עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT (בימין התרשים)
נוסח המסורה (ובקיצור נוה"מ או MT, ראשי תיבות של Masoretic Text) הוא כינוי לנוסח המקרא כפי שעולה מקבוצה של נוסחים שערכו בעלי המסורה בטבריה במאה העשירית לספירה וממשיכיהם. אין זה נוסח אחד ויחיד, אלא קבוצה של נוסחים הקרובים זה לזה עם הבדלים קלים ביניהם. לצד משפחת-נוסח זה קיימים נוסחים אחרים למקרא, השונים ממנה במידה זו או אחרת, כמו הנוסח השומרוני, נוסח השבעים ונוסח קומראני אשר משתקף מהמגילות שנמצאו במדבר יהודה. נוסח המסורה נחשב קאנוני ומקודש ביהדות (רבנית וקראית גם יחד) וגם התרגומים הפרוטסטנטיים למקרא מתבססים עליו.
בעוד שלא ניתן לדעת בבטחה מהו נוסח המקרא המקורי, או אם היה בכלל נוסח יחיד מקורי. הרי שמהנוסחים ששרדו בידינו היום מנסים חוקרי נוסח המקרא לשחזר ככל הניתן את הנוסח הקדום יותר והמדויק יותר שהיה מונח לפני הסופרים בדורות קדומים. כך גם לגבי נוסח המסורה מנסים החוקרים לשחזר את הנוסח המקורי ממנו השתלשל נוסח זה.
נוסח קדם המסורה, כפי שנמצא בכתבי קומראן, מאופיין בריבוי גרסאות והבדלים בין כתב יד למשנהו. אולם בתקופה שלאחריה, במגילות שנמצאו במערות מדבר יהודה מהמאה ה-2 לספירה מסתמנת יציבות בנוסח, ואין כמעט הבדלים בין עדי הנוסח שנמצאו בתחילת אותה תקופה, לסוף אותה תקופה - בגניזה הקהירית.
בעלי המסורה שפעלו בטבריה במאה העשירית לספירה, עמלו לקבוע מערכת אחידה של נוסח, שתשמר את הנוסח שהיה קיים בזמנם ותסייע בהעתקה מדויקת שלו. כך הם פיתחו את סימני הניקוד, את סימני טעמי המקרא, ואת חיבורי המסורה (מסורה גדולה ומסורה קטנה) הנותנים מערך שלם של סימנים לזכירת מופעים חריגים של מילה בטקסט, ועוד.
אף על פי כן, נותרו הבדלים מינוריים בין המסורת הבבלית לבין המסורת הטברנית, הם מכונים "חילופי מדינחאי ומערבאי" (חילופי מזרחיים ומערביים).
גם בתוך המסורה הבבלית מצוינים חילופים בין בני העיר סורא לבני העיר נהרדעא,
וגם בין אהרן בן אשר ובין משה בן נפתלי, מבעלי המסורה הטברנים שחיו בתקופת חתימת המסורה, היו חילוקי דעות בנוגע למילים מסוימות ולכללים דקדוקיים מסוימים.
דוגמאות:
את המילה "יששכר" יש לקרוא לפי בן אשר כ"ישכר" ואילו לפי בן נפתלי יש לקרוא "יששכר".
לדעת בן אשר האותיות ב או ל הבאות לפני מילה המתחילה בי' המנוקדת בחיריק - מנוקדות בשווא, לדוגמה: 'לְיִשְׂרָאֵל', לעומתו בן נפתלי סבור שיש לנקדן בחיריק ולהשאיר את הי' ללא ניקוד, לדוגמה: 'לִישְׂרָאֵל'.
המחלוקות בין בן אשר ובן נפתלי תועדו ב"ספר החילופים" הקדמון, וכן נדפסה רשימה מהם בדפוס ונציה בסוף התנ"ך.
עבודתם של בעלי המסורה זכתה להכרה רבה, ונוסח זה הועתק מדור לדור והתקבל כנוסח השליט של המקרא בכתבי היד העבריים. ולמעשה כמעט כל כתבי היד שלאחר מכן הקיימים בידינו כיום מושתתים על נוסח זה. כך גם כל מהדורות הדפוס של התנ"ך מושתתות על נוסח זה, למעט שיבושים קלים שנפלו בהעתקות ובהדפסת המהדורות השונות.
מסורתו של בן אשר היא כיום המסורת המקובלת בכלל ישראל. תרמה לכך הכרעתו של הרמב"ם להלכה:
וספר שסמכנו עליו בדברים אלו[1] הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין, לפי שהגיהוֹ בן אשר ודקדק בו שנים והגיהוֹ פעמים רבות כמו שהעתיקוּ, ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.
על פי המסורת הספר שעליו דיבר הרמב"ם הוא כתר ארם צובא, עד הנוסח המרכזי של המסורת הטברנית, שהוגה ונערך על ידי אהרון בן אשר.
גם הדפסת המקראות הגדולות במהדורתו של יעקב בן חיים, שניסתה לשקף את נוסח המסורה (אך עם שגיאות רבות), שימשה כמודל לכל הדפוסים שבאו אחריה.
עם זאת, לצורך הגהת ספרי התורה נוסח המסורה לא התקבל כבלעדי. למשל, הרשב"א סובר ששינויי הנוסח שבספרי התורה לא גרועים מהפרטים שנחלקו עליהם בעלי המסורה הארץ ישראליים והבבליים, והוא מעדיף את השיטה המקובלת שנפסקה במסכת סופרים - ללכת אחר רוב הספרים הנמצאים לפנינו[2]. מסורת כתיבתם של ספרי התורה המוחזקים בידי האשכנזים והספרדים מבוססת על הכרעותיהם של הרמ"ה בספרו 'מסורת סייג לתורה' ושל רבי מנחם די לונזאנו בספרו 'אור תורה'[3], והיא שונה בכתשעה שינויים זעירים ממסורתו של בן אשר. ספרי התורה של התימנים תואמים לה לגמרי. למשל בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוק ה', האשכנזים והספרדים גורסים ”בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר”, ואילו התימנים והמסורה גורסים ”בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר”, בלי האות וו.
באשר לכתיבת ספרי הנביאים התגלעה בסוף המאה העשרים מחלוקת בציבור האשכנזי אם יש להעדיף את חלוקת הפרשיות של כתר ארם צובא, או את החלוקה שעברה אצלם במסורת[4].
במאה העשרים נערכו כמה הוצאות של התנ"ך במהדורות שנועדו לשקף במדויק את נוסח המסורה. ביניהן: מהדורת מקראות גדולות הכתר, של פרופסור מנחם כהן, שבאה לשחזר את נוסח כתר ארם צובא כפי שהוא, מהדורתו המדויקת של הרב מרדכי ברויאר, המבוססת על הכתר ועל עדי נוסח אחרים של המסורה, כמו כתב יד לנינגרד, כתב יד קהיר, כתב יד ששון וכתבי יד נוספים, ומהדורת כתר ירושלים של יוסף עופר והאוניברסיטה העברית, המבוססת על מהדורתו של הרב ברויאר ומוגהת פעם נוספת. כל מהדורה בוררת את כתב היד הנראה בעיניה כמדויק יותר על פני שאר כתבי היד שנמנו לעיל, או יוצרת נוסח אקלקטי (צירוף נוסחים שונים) מכמה נוסחים[5].
בוויקיטקסט נערכה מהדורת 'מקרא על פי המסורה', גם היא על פי הכתר ועדי נוסח הקרובים לו, והיא זמינה לשימוש חופשי על פי רישיון CC-BY-SA[6].
^תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רל"ב. מסכת סופרים ו, ד.
^הרב מרדכי ברויאר, כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז עמ' 18
^ראה למשל במאמר: "כתר ארם צובה - תולדות כתב-היד וסמכותו" בתוך: כתר ירושלים - תנ"ך האוניברסיטה העברית: הארות לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"א, עמ' 28* - 29*. וכן: דוד יצחקי, נביאי האמת וצדק, בני ברק תשנ"ה. צבי הירש הלוי גולדברג, מסורתנו ירושלים תשס"ג
^זוהי שיטתו המרכזית של הרב ברויאר בספרו "כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא"
