שַׁבַּת שִׁירָה היא שבת פרשת בשלח, שבה מופיעה שירת הים ששרו בני ישראל על נס קריעת ים סוף. בפרשה מופיע גם סיפור המן שירד לבני ישראל במדבר, ולכן בחלק מהקהילות ישנם מנהגים מיוחדים לזכר המן בשבת זאת. על פי מחזור הקריאה השנתי של פרשיות השבוע, שבת שירה חלה תמיד בשבת הסמוכה לט"ו בשבט[1].
בהפטרת הפרשה קוראים את שירת דבורה.[2]
קריאת השירה
בחלק מן הקהילות נהוג לקרוא את שירת הים שבקריאת התורה בציבור במנגינה מיוחדת. ישנם שנהגו גם לקרוא את שירת הים שנאמרת בפסוקי דזמרא באותה מנגינה. ברוב קהילות האשכנזים, נוהגים לעמוד בשעת קריאה זו.
בקהילות גאורגיה נוהגים שבפסוקי דזמרה מוסיפים את הקטע "ותיקח מרים הנביאה.." (מנהג שנשמר גם בקרב מתפללי הנוסח השאמי ביהדות תימן - אמנם מתפללי הנוסח הבלדי מוסיפים את הקטע בכל השנה, אך מתפללי הנוסח השאמי מוסיפים אותו רק בימים בהם קוראים בתורה את שירת הים), וקוראים את "שירת הים" בניגון ייחודי כשכל ציבור המתפללים עומד.
מנהגים
מנהגים שונים הונהגו לשבת זו. בין היתר ניתן למצוא את המנהג של אמירת הפיוט "יום ליבשה" בברכת גאל ישראל, אכילת חיטים והוצאת אוכל לציפורים.
בקהילות גאורגיה, נוהגים לאכול מאכל חיטה מיוחד שנקרא "קורקוטי", וזאת מפני "פרשת המן" המוזכרת בפרשה זו.
יש שאמרו בשמו של רבי מנחם מנדל מרימנוב כי קריאת פרשת המן בסדר שנים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי באותו השבוע של פרשת בשלח, שבת שירה, היא סגולה לפרנסה.
האכלת ציפורים
המהר"ל מפראג קבע מנהג לאסוף בשבת שירה את הילדים לחצר בית הכנסת אלטנוישול שם למדו את סיפור קריעת ים סוף, כיצד הצטרפו הציפורים לזמרת בני ישראל. לאחר מכן קטפו הילדים פירות מהאילנות שבים והאכילו את הציפורים, על פי הסיפור במדרש לפיו כל פירות היבשה היו זמינים לבני ישראל בעת מעברם בים.[3]
המנהג הידוע ביותר הוא להוציא את שאריות האוכל לציפורים. המנהג נתון במחלוקת בין פוסקי ההלכה. מחבר הספר "מגן אברהם" התנגד למנהג משום איסור הלכתי להאכיל בעלי חיים שאין האכלתם מוטלת עליו[4]. עם זאת רבים מהפוסקים החזיקו במנהג זה, וניתנו לכך כמה טעמים. בספר המטעמים (ורשא תר"ט)[5] מובא טעם בשם רבי בונים מפשיסחה לפי מדרש המספר כי בשבת הראשונה לירידת המן אמר משה כי בשבת לא ירד מן, וביום שישי תרד כמות כפולה גם בשביל שבת.[6] דתן ואבירם פיזרו מהמן של יום שישי בשבת כדי להפריך את דברי משה, אך ציפורים אכלו את המן שפוזר, וכך עם ישראל ראה את מימוש נבואת משה. בזכות זו שאכלו הציפורים את המן נותנים להם שכר ומאכילים אותם בחיטה בשבת זו בה קוראים בתורה גם על ירידת המן.[7]
טעם למנהג שבשבת שירה מפזרים לפני העופות ריפות (קאשע) משום דאיתא ב'ילקוט' על הפסוק וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, וקשה דהיה לו לכתוב ולא היה, כי לא היה מעולם! אך לפי שדתן ואבירם יצאו בליל שבת מחוץ למחנה ופזרו שם מן המן שבידיהם על פני המדבר כדי לעשות דבריו של משה פלסתר שאמר שביום השביעי לא יהיה בו, ואמרו אל העם צאו וראו שנמצא על פני השדה, ועל כן יצאו מן העם ללקוט וחפשו ולא מצאו מפני שהעופות אכלום מקודם שבאו, ועל כן צריך ליתן שכרם לזכר זה. ובשבת שירה קורין פרשת המן
— ספר המטעמים, ערך שבת אות ב'
הרב מנחם מנדל כשר כותב שלא נמצא במקורות מדרש זה[8]. טעם זה הובא בספרי החסידות משמם של רבי מנחם מנדל מרימנוב, החוזה מלובלין, ורבי מאיר מפרמישלאן[9] .
כדי לצאת חובה לכל הדעות ישנם שנהגו לתת לילדים קטנים להוציא את האוכל לציפורים במקום המבוגרים. לפי הרב מרדכי אליהו כדי לצאת ידי כל השיטות ניתן לשים בערב שבת לחם מכוסה בניילון ובשבת להסיר את הניילון ואז הציפורים יוכלו לאוכלו[10].
פירות טיש
בחסידויות רבות נערך בשבת זו טיש מיוחד ("פירות טיש"), ובו מחולקים פירות ארץ ישראל, בשל סמיכות שבת שירה לט"ו בשבט.[דרוש מקור: נא להביא מקור ש"פירות טיש" אכן נערך בשבת שירה ולא בט"ו בשבט]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ טווח התאריכים הוא י' בשבט — י"ז בשבט
- ^ אולם בנוסח רומניא הפטירו בספר יהושע, פרק כ"ד, פסוקים ז'–כ"ו, העוסק בקריעת ים סוף.
- ^ לוח דבר בעתו, על פי מדרש שמות רבה כא, י
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ד, סעיף י"א
- ^ ראו כאן באתר היברובוקס
- ^ ספר שמות, פרק ט"ז, כ"ה.
- ^ מנהגי ישורון, צ"ד.
- ^ תורה שלמה פרשת בשלח הערה קמג. ראו כאן באתר היברובוקס
- ^ טוביה פריינד, מנהגי שבת שירה בתפוצות ישראל, בתוך קובץ בית אהרון וישראל, שנה יג, גיליון ג' (שבט-אדר תשנח) הערה 23
- ^ קול צופייך גיליון 355, ראו כאן באתר ישיבה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
