הספר פורסם והופץ לראשונה בשלהי המאה ה-13, על ידי המקובל רבי משה די לאון. זהות המחבר או זמן חיבור הספר המקורי אינם ידועים, אך מרבית החוקרים כיום סבורים כי הוא נכתב סמוך לפרסומו, על ידי די לאון עצמו או על ידי קבוצת כותבים.
הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו מהמאה ה-2 לספירה סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. רשב"י ותלמידיו מרבים להביא ולצטט מאמרים מתוך כמה ספרים שלא הגיעו לידינו, מהם "ספרא דאדם קדמאה", "ספרא דרב המנונא סבא", ו"ספרא דרב ייסא סבא".
רוב הספר מורכב מדרשות על התורה המחולקות על פי פרשיות השבוע (בחלוקה הנהוגה כיום). מרכיב נוסף הוא הרעיא מהימנא (=הרועה הנאמן) ובו דרשות על תרי"ג מצוות. למרות היותו מאוחר מהזוהר, ברוב המהדורות פוזר ה"רעיא מהימנא" לאורך החלק המרכזי, כך שלכל פרשה הוכנסו המצוות המצויות בה בתורה.
בספר כלולות "אידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול או האספה הגדולה), "אידרא זוטא" (המושב הקטן או האספה הקטנה) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן). ייחודן של האידרות הוא בכך שבהן מתכנסת כל ה"חבורה" ומתיישבת במקום אחד – בניגוד לשאר הדרשות הנאמרות על ידי שניים, שלושה או ארבעה מהחברים ובדרך כלל נאמרות בדרך, תוך כדי הליכה או תוך כדי סעודה.
אידרא דבי משכנא מופיעה בפרשת תרומה. רשב"י ושלושה מתלמידיו דנים בה בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
אידרא רבא מופיעה בפרשת נשא. רשב"י מגלה בה את "הפרצופים" – גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו). כל אחד מתשעת החברים נושא, בתורו, דרשה. בכל דרשה "מתקן" הדרשן את אחד מהאיברים של ה"פרצוף" העליון ולבסוף, רשב"י "מתקן" את תיקוני הזקן היוצאים מן ה"פרצוף" ואז חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסיומו של ה"מושב", שלושה מהחברים נופחים את נשמתם כיוון שנחשפו לסודות שהיו למעלה מדרגתם.
אידרא זוטא מופיעה בפרשת האזינו. מתואר בה מפגשם האחרון של חבורת הזוהר הנעשה כהכנה לפטירתו של רשב"י. בתחילת המפגש, מבהיר רשב"י שבניגוד ל"אידרא רבה" שבה כל אחד מן החברים נשא דרשה, הפעם הוא יהיה היחיד שידבר, מכיוון שזהו "יום ההילולא" שלו (=יום השמחה). הוא משמיע באוזני תלמידיו את כל הסודות שחשש לגלות לפני כן, ולבסוף, יוצאת נשמתו כאשר הוא אומר את המילה "חיים" – שבפסוק "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (תהילים, קל"ג, ג').
היכלות דרשב"י
בזוהר נכלל תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא 'היכלות דרשב"י'. בחלק זה מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת יתרו מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת כף היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו.
חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא סוחר הנושא סחורה על חמורו (טייעא) ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש, גלגולי נשמות ושאלת הטוב והרע בעולם. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא – ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.
בחטיבה זו כלולים החיבור 'סתרי תורה' שבו מקובצים מאמרים על ספר בראשית ו"מדרש הנעלם" על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, העולם הבא והנשמה[1][2].
חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך לפי המחקר הם חלקים מאוחרים, שנכתבו בסביבות שנת 1300 כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן – כלומר משה) ו"תיקוני הזוהר"[3]. החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של מחבר הזוהר.
רעיונות מרכזיים
הזוהר עוסק רבות בעולמות העליונים, בדרך כלל בשפה סימבולית קשה לפענוח. הוא מתאר ממד קדום ונשגב שמשפיע על העולם האנושי אבל גם מושפע ממנו, ושכל פרט בעולם האנושי רומז אליו. שתי דמויות מרכזיות בעולם הזה הם הזכר והנקבה העליונים, שמכונים בזוהר במגוון רב של שמות. חיבורם של שני הפרצופים האלה הוא משאת נפש עליונה עבור בעלי הזוהר, שרואים בו פתח לכל הטובות והברכות. בכלל, חיבור ואיחוד הם הערך העליון, והפירוד נתפס כשורש כל רע. דמות הנקבה היא השכינה, הנתפסת כמי שגורשה ממקומה בגלל עוונות בני ישראל, וחזרתה תלויה בתשובתם. כנגד עולם האורות הזה מזכיר הזוהר את הסטרא אחרא, ה"צד האחר", מכלול כוחות החושך והטומאה בעולם.
הזוהר מציג גישה תאורגית: מעשיהם של בני האדם משפיעים על מצב האורות העליונים. מעשי המצוות הם "עבודה צורך גבוה" – הם נועדו לתקן ולייחד את האלוהות עצמה, וכל פרט בהם מכוון לתכלית זאת. במקביל, האדם יכול להשרות על עצמו מהאור העליון באמצעות מעשיו.
שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של מלומדים וחוקרים. ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו, נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר, והמחלוקת נוגעת לשאלת מועד חיבורו. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי רבי משה בן שם-טוב די-לאון (רמד"ל) שטען כי מחברו הוא רבי שמעון בר יוחאי. כמעט מיד עם פרסומו של הספר, קמו מערערים על קדמותו, וכנגד טענת רבי משה די לאון כי רבי שמעון בר יוחאי חיברו.
עדות נאמנה בת זמנו באה מיצחק דמן עכו אשר מעיד באגרותיו כי פגש את די ליאון וביקש ממנו לראות את עותק המקור אך רבי משה די ליאון נפטר בטרם הספיק להביא לו את העותק. לאחר חקירה נוספת שמע עדות מפי אחד מעשירי קורדובה שהציע סכום גדול לאלמנתו תמורת עותק המקור אותו העתיק רבי משה די ליאון ואף הציע לה ״סידור״ לביתם, שידוך עם בנו. אך אלמנתו סרבה באומרה כי את הכל בדה מליבו וכי אין להם עותק מקורי של ספר הזוהר.
כיום סבורים מרבית חוקרי הקבלה באקדמיה שהספר נתחבר בידי רמד"ל עצמו, או בידי חבורת אנשים שפעלה בסביבתו, ואין הוא חיבור קדום שאבד ונתגלה מחדש[4][5].
לעומת זאת, על פי הגישה ה"מסורתית", שרווחה בקרב המקובלים בעיקר לאחר גירוש ספרד, "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ותלמידיו שחיו בארץ ישראל במאה השנייה לספירה, אך הוסתר במשך השנים מהמון העם והיה נחלתם של יחידי סגולה שעסקו בו בסתר. בעמדה זו תמכו חוקרים תורניים כגון הרב כשר והרב ראובן מרגליות[6]. אין זה נכון שהרב כשר סובר כשיטה המסורתית, אלא שרק חולק על גרשון שלום שהסיק שזה של רמד"ל,
וכן יש להוסיף את הקונט' המתעדכן מידי פעם של הרב יוסף רוזנבוים "לאתחדשא ע"י משה" שמוכיח שרמד"ל הוא המחבר.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. רוב המקובלים אמנם התייחסו אל הזוהר כאל מדרש קדום וכינו אותו "מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו גם מקובלים[דרושה הבהרה] שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה מימי הביניים, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה.
גם בין הרבנים היו שערערו על קדמות ספר הזוהר. רבי יעקב עמדין חיבר ספר בשם "מטפחת ספרים" ובו ערער על קדמות הזוהר. גם החתם סופר, שהאמין בתורת הקבלה, התבטא ש"אילו היה יכולת להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים"[7].
גרשם שלום, מייסד חקר הקבלה, טען במחקריו כי ספר הזוהר נכתב ברובו בידי ר' משה די לאון, למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. בעקבותיו הלכו חוקרי קבלה רבים[8], אולם חוקרים מאוחרים יותר הטילו ספק בבלעדיות שהוא ייחס לרבי משה די לאון. תלמידו, יהודה ליבס, סבור כי אין לזוהר מחבר יחיד, וכי יש לדבר על חבורה שלמה שסביבה נארג החיבור[9]. רונית מרוז ורחל אליאור ציינו כי קיימים מאות כתבי יד עתיקים של ספר הזוהר, השונים זה מזה במובנים רבים, והסיקו שהוא נכתב באופן הדרגתי החל מהמאה ה-11 בארץ ישראל ולפחות עד למאה ה-14, תוך שינוי ועדכון הגרסאות הקודמות[10][11].
ההתנגדות לספר הזוהר
מאז פרסומו עורר ספר הזוהר התנגדויות שונות. רבים ממתנגדי הזוהר עשו זאת על רקע הפולמוס סביב זהות מחברו וזמן חיבורו של הספר וביניהם אף חלק מן המקובלים בעצמם.
רבים ממתנגדי הקבלה, תקפו את הספר כמייצג המרכזי שלה. הרב אלעזר פלקלס מבקר קשות את ספר הזוהר והקבלה בכלל, ובין השאר כותב:
אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם.
דברים דומים אמר רבו, הרב יחזקאל לנדא, בדרשה שצונזרה בספר "דרושי הצל"ח" (שהוציא נכדו בשנת 1886) ופורסמה לראשונה בשנת תשס"ט[12]. תנועת הדרדעים, שנוסדה בתימן בראשותו של הרב יחיא קאפח, דחתה בתוקף את הקבלה[13].
בנוסף לכך היו גם חכמים שכתבו פירוש ישיר לספר הזוהר או לחלקים ממנו. מבין הראשונים, עד להופעת האר"י היו:
רבי דוד בן יהודה החסיד, חי בתחילת האלף הנוכחי בספרד, חיבר פירוש בשם ספר הגבול. פירושו על האדרא רבא נמצא במספר כתבי יד[15].
רבי שמעון לביא (1485–1586) יליד ספרד וחי בטריפולי – חיבר פירוש בשם כתם פז על כל הזוהר, אך רק על חלק בראשית נדפס בליוורנו תקנ"ה[16].
רבי אברהם ב"ר אליעזר הלוי מגולי ספרד שהגיע לאיטליה חיבר פירוש על כל הזוהר, אך השתמר ממנו ב' מאמרים בלבד.
רבי חיים ויטאל חיבר פירוש על הזוהר קודם בואו לאר"י אך הוא גנזו. כבר בחייו הוציא ר' יעקב צמח כתבים אלה מהגניזה והם הגיעו לידי ר' אברהם אזולאי ששילבם בספרו אור החמה. כיוון שפירוש זה נכתב לפני שלמד אצל האר"י חלקו עליו רבים.
רבי משה קורדובירו (ה'ר"פ–ה'ש"ל) חי בצפת, חיבר פירוש ארוך ומקיף על כל חלקי הזוהר בשם "אור יקר". העתקה בכתב יד שהותקנה בשנת שמ"ב עבור הרמ"ע מפאנו, נמצאת בספריית מודינה. היא כוללת 16 כרכים – 11,268 עמודים. הרמ"ק ביאר באורח מקיף ושוטף, כמעט כל מילה בזוהר[17]. רק בשנים תשכ"ב–תשנ"ח נדפס כל הפירוש לראשונה בירושלים במהדורה מיוחדת של "ספר הזוהר עם פירוש אור יקר". פירוש זה הוא החשוב ביותר מבין כל הפירושים שנכתבו על הזוהר לפני האר"י. בפירוש זה השתמשו בחיבוריהם גם ר' אברהם אזולאי בפירושו אור החמה, ר' אליהו לואנץ בפירושו אדרת אליהו, ר' אברהם גלאנטי בפירושו ירח יקר ועוד.
רבי אליהו לואנץ, הבעל שם מוורמייזא (ה'ש–ה'שצו) חיבר: א. פירוש על כל הזוהר כולו בשם אדרת אליהו (משולב בפירוש הרמ"ק ובהגהות הרמ"א). בשנת תשנ"ח נדפס הפירוש על ספר בראשית. ב פירוש על תיקוני הזוהר בשם צפנת פענח, בכתב יד.
רבי אברהם גלאנטי, מתלמידי הרב משה קורדובירו, חיבר פירוש בשם ירח יקר אך הוא לא נדפס. מהדורה שנייה מקוצרת מהפירוש נערכה על ידי ר' אברהם אזולאי ונדפסה בספרו זוהרי חמה.
לאחר שפרסם האר"י את תורת הקבלה שלו, החל גל חדש של פירושים לזוהר בהתאם לקבלת האר"י או בתיווך עם קבלת הרמ"ק. הראשון שערך פירוש מקיף לזוהר על פי קבלת האר"י היה הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם מקדש ה'. ספר מקיף נוסף הוא מקדש מלך, שבו פירושי רבי אברהם אזולאי ממרקש ותלמידיו, נערך על ידי תלמידו, רבי שלום בוזגלו.
מהדורות דפוס עיקריות
מנטובה שי"ח–ש"כ מהדורה ראשונה, ממנה למדו האר"י וגוריו.
קרימונה שי"ט הודפס בכרך אחד, ייתכן שמהדורת מנטובה הסתמכה עליו במקצת[18].
קושטא תצ"ו מהדורה עם נוסח מתוקן, שהתבססה על הגהות רבי משה מזרחי שכתבם על בסיס הגהות רבי חיים ויטאל ורבי יהודה משען, עליה התבססה מהדורת וילנא תקנ"ה שהיא הבסיס לרוב מהדורות הצילום בימינו[21].
אמשטרדם תקל"א–תקל"ב מהדורה שיצאה על ידי רבי שלום בוזגלו והתבססה יותר על הנוסח המקורי של מהדורת מנטובה מאשר על התיקונים החדשים שנעשו בקושטא תצ"ו.
ליוורנו תקנ"א–תקנ"ג מהדורה שיצאה על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א). בהקדמתו למהדורה יצא החיד"א נגד נוסח הזוהר שהדפיס רבי שלום בוזגלו באמשטרדם וסמך את ידיו על מהדורת קושטא תצ"ו.
סלאוויטא תקנ"ח–תקנ"ט יצא לאור בבית הדפוס החסידי המפורסם בסלאוויטא.
וילנא תרנ"ה יצאה לאור בבית דפוס ראם, שימשה את מרבית מהדורות הצילום במאה ה-20[22].
אחד מתרגומי הזוהר לעברית הוא תרגומו החלקי של הרב יהודה יודל רוזנברג (5 כרכים, ניו יורק, 1927). תרגום שלם ונפוץ הוא "הסולם" של הרב יהודה לייב אשלג (20 כרכים, ירושלים, 1953). זהו תרגום מילולי שבו משולב פענוח הסמלים לפי תורת האר"י. תרגום נפוץ נוסף הוא הספר "מתוק מדבש" של המקובל הירושלמי רבי דניאל פריש, מראשי ישיבת שער השמים. זהו תרגום עממי יותר, ומשולבים בו פירושי האר"י ופרשנים אחרים. שני הספרים הופיעו כסדרות מרובות כרכים. גם המקובל הרב יהודה פתיה כתב תרגום לאידרות, וכן המקובל הרב דוד בצרי כתב תרגום לכל מעשיות הזוהר [7 כרכים] ובנו המקובל הרב יצחק בצרי הוציא את ספר הזוהר אגדות ומעשים בהוצאת ידיעות ספרים.
באוקטובר 2017 הסתיימה התקנת מהדורה מדעית, המבוססת על קטלוג כתבי היד של הזוהר שערכה רונית מרוז. המהדורה כוללת תרגום לאנגלית של כל חלקי הזוהר בשנים-עשר כרכים, בעריכת דניאל מט. המהדורה מומנה על ידי משפחת פריצקר מארצות הברית ונקראת על שמה[23].
בשנים 1981–2001 ראה אור תרגום חלקי של הזוהר לצרפתית בשבעה כרכים, מאת שארל מופסיק (Charles Mopsik) (צר') הכולל את חלקי הזוהר לספר בראשית, למגילת רות, לשיר השירים ולאיכה[24].
^בועז הוס, Sefer ha-Zohar as a Canonical, Sacred and Holy Text: Changing Perspectives of the Book of Splendor between the Thirteenth and Eighteenth Centuries, Journal of Jewish Thought & Philosophy (Routledge), אוקטובר 1998, כרך 7, גיליון 2, עמ' 268. המאמר המלא זמין דרך Wikipedialibrary
^"והנה זה לא יכחישו כל בעלי הזוהר ובעלי כתבי האר"י, שאין הזוהר מקובל ביד האומה הישראלית דור אחר דור איש מפי איש ... ואיך נסמוך על כתובים הנמצאים כמה מאות שנה אחר מיתת רשב"י, ולאו רשב"י חתום על דבר ודבר, ואם הרבה דברים יצאו ממנו מי יודע כמה נתוספו עליהם, ואפילו באותן שיצאו ממנו מי יודע אם לא נשתבשו". מקור הדברים בדרושי הצל"ח, דרשה כ"ה, כתב יד וקסלר 2, מתכ"י F53518, אצל: מעוז כהנא ומיכאל ק' סילבר, "דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהילת פראג", קבלה, גיליון כ', תשס"ט, עמ' 354–364
^Le Zohar traduction de l'araméen par Charles Mopsik, Lagrasse, Verdier, 1981–2001, 7 vol.: Genèse t. I : Préliminaires. Béréchit. Noah. Lekh Lekha, suivi du Midrach ha Néélam, 1981; Genèse t. II : Vayera. Hayé Sarah. Toldot. Vayetsé. Vayichlah, 1994; Genèse t. III : Vayéchev, Miqets, 2001; Genèse t. IV : Vayigach. Vayehi, 1998; Livre de Ruth, suivi du Fragment inconnu du Midrach ha-Néélam sur Ruth par Moché Idel, 1999; Cantique des cantiques, 1999; Lamentations, 2000
.jpg)
.svg)
