אליה הנביא, שמזכירה את הגאולה הראשונה ביציאת מצרים. הרב יעקב עמדין כתב שקוראים הפטרה זו כדי להזהיר את הציבור על המעשרות:
”עוד טעם, לפי שבפסח העולם נידון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי, ג', י'). הרי הדבר מפורש מאוד שהפטרה זו מעניין של פסח היא תמיד, ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח, להזהיר את העם על עניין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בשבילם.”
^יש נוהגים לומר את סדר ההלכה בתוך הקרובה לפני הסילוק, ויש נוהגים לאמרו בחזרת הש"ץ של מוסף לפני רצה במנוחתינו. עיין סדר עבודת ישראל, נוסח אשכנז, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 709.
