הגימנסיה נוסדה ב-1915 על ידי הרב והמחנך היהודי-גרמני ד"ר יוסף צבי קרליבך, שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג במתמטיקה, בפיזיקה ובעברית, (לימים רבה הראשי של העיר המבורג). כבר בתקופת ילדותו בליבק ולאחריה כשלימד בסמינר למורים למל חי לצד יהודים יוצאי מזרח אירופה; בוודאי פגש בהם בעת לימודיו האוניברסיטאיים בברלין. בכל ההתנסויות הללו חווה את התנשאותם של יהודי גרמניה על פני אלה מהמזרח, שכונו בכינוי החצי-מזלזל "אוסטיודן", אותם ראו כפחותי ערך. ב-1913 כתב מאמר בשם "Der Kampf um das Wahlrecht der 'Ausländer'" ("המאבק על זכות הבחירה של 'נתיני חוץ'"). במאמר התבטא בחריפות כנגד אפלייתם וטען שזהו סימן לכך ש"המוסר היהודי נהרס".[4] כל אלה יצרו אצלו גישה המכבדת את יהודי מזרח-אירופה, כמו גם העובדה שדיבר יידיש בצורה שוטפת, מלבד הגרמנית שאימצו יהודי גרמניה כסממן תרבותי, והיה מלא רצון לעזור ולסייע ליהודים באזורים הללו. פגישות אלה ותשומת הלב לזלזול היוו מניע בהקמת הגימנסיה.
ב-1914, בעת מלחמת העולם הראשונה, התגייס קרליבך לצבא הגרמני. תחילה שימש כאיש קשר בתחנת מעבר למברקים במיינץ. בהמלצת גיסו, הרב ד"ר ליאופולד רוזנק, רבה של ברמן, ששירת כרב צבאי בליטא הכבושה ושימש כיועץ לשלטונות הכיבוש, הוא קוּדם לדרגת האופטמן (קפטן) והתמנה על ידי רשויות הכיבוש של הפיקוד החזית הצפון-מזרחית – שרצו לעודד גרמניזציה של האוכלוסייה המקומית – לארגן את מערכת החינוך התיכונית היהודית בקובנה. בהתייעצות עם רבני ליטא ומלומדיה, בית הספר שייסד היה בית ספר בסגנון גימנסיה, ברוח "תורה עם דרך ארץ" – שילוב בין לימוד תורה עם מודרניות ולימודי מדע. שפת ההוראה הייתה גרמנית. הואיל והשלטונות הגבילו את שעות לימודי הדת,[5] קרליבך הגדיר את לימודי העברית כלימוד שפה זרה, ובכך הכפיל את מספרן של השעות שהוקדשו ללימודי הקודש (גמרא לבנים ומקרא לבנות). תפילה לא הייתה חובה ואף לא הונהגה בבית הספר, אך קרליבך יצא מנקודת הנחה שהרוצה להתפלל - התפלל בביתו. בשעות אחר-הצהריים ניתנה רשות להנהיג מספר בלתי-מוגבל של שעות לימוד תורה. ענישה גופנית הייתה אמצעי חינוך מקובל.[6]
קרליבך הצליח לייבא מגרמניה מספר מורים בעלי הכשרה גבוהה למאמץ החינוכי החלוצי לטובת הילדים היהודים בשטחים הכבושים – כולם, כמותו, קצינים בצבא הגרמני ובעלי אוריינטציה אורתודוקסית. בין אלה היה הרב ד"ר שמואל (ליאו) דויטשלנדר (שבהמשך, בשנות ה-20, הביא לביסוסה של רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב"), ד"ר נחמן שלזינגר (שלפני המלחמה ניהל את בית הספר תחכמוני בתל אביב, ובהמשך ניהל את בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' בברלין) והמתמטיקאי ד"ר זיגברט הַלברשטאט (שהורה גם הוא באותו מוסד).[7] כמו כן גייס מספר מורים מקומיים, מהמזרח. המוסד מומן בחלקו על ידי יהודי קובנה ובחלקו על ידי המִנהל הגרמני ומתרומותיהם של חוגי האורתודוקסים בגרמניה.[8]
ב-15 בדצמבר1915 נפתח בית הספר, ובו שלושה מורים וחמישים תלמידים (עשרים נערים ושלושים נערות).
הורים רבים חששו להפקיד את ילדיהם בידי המחנכים החדשים מגרמניה, הלבושים במדי צבא; אולם הצלחת המחזור הראשון, וכן מאמציו של קרליבך, שעבר בין בתיהם של תלמידים פוטנציאליים להציג את עצמו ואת המוסד, הקנו לבית הספר שם אצל רבני הקהילה ועסקניה, ועד מהרה ביקשו רבים להירשם אליו. בשנה השנייה, כאשר מספר התלמידים הגיע ל-550, ומספר המורים הגיע לשלושים, הוא הפך ברישיון השלטונות לגימנסיה ריאלית, שנודעה בשם "גימנסיית קרליבך". הגימנסיה פוצלה לשניים: בית ספר לבנים (ובו תשע שכבות לימוד) ובית ספר לבנות (ובו שמונה שכבות). מלבד המנהל שירתו בבית הספר עוד ארבעה חיילים, כמורים ללטינית, לגרמנית, לצרפתית, למתמטיקה, לפיזיקה ולכימיה. גיוס התלמידים לבית הספר התבצע באמצעות ביקורי בית. בשנה השלישית היה מספר התלמידים קרוב לאלף.[9] הרב קרליבך שימש לא רק מנהל בית הספר, אלא גם מורה מחליף ברוב המקצועות שלומדו.
בעיתון "הצפירה" ביוני 1918 נכתב כי "בית הספר מטעים את אפיו הדתי-לאומי. החגיגות הנערכות בו לרגל החגים היהודים נושאות צביון יהודי-לאומי... שכר הלמוד מגיע במחלקות הנמוכות לשמונה מרק לחודש, בתיכונות 10 מרק לחודש ובגבוהות – י"ב מרק. 80 ילדים לומדים חנם, 100 ילדים משלמים שכר נמוך מן השיעור הקצוב."[10] בליל שבת נערכו בביתו של המנהל מפגשי "עונג שבת".
קרליבך והמוסד זכו להערכה הן מצד התלמידים והן מצד הוריהם, ואף מצד מנהלת הפיקוד.[11]
בליטא העצמאית (1918–1940)
סגל הגימנסיה הריאלית העברית בשנות ה-20. יושב על הרצפה משמאל (ידיו משולבות): ד"ר אברהם קיסין. יושבים (משמאל): פרידה שפירא, אפרים-נחום פרוכובניק, ד"ר אטל פרומקין (רופאת הגימנסיה); משמאל לאדם עם המקטורן הבהיר יושב המנהל (מנהל המדור לבנים) ד"ר צמח פלדשטיין, ולימינו מנהל המדור לבנות ד"ר יהושע פרידמן. עומדים (משמאל): יעקב דומבליאנסקי, אליעזר הלפר (גלפר), מנהל המשק (מזכירוּת); לימין האדם שמימינו עומדת מינה קרנו, ולימינה נתן גרינבלאט-גורן; אחרון, מימין: יוסף ליוושין. עומדים מאחור: השלישי משמאל (מאחורי מינה קרנו) הוא שאול בלכרוביץ', ולימינו כנראה משה גולדמן, שלמה קפלושניק ואפרים גרינברג.הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, תמונת מחזור ט', תרפ"ח-1928תמונת מחזור י"ט, 1938. בין התלמידים: בנו הצעיר של המנהל ד"ר צמח פלדשטיין, יהושע פלדשטיין (לימים ד"ר ג'ושוע פלדסטין, נשיא דלאוור ואלי קולג' (אנ') בפנסילבניה); בנו של המורה ליפמן לייקין, יעקב לייקין (נספה בשואה); יצחק (איזקה) קופצ'ובסקי (לימים ד"ר יצחק קשיב, מבכירי הנהלת בנק לאומי לישראל).הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה
עם תום המלחמה והקמת הרפובליקה הליטאית הראשונה עלו ונפתחו גימנסיות עבריות נוספות בערים שונות בליטא.
בתוך זרם הפליטים שחזרו מרוסיה לליטא באו גם מורים עברים, בעלי השכלה עברית וכללית רחבה, שהיו בעלי הכשרה להורות מקצועות שונים. אט-אט הם תפסו את מקומם של המורים מגרמניה, ואת מקום הגרמנית ירשה העברית, שכעת שימשה כשפת הלימוד בכל המקצועות.
במרץ 1919 נפטר אביו של קרליבך, הרב ד"ר שלמה קרליבך, והוא נקרא למלא את מקומו על כס הרבנות בליבק. וכך, ברבע האחרון של שנת הלימודים הוזמן לשמש במקומו כמנהל נחמן שלזינגר. שמואל קפיט, שהיה אז מורה למתמטיקה בגימנסיה, סיפר לימים על שלזינגר: "יחסו לעברית היה חיובי ובלי שום פקפוקים הרשה למורי המתמטיקה והלטינית להורות במחלקות אחדות את מקצועותיהם בעברית. קהל התלמידים שמח מאד לחדוש זה וההתעוררות ביניהם הייתה גדולה."[12]
באוגוסט 1920 אישר משרד החינוך הליטאי לפתוח בגימנסיה 8 כיתות ועוד 4[דרושה הבהרה] כיתות מכינות (מקביל בערך לבית ספר יסודי). משרד החינוך קבע ששפת ההוראה בה תהיה עברית, אך עם זאת, חובה היה גם ללמוד את השפה הליטאית. על המועמדים היה לעמוד במבחני הקבלה (כך לדוגמה, ב-1926 היו 111 מועמדים, שמתוכם התקבלו 71).
ב-1922 הצהיר נציג ממשלת ליטא העצמאית בפני חבר הלאומים בז'נבה (סעיף 5) כי אזרחי המדינה השייכים למיעוטים אתניים, דתיים ולשוניים ייהנו מזכויות שוות לנהל או להקים בעתיד מוסדות דתיים וחברתיים, בתי ספר וגופים חינוכיים אחרים, ולהשתמש בשפתם ובדתם בחופשיות. חוקת ליטא משנת 1922 (סעיף 73) ומשנת 1928 (סעיפים 74 ו-75) קבעה בנוסף כי אזרחי לאומים אתניים גדולים ייהנו מאוטונומיה תרבותית, ובכלל זה ניהול עצמי של מערכת החינוך שלהם.[13]
באביב 1921 עבר שלזינגר לנהל בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' (Adass Jisroel) בברלין.[14] בהשפעת החוגים הציוניים בעיר, הוזמן ד"ר שלום יונה טשרנא לנהל את הגימנסיה. טשרנא היה אז מגדולי הפדגוגים העבריים – בעל תואר דוקטור לכימיה ופילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, מייסדם ומנהלם של בתי ספר וגימנסיות יהודיים ברוסיה, מראשי רשת החינוך העברית "תרבות" ומורה ומנהל במוסדות להכשרת מורים עבריים, ממעצבי דמותם של "הקורסים הפדגוגיים הגרודנאיים" החלוציים. שמעון ז"ק, מורה להיסטוריה בגימנסיה, מספר כי טשרנא "הכניס אל הגימנסיה מורים חדשים, שינה וחידש את תכנית הלימודים עד שהמוסד לבש צורה חדשה. אולם תיקונים לא היו כנראה לפי רוחם של החברים השמרנים בוועד ההורים [הגימנסיה נחשבה לבית ספר פרטי, בבעלות ועד ההורים], והוא התפטר ממשרתו"[15] (לאחר מכן ייסד סמינר למורים ושב לעיר הולדתו וילנה).
חלק מסגל המורים והמנהלים כיהנו קודם בגימנסיות עבריות אחרות בליטא, בהן הגימנסיה העברית בווילקובישק (נוסדה ב-1919), שבה הורו את כל המקצועות בעברית בהברה ספרדית (כפי שהתקבל קודם לכן ביישוב בארץ ישראל). מנהלה של הגימנסיה בווילקובישק מ-1920,[16] ד"ר צמח פלדשטיין, שלימד קודם בגימנסיה של מגנוס קרינסקי בוורשה ואחר-כך בגימנסיה בקאליש, ובתקופת המלחמה ייסד גימנסיה במינסק, התמנה ב-1922 כמנהל הגימנסיה העברית הריאלית בקובנה ושימש בתפקידו עד סגירתה ב-1940. פלדשטיין היה גם חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים) וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא.
ד"ר יהושע פרידמן, שהתמנה תחתיו כמנהל הגימנסיה בווילקובישק, היה כעבור שנתיים למנהל המדור לבנות של הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה.[16] פרידמן, בנו של אליעזר אליהו פרידמן (סופר ופעיל ציוני, מראשוני "חיבת ציון" והעורך-המייסד של היומון העברי הוורשאי "הצופה"), היה סופר, מחנך ועסקן תרבות, חבר נשיאות רשת החינוך העברי "תרבות" וקרוב לתנועות הנוער, בעיקר ל"שומר הצעיר", ומתרגם עברי של היצירה הרומית הקלאסית. ב-1931, עם איחוד כיתות הבנים והבנות תחת קורת גג אחת, היה פלדשטיין המנהל ופרידמן היה לסגנו. לאחר עלייתו של פרידמן לארץ ישראל ב-1933 החליף אותו בתפקיד סגן המנהל ד"ר אברהם קיסין.
מורי הגימנסיה הריאלית, כמו מוריהן של יתר הגימנסיות העבריות בליטא, התמודדו עם מספר קשיים, ובהם בראש ובראשונה היעדר תוכנית לימודים קבועה ואחידה ומחסור בספרי לימוד וקריאה עבריים. המורה שמעון ז"ק מספר כי המורים "נאלצו לתרגם ולעבד את החומר להרצאות ולשיעורים ולמוסרו לתלמידים בצורת רשימות, או הסתפקו בספרי לימוד בודדים, שהגיעו לידם במקרה ובעקיפין מהגימנסיות בארץ ישראל".[15] היו מהם שחיברו ספרי לימוד, שיצאו בעיקר בהוצאת א' פּטָשֶק (פטאשק, פּטאשעק; בליטאית: Ptašekas, פטאשקאס) בקובנה:[17] יעקב דומבליאנסקי חיבר מקראות לכיתות הראשונות וספר לימוד דקדוק עברי למתחילים; נח לידסקי חיבר ספרי לימוד בדקדוק ותחביר עברי; יוסף ליוושין חיבר ספרי גאוגרפיה של ליטא היסטוריה של ליטא; שמואל קפיט חיבר ספרי לימוד במקצועות שונים במתמטיקה, כמה מהם עם עמיתו מרדכי סיסיצקי; ד"ר אברהם קיסין ושלום פינצ'וק – ספרי לימוד בטבע; וד"ר לוי חיים יפה – בפיזיקה.
רבים מאנשי הסגל של הגימנסיה היו חברי הוועד המרכזי של "תרבות" בליטא – מהם חברי הוועד הראשון, שהוקם בקובנה ב-1921: טשרנא ואפרים פרוכובניק (פרחיהו) – וחברי הוועדים הבאים: פלדשטיין ופרידמן, נתן גרינבלאט (גורן), ד"ר אלכסנדר רוזנפלד, פרופ' חיים נחמן שפירא[18] ודב אלוני.
מורים לא מעטים לימדו גם בגימנסיית "שוואבה" בעיר, וכן בסמינר העברי למורים בעיר.
בשנת הלימודים 1927 היו בגימנסיה 8 כיתות של לימודים מוגברים במתמטיקה ומדעי הטבע.[19] הגימנסיה כללה במתחמה בית ספר יסודי ("כיתות מכינות"), בדומה למקובל בפולין ובהונגריה, שם היה נהוג תקן של 4 כיתות בית ספר יסודי ואחריו 8 כיתות גימנסיה; ב-1924 נפתח ליד הגימנסיה גן ילדים עברי.
הלימודים בגימנסיה התקיימו בשני בניינים שכורים: כיתות הבנים שוכנו בבית וולף שברחוב אוגניאגסיו (Ugniagesių) 12, וכיתות הבנות – בבית נתנזון שברחוב גרדינו (Gardino) 8. המתקנים לא היו נוחים, וחדרי הלימוד היו קטנים וצפופים. באוקטובר 1928 יצא מנהל הגימנסיה פלדשטיין לארצות הברית, באישור משרד החינוך הליטאי, כדי לגייס כספים לטובת בתי הספר העבריים בליטא (בהם בתי הספר של "תרבות"), ובתוך כך לדאוג למימון עבור משכן חדש לגימנסיה.[20] הוא גייס לעזרו את המשורר שאול טשרניחובסקי, תמורת תשלום הוגן, והשניים שהו בארצות הברית במשך מספר חודשים,[21] שבמהלכם נסעו לשאת נאומים בפני הקהילות היהודיות ונפגשו עם מנהיגי יהדות ארצות הברית.
התרומה המשמעותית למימון הבניין החדש התקבלה מאדוארד מקס צ'ייס (Chase) (1874–1939), נדבןיהודי-אמריקאי ממנצ'סטר שבניו אינגלנד, שנולד וגדל בעיירה הליטאית אליטא.[22] פלדשטיין התיידד עם צ'ייס, והלה תרם לפרויקט דרך ועד ההורים של הגימנסיה 25,000 דולר (כ-250,000 ליטאס) מתוך עלות כוללת של כ-70,000 דולר (700,000 ליטאס)[23] (במקור אחר נאמדה עלותו הכוללת של הפרויקט ב-800,000 ליטאס[24]).
משרד האוצר הליטאי נרתם אף הוא להלוות סכום כסף לא מבוטל.
בסתיו 1930[24] הונחה אבן הפינה לבניית הבניין החדש של הגימנסיה, ברחוב קסטוצ'יו 59 (Kęstučio; כיום מס' 85), מול התיאטרון הלאומי, במרחק הליכה מהרחוב הראשי לאיסוֶוס אָלֶיָיה ('שדרת החירות') (אנ').
המבנה, בסגנון הבאוהאוס הגרמני (שהשפיע על המודרניזם ועל האדריכלות המודרנית) או הדה סטייל ההולנדי, תוכנן על ידי האדריכל ברוך קלינג[25] (שב-1922 היה ממייסדי הגימנסיה העברית בווילקומיר[26]).
עבודות הבנייה, על שטח של 3,600 מ"ר, התבצעו על ידי שלמה סנדלר,[27]קבלן ידוע[28] (בתו שרה דורון הייתה לימים שרה בממשלת ישראל וחברת הכנסת מהליכוד).
טקס חנוכת המשכן החדש, שמעתה ריכז את כל פעילויות הגימנסיה הריאלית – המוסד החינוכי היהודי הגדול ביותר בליטא – נערך ב-30 באוגוסט1931 בנוכחותם של שר החינוך הליטאי קונסטנטינס שאקֶניס (ליט'), הנציג הדיפלומטי הבכיר של ליטא בארצות הברית ברוניוס באלוּטיס (ליט'), ראש עיריית קובנה יוזאס ווֹקיֶיטאיטיס (ליט'), המפקח על החינוך התיכוני צ'יורליוניס (Čiurlionis), הנדבן אדוורד צ'ייס עם אשתו, יו"ר הדירקטוריון של הגימנסיה הריאלית וראש ועד ההורים הפעיל הציוני ד"ר דוד מרדכי שוורץ,[1] מנהל הגימנסיה ד"ר צמח פלדשטיין, ד"ר חיים נחמן שפירא (לימים פרופ', אז מרצה באוניברסיטה הליטאית בקובנה) ונתן גרינבלאט (ראו רשימת המורים מטה) ורבים אחרים; בסך הכול השתתפו בטקס 250 אורחים.[29] בנאומו בירך שר החינוך שאקניס על פתיחת המשכן החדש, שלדבריו הוא ביטוי מובהק לחופש החינוך שמעניקה ליטא למיעוטיה. השר איחל לגימנסיה לחנך כיאות את בני הדור היהודי הצעירים כך שיהיו גם אזרחים ליטאיים טובים. הטקס החגיגי ננעל רשמית בשירת ההמנון הליטאי בביצוע מקהלת ילדי בית הכנסת הכוראלי של קובנה.[24] מימוש הפרויקט התאפשר בעיקר הודות למאמציהם הבלתי-נלאים של המנהל ד"ר פלדשטיין, שהיה כאמור חבר המרכז הציוני וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא, ד"ר שוורץ וד"ר משולם וולף, יו"ר אגודת "אור" שתמכה בגימנסיה ויו"ר המרכז הציוני של ליטא. הבניין החדש, שמעתה נקרא על-שם צ'ייס, ושבחזיתו בלט מגן דוד (ראו תצלום משמאל), הכיל שני אולמות גדולים, להתעמלות ולאירועים חגיגיים, 19 כיתות, מעבדה לפיזיקה, אולם שרטוט טכני, מזנון ומלתחות ומקלחות לבנים ולבנות.
כל השיעורים בגימנסיה התנהלו על טהרת העברית, למעט הלימודים הליטאיים (לשון, ספרות, היסטוריה), אך התלמידים בינם לבין עצמם דיברו יידיש – השפה המדוברת של היהודים במזרח אירופה.
בין כותלי הגימנסיה נערכו מחוץ למסגרת הלימודים הרצאות של המורה אפרים נחום פרוכובניק (פרחיהו) בסוגיות ספרותיות או אקטואליות, וכן הרצאות של מורים אחרים (ולעיתים של התלמידים) בפני תלמידי הכיתות הבינוניות. בלילות שבת היו נערכות הרצאות של מורים להורי התלמידים.
הכיתות היו נפרדות (בנים ובנות לחוד), אך כולן נמצאו בבניין אחד, כך שכל התלמידים יכלו להיפגש בהפסקות.
הגימנסיה הייתה מוסד פרטי, שבו הקפידו על משמעת ועל גביית שכר לימוד חודשי בזמן. אם לתלמיד היה חוב, שמו היה נקרא בפני כל הכיתה והוריו נתבקשו לשלמו. הגימנסיות העבריות בקובנה השתייכו לזרמים ציוניים שונים, ולכל אחת מהן היו כובעים מיוחדים משלהן. תלמידי הגימנסיה הריאלית חבשו כובעים אדומים.[30] הם היו פעילים בתנועות נוער של "הציונים הכלליים", "בית"ר", החלוץ" ועוד.[31]
בסמוך לבניין החדש של הגימנסיה הריאלית עמדה הגימנסיה העברית "תרבות"[28] שהייתה מזוהה עם הציונות הסוציאליסטית.
לגימנסיה העברית "שוואבה" (מיסודו של הד"ר משה שוואבה), שבה למדה המשוררת העברייה הנודעת לאה גולדברג, הייתה אוריינטציה פוליטית רוויזיוניסטית.
שתי הגימנסיות העבריות הנפרדות לבנים ולבנות מהרשת הציונית-דתית "יבנה" נתמכו חלקית על ידי תנועת המזרחי.
נוסף על הגימנסיות העבריות פעלה בעיר גם גימנסיה יידישיסטית למסחר ע"ש שלום עליכם (פעלה מ-1928; נוסדה ב-1926 כפרו-גימנסיה), בעלת השקפת עולם שמאלנית, וגימנסיה יהודית ששפת ההוראה בה הייתה ליטאית.[32] בכל הגימנסיות העבריות ובגימנסיה היהודית-ליטאית צוינו החגים הלאומיים של ליטא (כגון 16 בפברואר, יום עצמאותה של ליטא) וימי זיכרון (כגון 9 באוקטובר, יום נפילת וילנה לידי הפולנים) לצד חגי ישראל ומועדיו (פורים, חנוכה, ט"ו בשבט ועוד, וכן ימי זיכרון יהודיים).[33]
בין שתי מלחמות העולם נוסדו בקובנה גם בתי ספר יסודיים של רשת "תרבות", בגיבוי "הציונים הכלליים" וקבוצות ציוניות מתונות מן השמאל כמו מפא"י",[דרושה הבהרה] ורשת "יבנה" הציונית-דתית שבחסות תנועת המזרחי. ממשלת ליטא תרמה לשגשוג זה בכך שמימנה בתי ספר יסודיים יהודיים. כמו כן, פעלו בעיר תנועות נוער ציוניות כמו "החלוץ", "השומר הצעיר", "גורדוניה", תנועת הנוער של צ"ס, "דרור" ו"בית"ר", אגודות סטודנטים כמו "ביתריה" (לאומיים), "ירדניה" (רוויזיוניסטים), "אל על" (רוויזיוניסטים) ואגודות ספורט כמו "הפועל" ו"מכבי". רבע מכלל הסטודנטים שלמדו ב-1930 באוניברסיטה הליטאית בקובנה היו יהודים.[34][35]
לדברי ההיסטוריוןדב לוין[דרושה הבהרה] בדיונו בבתי הספר העבריים בליטא, "מעבר להקניית השכלה וידע ביהדות, בתרבות עברית ובמקצועות ריאליים והומניים, עודדו בתי-הספר הללו את תלמידיהם להיות חברים פעילים בתנועות-נוער, באגודות ספורט, באגודות סטודנטים ובמסגרות הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. אין ספק שהתואר "ארץ-ישראל השנייה" שדבק בליטא בא לה במידה רבה הודות למערכת המגוונת והמקיפה של החינוך העברי שלא היה שני לו אז בכל התפוצות."[35]
חמישה מועמדים שהוצעו להנחיית האספה סירבו בזה אחר זה לקבל את התפקיד. לבסוף נפתחה האספה על-ידי הפעיל הציוני טרגר, שמסר את רשות הדיבור לד"ר פלדשטיין. האחרון קרא נאום מהכתב בין השאר ניסה ללמד זכות על העברית, שלדבריו שימשה אמצעי-קשר לפזורי העם היהודי ומשענת נגד התנכלויות שוביניסטיות וריאקציוניות. הוא ציין שהגימנסיה הריאלית העברית גילתה הבנה לבעיות סוציאליות ותלמידים מעוטי-יכולת זכו בה להנחות בשכר-הלימוד. בנוגע לסדר-היום של האספה קיבל הנואם את דין-השעה ואמר: "עלינו להצטרף לרשת-התלמידים הכללית של ארצנו הגדולה, למצוא עמה שפה משותפת – והואיל שמהיום ואילך שומה להתאים את בית-הספר להמונים היהודיים הרחבים, אני מבקש לקבל את ההחלטות הבאות: (1) להנהיג יידיש כשפת-הוראה בגימנסיה החל משנת-הלימודים החדשה. (2) כדי שהפסקת לימוד העברית לא תהיה קשה מדי יש להשתדל שפעם בשבוע יורשה לימוד עברית. (3) להשתדל שבית-הספר ייכלל ברשת בתי-הספר הממלכתיים, עם זכויות מלאות למורים ולתלמידים".[37]
אחריו נאם המורה ל"ח יפה, שהסביר כי "המעבר ליידיש אינו מהווה כפייה, אלא חיוב התואם כורח היסטורי". עם זאת, תמך בהצעה להתיר את לימוד השפה העברית 4 שעות בשבוע, בגלל שתי סיבות:
האחת פסיכולוגית – הקשר ההדוק עד כה לעברית מצד ההורים והילדים; והשנייה מעשית – לאפשר למורים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולא להיזרק לרחוב".[37] לבקשה צנועה זו ניתנה קודם לכן הסכמתה של המפלגה הקומוניסטית.[36]
הנואם הבא היה הנריך זימאן, מורה לשעבר, שהועמד בראש הסקציה של המיעוטים שליד הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא, שעליה הוטלו ההכנות הראשונות לפירוק המסגרות המסורתיות של החינוך היהודי. הלה תקף בחריפות את הציונות, וטען כי הסוגיה שעל הפרק אינה החלפתה של העברית ביידיש, אלא הציונות, שאינה אלא שוביניזם וריאקציוניות שיש להכחיד. בעל מלאכה שקיבל את רשות הדיבור כנציג ההורים, תקף את המנהל פלדשטיין, שלדבריו השליט בגימנסיה משמעת ודיכא בכוח שביתות ילדים, ודרש שיסולק מתפקידו. "ד"ר פלדשטיין הודיע בקול נרגש, כי בשכבר הימים היה עסקן מכובד בשורות הבולשביקים. כן ביקש מההורים לכבד אף עתה את זכרו של הנדבן צ'ייס. באווירה מתוחה ותוך צעקות נערכה ההצבעה על הצעותיו של המנהל. התוצאות: 'הכול הרימו את הידיים בעד. 8 הצביעו בעד ההצעה ללמד עברית 4 פעמים בשבוע'".[37]
עד מהרה נסגרו הגימנסיה היהודית שהתנהלה בליטאית והגימנסיות העבריות (הגימנסיה הריאלית והגימנסיות של "שוואבה", "תרבות" ו"יבנה" לבנים ולבנות). פלדשטיין הודח, ונלקח לבירה החדשה של ליטא, וילנה, שם שימש כמורה לרוסית בגימנסיה. מהגימנסיות העבריות ומהגימנסיה היידית ע"ש שלום עליכם הורכבו שתי גימנסיות יהודיות ממלכתיות. בניינה של הגימנסיה הריאלית העברית הפך למשכנה של גימנסיה מס' 12; במקום מנהלה של הגימנסיה הריאלית פלדשטיין, שהודח, בא לייב מורגנשטרן, יידישאי ותיק וקומוניסט שניהל בשעתו בית ספר יסודי בווילקומיר. הגימנסיה השנייה, גימנסיה מס' 11 – המשיכה להיקרא ע"ש שלום עליכם – עברה לבניין של הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה לשעבר (המשכן החדש מ-1927) שבקצה רחוב זמנהוף, לגדות נהר ניימן[38] (כתובתו של הבניין כיום היא שדרות המלך מינדאוגאס – Karaliaus Mindaugo prospektas 11).[39]
וכך, לעומת 7 גימנסיות יהודיות שפעלו בעיר קודם לכן, פעלו שם מעתה שתי גימנסיות יהודיות ממלכתיות בלבד. שכר הלימוד בוטל, כל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות חוסלו, בתי הספר עברו ללמוד ביידיש, ימי המנוחה בשבתות ובחגים היהודיים בוטלו, יום המנוחה הועתק משבת ליום ראשון וכן בוטלו לימודי התנ"ך ומדעי היהדות. מטבע הדברים, היו הורים שהעדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שלשון ההוראה בהם הייתה רוסית, שפתה של ברית המועצות.
אחרית דבר
בניין הגימנסיה כיום (2012), המשמש כגימנסיה המחוזית למוזיקה
תלמידים ומורים רבים, בהם המנהל ד"ר צמח פלדשטיין, סגנו ד"ר אברהם קיסין והמורה ד"ר חיים נחמן שפירא, נספו בשואת יהודי ליטא – רובם בגטו קובנה או במחנות ריכוז. היו תלמידים שנלחמו בשורות הפרטיזנים והמחתרת היהודית (כמו חיים ילין, מפקד ארגון המאבק האנטי-פשיסטי בגטו קובנה), ואחרים ששרדו את השואה (כמו אחיו, הסופר מאיר ילין, והמורה סוניה ורשבסקי-סגל), ועלו לישראל, היגרו למדינות אחרות או נותרו בליטא.
מנהלה לשעבר של הגימנסיה, ד"ר צמח פלדשטיין, נכלא בתקופת השואה בגטו וילנה, שם שימש כסגן מנהל מחלקת התרבות של היודנראט תחת המנהל ד"ר ליאו ברנשטיין. כמו כן ערך את הביטאון הרשמי של גטו וילנה, "ידיעות הגטו", וכתב מסות ספרותיות בעברית וביידיש על ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, אחד העם ואחרים.[40]
ב-15 במאי 2002 נערך במועדון איגוד יוצאי ליטא בישראל מפגש של תלמידי הגימנסיה, שבו השתתפו כ-50 תלמידים וכן כמה צאצאים וקרובים של המורים. את המפגש הנחתה רחל לוין לבית רוזנצויג, בוגרת הגימנסיה (ובת אחיו של המורה לעברית צבי רוזנצויג), ואת התוכנית האמנותית הכינו צאצאיו המוזיקאים של המורה למוזיקה שאול בלכרוביץ' - בנו מישה, בתו עליזה בלכרוביץ', ונכדו שחר בלכרוביץ'.[41]
כיום משמש בניין הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה את הגימנסיה למוזיקה המחוזית של מחוז קובנה ע"ש יוזס נאויאליס (ליט').
(1883–1942), נולד בעיר המבורג שבגרמניה, בנם של רוזה ודוד שלזינגר. אביו היה בנו של הרב אליקים געטשליק שלזינגר, תלמידו של הרב יעקב אטלינגר (ה"ערוך לנר"). כיהן כמורה ראשי בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים בהמבורג. באייר תרס"ט נשלח מטעם "המזרחי" בפרנקפורט לנהל את בית הספר תחכמוני בתל אביב. יחד איתו נשלח ד"ר יעקב אנגל,[42] כמורה ראשי (ב-1911 נישא אנגל לאחותו חנה). כעבור שנתיים התפטר על רקע אי-שיתוף פעולה בינו ובין הוועד. הוא שב לגרמניה, ואנגל התמנה תחתיו. באביב 1921 עבר לנהל בית הספר התיכון של קהילת 'עדת ישראל' (Adass Jisroel) בברלין, וניהל אותו עד 1939. הוא התמנה על ידי הקהילה היהודית של ברלין למורה בבית הספר העל-יסודי שלה, ושם נותר עד סגירתו ביולי 1942. הוא חלה, וב-5 בדצמבר 1942 הובל על אלונקה מבית החולים היהודי לנקודת האיסוף ברחוב גרוֹסֶה המבורגר. אשתו קטה לבית באואר (1898–1942) ותשעת ילדיהם באו בעקבותיו, וב-9 בדצמבר נשלחו כולם לאושוויץ, ושם נספו.[43] דודנו הרב יחיאל מיכל שלזינגר היה מייסד ישיבת קול תורה בירושלים וראשה (בנו, הרב משה יהודה שלזינגר, הוא כיום ראש הישיבה וחבר במועצת גדולי התורה של דגל התורה).
(1932-1878), מחנך עברי, כימאי והיסטוריון, קיבל את הנהלת הגימנסיה כאשר למדו בה כאלף תלמידים. ניהל את הגימנסיה כשנה וחצי. "לא הצליח ... למצוא את שביל הזהב בין עקבות הגרמנים והדי המהפכה הרוסית ולהרגיע את הרוחות והדעות הנגדיות".[44]
(1884–1944), מחנך ופעיל ציוני ועברי, שימש כמנהל הגימנסיה במשך מרבית שנות פעילותה. הרצה על נושאים מן הספרות העולמית (בתרגום עברי) וההיסטוריה הכללית. היה פוליגלוט שדיבר באופן שוטף עברית, יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית וליטאית, ויכול היה לשוחח גם בצרפתית ופולנית. היה נואם מבריק והשתתף בעיתונות היהודית. נספה בשואה.
1924–1931
ד"ר יהושע פרידמן (מנהל המדור לבנות; מ-1931 סגן המנהל)
אשתו של דב אלוני, מחנך (אף הוא מורה בגימנסיה). לאה אלוני לבית בוברובסקי (1899–1969) כיהנה קודם כמורה ומנהלת בבית ספר עברי בעירה קמניץ וכמורה בברסט ליטובסק. בשנת תרפ"ג-1923עלו בני הזוג לארץ ישראל ולבסוף (1936) התיישבו בתל אביב. עבדה כמורה בגימנסיה הפרטית "עתיד" בעיר, ובהמשך, לאחר הפסקה ארוכה, בבית הספר ביאליק עד פרישתה לגמלאות.[45] בתה גלילה רוזנצוייג (נולדה ב-1929) הייתה גם היא מחנכת במשך עשרות שנים. החל ב-1955 לימדה במשך 25 שנה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.[46] נכדתה בילי מלמן (בתה של גלילה) היא פרופסור מן המניין להיסטוריה, מופקדת הקתדרה ללימודי אירופה וראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.
דב אלוני (דובין)
בן-זוגה של לאה אלוני. דב אלוני (1892–1974), יליד מחוז אליטא, למד בישיבת שדובה ובישיבת לידא והוסמך כרב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נדד לסיביר, שם ייסד וניהל בית ספר עברי ע"ש הרצל, ייסד וניהל גימנסיה עברית ראשונה, הקים סניף של ארגון המורים העבריים "המורה", ייסד וניהל את הקורסים הפדגוגיים למורים עבריים מיסודו של מרכז "תרבות" והיה ציר לוועידה הציונית במערב סיביר. אחרי המלחמה שב לליטא, היה חבר הוועד המרכזי של "תרבות" וייסד סניפי "תרבות" בערים שונות. בשנת 1921 היה חבר המשלחת הסיבירית לקונגרס הציוני ה-12. בשנת תרפ"ג-1923 עלה לארץ עם אשתו. בארץ המשיך בעבודתו החינוכית והציבורית. עבד כמורה בחיפה ובצפת ומשנת 1929 בראשון לציון. היה פעיל בולט בהסתדרות המורים ובמועצת המורים למען הקרן הקיימת לישראל. בשנת 1936 עברה המשפחה לתל אביב, והוא היה למורה, לסגן מנהל ולמ"מ המנהל בבית ספר ביאליק.[47] (על בתו ונכדתו ראו לעיל.)
(1977-1898), אגרונום, ביולוג, מחנך עברי בליטא ובארץ ישראל, ומנהלו הראשון של תיכון קוגל בחולון. הורה בגימנסיה ביולוגיה וכימיה, ומתודיקה של מדעי הטבע וגאוגרפיה בבית המדרש למורים העברי של "תרבות" בקובנה. בסתיו 1930 עלה לארץ ישראל. פרסם ספרי לימוד וחוברות לימוד בכימיה ובמקצועות נוספים, תרגם ספרים ומאמרים מדעיים לעברית ופרסם מאמרים בעיתונות העברית בארץ.
מוזיקאי, מלחין, מעבד ומנצחמקהלות. בן למשפחת חזנים (אחיו אברהם בלכרוביץ היה חזן נודע בארגנטינה[48]). ניצח בקובנה על המקהלה ע"ש יואל אנגל, שמנתה 40 זמרים וזמרות וביצעה אורטוריות, קנטטות ושירי עם בעברית ויידיש (הסולנית הייתה יונה (אנה) ורשבסקי).[49] בעת המלחמה נדדה המשפחה בברית המועצות, והוא הועסק על ידי מקהלות הצבא האדום. אחריה שבו לווילנה, כעת בירת ליטא הסובייטית. ב-1956 היה ממייסדי מקהלת הפולקלור היהודי בווילנה "אנחנו כאן", בעזרת בתו עליזה,[50] והיה מנצחה הראשון (חברי הלהקה עלו לארץ ב-1971[51]). המקהלה התפרסמה ב-1970 עם שירם "כחול ולבן" ("כחול ולבן זה צבע שלי").[52] השיר, שחיבר ישראל רשל (שבעצמו עלה ב-1971),[53] היה להמנון מחאה של "יהודי הדממה" – יהודי ברית המועצות שביקשו לעלות לישראל. שני ילדיו, שעלו לישראל בראשית שנות ה-70, גם הם מוזיקאים. בתו עליזה בלכרוביץ-גולדברג היא מנצחת מקהלות וזמרת, ניצחה על מקהלת "אנחנו כאן". בנו מישה בלכרוביץ' הוא מלחין, מעבד מוזיקלי, מנהל מוזיקלי, מנצח ופסנתרן, הפעיל בעיקר בתחום המוזיקה לתיאטרון. בניו של מישה אף הם מוזיקאים: שחר בלכרוביץ' הוא נגן סקסופון וטל בלכרוביץ' הוא זמר-יוצר.
ישעיהו (שעיה) גדון (1877–1954) נולד בעיירה איישישוק שבפלך וילנה. היה ממקימי בית הספר העברי העממי בווילקובישק וממוריו. ב-1922[57] עבר עם משפחתו לקובנה, והיה למורה בגימנסיה הריאלית. כן לימד היסטוריה של עם ישראל בבית הספר המקצועי "אורט" ובבית הספר העממי היהודי. היה נשוי לפרידה (פריידל) לבית זקה"ם (מצאצאי ר' ישראל מרוז'ינוי, שמת על קידוש השם ב-1659) ואב לשלושה. בשנת 1936 עלה עם אשתו לארץ ישראל. נפטר בקיבוץ גבעת ברנר.[58] אלמנתו נפטרה ב-1959.[59] שני בניו ובתו עלו גם הם לארץ. בנו שלום גדון (1908–1989) היה חבר קיבוץ גבעת ברנר.[60] בתו איָלה (הינדה) כהן (נולדה ב-1913) התיישבה בירושלים. בנו הצעיר, שמואל גדון (1914–1982), היה חבר קיבוץ נצר סרני, מפקח, מרצה, סופר ועורך (בין היתר ערך את "ניב הקבוצה", ביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) ופעיל בתנועת העבודה ובמפעלי החינוך של ההסתדרות.[61]
משה (מוזס) גולדמן
אנגלית
נולד ב-1886.[54] לימד גם בגימנסיה המסחרית היידית.[62] תלמידו אהרון וילנצ'וק מספר: "בבית הספר כינינו אותו ה״טיצ'ר״. מראהו היה כשל אנגלי אמיתי: גבוה וצנום, לחיים נפולות ותמיד סיגריה בין אצבעותיו הארוכות".[63] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה,[63] ונספה.[64]
עברית, ספרות עברית, יהדות, היסטוריה, גאוגרפיה ופיזיקה
(1956-1887), סופר, עיתונאי, מסאי ומבקריידי ועברי, מחנך עברי ופעיל ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה. כבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית בליטא. מעמודי התווך של התנועה העברית והחינוך העברי בליטא. העמיד אלפי תלמידים ואלפי קוראים. טיפח כישרונות ספרותיים צעירים והיה עורכם של כתבי עת עבריים שונים: "הצופה", "הד ליטא" ו"נתיבות". השתתף בעיתונים ובכתבי העת "די אידישע שטימע", "אונזער וועג" ו"די צייט", והיה עורכו הראשי של "דאָס וואָרט". פרט לגימנסיה הריאלית, לימד בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה ובבית המדרש העברי למורים של רשת "תרבות" בקובנה, כיהן כיו"ר הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות", וכיהן כבוחן הראשי למורים עבריים מטעם משרד החינוך הליטאי. פעיל בחברה ההיסטורית-אתנוגרפית, חיבר ערכים על הספרות העברית והיידית באנציקלופדיה הליטאית, כתב בעיתונות הליטאית הכללית והרצה ברדיו הליטאי על ארץ ישראל ועל היצירה היהודית. בעל תואר מוסמך בהיסטוריה מאוניברסיטת קובנה, על עבודה בנושא הציונות והספרות העברית. ב-1935 עלה עם משפחתו לארץ ישראל.
אפרים גרינברג
ספרות עברית ומקצועות עבריים אחרים; מעמודי התווך של המדור לבנות בגימנסיה[65]
(1895–1942?), נולד בליובאווה (ליט') שבפלך סובאלק (ליטא הרוסית). קיבל חינוך מסורתי עברי, ולמד בבית ספר בעיירה ניישטוט שאקי (אנ'). במלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו לאלכסנדרובסק (אוקראינה; נקראת כיום זפוריז'יה), שם למד בבית ספר ריאלי. היה פעיל בתנועה הציונית מגיל 15, ובימים שלפני המהפכה הרוסית (1917) נרדף על ידי המשטרה והסתתר מפניה. לאחר המהפכה היה פעיל בכמה מסגרות ציוניות "צעירי ציון", "החלוץ", "השחר", "מכבי" ועוד. בשנת 1920 חזר לליטא, והחל בעבודה חינוכית בבתי ספר בקלווריה, בניישטוט שאקי ולבסוף בגימנסיה הריאלית. היה חבר מרכז צ"ס בליטא, ומשנת 1937 כיהן כעורך ביטאונה, היומון היידי "דאָס וואָרט". כמו כן פרסם מאמרים בעיתונות המקומית. ביוני 1941, עם פלישת הנאצים לליטא הסובייטית, ברח לפנים רוסיה, ולבסוף הגיע עם אשתו רוחמה ובתו לטשקנט שבאוזבקיסטן הסובייטית.[66] נפטר ממחלה קשה בברית המועצות בימי המלחמה בשרתו בצבא האדום.[65]
(1935-1879), הורה בגימנסיה בתקופת קרליבך. היה פדגוג יהודי, עסקן חרדי פעיל ביהדות החרדית לפני השואה. בשנות ה-20 הביא לביסוסה של רשת החינוך החרדית לבנות "בית יעקב". כן כיהן כיו"ר קרן התורה, שפעלה לסייע למוסדות תורניים ברחבי העולם.
נולדה ב-15 בדצמבר1903 בעיירה הליטאית רוקישקיס (רוקישוק).[54] זמן קצר לפני הפלישה הנאצית נסעה למוסקבה להשתתף בסמינר למורים לילדים בעלי קשיי דיבור, וכך ניצלה. עלתה לישראל בשנות ה-70, ונפטרה בשיבה טובה ב-1993.[67]
לימדה עברית בהברה ספרדית בכיתות הראשונות. לימדה בגימנסיה משנותיה הראשונות.[69] בן-זוגה, ד"ר אליהו סגל, היה רופא ומחנך עברי, מורה בסמינר העברי למורים בקובנה,[70] פעיל בציונות הרוויזיוניסטית (בעיקר בקרב הנוער) ומראשי "מכבי" בליטא.[71] בתקופת השואה נכלאו בגטו קובנה. הוא כיהן כראש מחלקת הסעד (השירותים הרפואיים והסוציאליים) בגטו, והיא ייסדה וניהלה גן ילדים עברי – מוסד חיוני ביותר בגטו.[72] בתם היחידה, הנערה נחמה, נספתה בשואה.[73] בני הזוג נשלחו למחנות ריכוז, שרדו את המלחמה, ואחריה עלו לארץ ישראל. אליהו עבד כרופא בבתי הספר בתל אביב ופרסם מאמרים פופולריים בנושאי רפואה ביומונים "חרות" ו"מעריב". הוא נפטר ב-1963, והיא שנה וחצי אחריו, ב-1965.[74]
שמעון ז"ק
היסטוריה
הורה קודם בגימנסיה העברית בווילקובישק.[16] עלה לארץ ישראל בראשית שנות ה-30 והורה בתל אביב.[16]
יששכר חמילבסקי (חמיליבסקי)
ביולוגיה וכימיה
מהמורים הצעירים בגימנסיה. יוצא פולין. לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), היה "איש נעים, בעל אופי טוב, מסור לעבודתו החינוכית ולמקצועו".[55] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה. זמן קצר לאחר האקציות בסתיו 1941 היה בין קרוב לחמש מאות יהודים שהוגלו לריגה. מצא את מותו במחנות ההסגר.[75]
היה מראשוני המורים בגימנסיה, בתקופת קרליבך.[15] שמואל כפכפי (1874–1939) נולד באוטיאן (ליט') שבפלך קובנה (ליטא הרוסית). בשלהי המאה ה-19 עבר לקובנה ושם נישא לפרל (פנינה) קידנסקי (1875–1959). לזוג נולדו שבעה ילדים במשך 21 שנה: יוסף, משה, חביבה, ברוך, יצחק, שלום וירוחם. כפכפי היה ממייסדי החדר המתוקן בקובנה, בו לימדו תנ"ך, ספרות עברית חדשה ודקדוק, בנוסף ללימודים המקובלים בחדר הישן. כשנוסדה בקובנה הגימנסיה הריאלית, נבחר ללמד בה תנ"ך. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל עם אשתו וילדיו הצעירים, והצטרפו לשני בניו הגדולים, יוסף ומשה, שעלו ב-1921 עם קבוצת אחווה. בארץ היה כפכפי מורה בתל אביב, בישיבת היישוב החדש, חלוצת הישיבות התיכוניות ביישוב החדש.[77] בנו הבכור, יוסף אחאי (1898–1988), היה חלוץ איש העלייה השלישית, מחנך, סופר, עורך ומתרגם, ממייסדי קיבוץנצר סרני. בנו יצחק כפכפי (1911–1998) היה ממייסדי תנועת הנוער "המחנות העולים", מתרגם ועורך.
ד"ר לוי (לייב) חיים יפה
(1882[54]/1884–1941), נולד בקובנה. בילדותו התפרסם כעילוי. למד באוניברסיטת סנקט פטרבורג. לפני מלחמת העולם הראשונה פעל בתנועה לייסוד בתי ספר יידיים בווילנה. חיבר ספרי לימוד שונים ביידיש: "די יודישע שול" ('בית הספר היהודי' – קובץ תרגילי כתיבה ללימוד האורתוגרפיה היידית והבעה בכתב; וילנה תרע"א;[78] ראה אור במהדורות נוספות), "דער שול-חבר" (מקראה לכיתות ב' ו-ג'; וילנה תרע"א?), "די קינדער-וועלט" ('עולם הילדים' – אלף-בית מאויר ללימוד קריאה וכתיבה ביידיש ובעברית; וילנה תרע"א?; ראה אור במהדורות נוספות). בתקופת המלחמה כיהן כמפקח על על בתי הספר של "אוֹרט" ברוסיה. לאחר המלחמה שב לעיר הולדתו קובנה והיה למורה בגימנסיה הריאלית. חיבר ספר לימוד בפיזיקה בעברית: "קֹבץ שאלות לפיזיקה" (שאוולי תרפ"ט?).[79] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941[80] ונספה.[81]
לימד גם בגימנסיון "שוואבה". עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן) תיאר אותו כך: "לכאורה איש יבש, עוסק רק בדקדוק, אך הדקדוק העברי הפך בפיו לשירה".[55] חיבר ספרי לימוד רבים בדקדוק ותחביר עברי (לטענת מנהל גימנסיון שוואבה, אהרן ברמן, לידסקי הוא מחבר ספר התחביר העברי הראשון[83]): "תרגילי כתב בעריכת רעיונות: ספר עזר למורים לבית הספר ולבית" (אודסה תרס"ה), "סנטקסיס הלשון העברית: אגב דוגמאות ותרגילים: ספר למוד בשביל תלמידי בתי ספר תיכוניים ולומדים מעצמם", (קובנה תרפ"ד), "תורת הלשון העברית: ספר למוד בשביל בתי ספר עממיים ותיכונים", חלק א: "תורת החיבה (אטימולוגיה)" (קובנה תרצ"א), צעדים ראשונים בהרצאה שבכתב: ספר-עזר בשביל בית-הספר העממי (קובנה ת"ש). עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941[80] ונספה.
מורה וסופר. חיבר את ספרי הלימוד "קורות הליטאים" ו"גיאוגרפיה של ליטא". השתתף בעיתונות העברית והיידית. נפטר בליטא ב-1937.[85]
יוסף ליפשיץ
נולד ב-1878. בשנת 1900 סיים את לימודיו בסמינר היהודי למורים בווילנה. היה נשוי ואב לשניים.[54]
ליפמן לייקין
מתמטיקה
לֶייקין, יליד 1881 בטָטַרסק שבפלך מוהילב,[54] היה מורה ותיק בגימנסיה. בעל הכשרה אקדמית במתמטיקה. לימד בעיקר בכיתות הנמוכות. נשוי ואב לשלושה.[54] עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורש לגטו קובנה, נלקח באקציה של 26 בספטמבר 1941 ונספה.[80][86]
1933-1894, יליד וילנה, למד אמנות בווילנה ובמוסקבה. מבין תלמידיו: האמן היהודי הנודע, יליד קובנה, נחמיה ארביט בלאטאס. נפטר ממחלה.
יצחק מֶריאָש (מאריאש)
מתמטיקה
(1882[54]–1939), לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), "למד ושנה הרבה. מתמטיקאי מזהיר, אך מפוזר מאוד. היה אהוב על תלמידיו ואוהב כל אדם. מסור לתרבות העברית ולשפתה".[55] אשתו נפטרה ב-1936, וב-1939 נפטר גם הוא בקובנה ממחלת לב. היה אב לשלושה. בתו חביבה (חיה) ליברמן עלתה לארץ ישראל. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 נמלטו שני בניו לברית המועצות. בנו שלמה (מוֹנְיה) התגייס לצבא האדום, ועם התקדמות הצבא מערבה ב-1944 ערק והיגר לארצות הברית, שם נפטר. בנו נחום (נוֹנְיה) נרדף על ידי הקומוניסטים, ולבסוף מצא את מותו בהרי הקרפטים.
מרדכי סיסיצקי (ססיצקי)
מתמטיקה
חיבר ספרי לימוד במתמטיקה. לימד בגימנסיה משנותיה הראשונות.[69] עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן) כתב עליו: "ממניחי היסוד – עוד עם חברו ש[מואל]. קפיט – ללימוד המתמטיקה בעברית; קבע מונחים, פרסם ספרי לימוד. חבר טוב ומסור. קנאי לעברית ולתרבותה".[55] בתקופת השואה גורש לגטו קובנה. גורש לאסטוניה באקציה ב-26 באוקטובר 1943 ונספה במחנות.[87][88] בני משפחתו נספו אף הם.[55]
חיבר עם אברהם קיסין ספרי לימוד עבריים לזואולוגיה ובוטניקה בשם "הטבע" (קובנה תרצ"ח). אגרונום בהכשרתו. מראשי "המורה", אגודת המורים העבריים בליטא. בשנת הלימודים 1925/6 כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקומיר (החליף את דב ליפץ, והוחלף על ידי ד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי[91]).[92] מנהל גימנסיון "שוואבה", אהרן ברמן, תיאר אותו כך: "בעל הטמפראמנט הסוער והקול המנסר, החדור אהבה לספרות העברית וכל ישראל, השולט בשפה במיתודיקה ובביצוע המעשי".[83] בתקופת השואה גורשה המשפחה לגטו קובנה. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941[93] עם אשתו אידה ובנם כבן החמש אמנון.[94]
פרידה פֶּלֶר-לצמן (פלריטה; Peleryte)
ליטאית
הורתה גם בבית הספר "אורט". פרידה לצמן לבית פלר (1915–1944) הייתה אשתו השנייה של המורה והמשורר היידי יהושע לצמן (לאַצמאַן), שאותו הכירה בגימנסיה הריאלית. בני הזוג היו הורים לבת. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשה לגטו קובנה. אחרי חיסול הגטו הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף ונספתה שם[87] או במחנה הריכוז דכאו.[95] בן-זוגה נמלט לפנים ברית המועצות ושרד; לאחר המלחמה שב לליטא עם אשתו השלישית ובנם, וב-1971 עלה לישראל. בתה, רות פאר, שרדה את השואה אצל משפחה מאמצת, ולימים עלתה לישראל.
(1882[54]–1941?), יוצא אוקראינה, היה בנעוריו מפעילי מפלגת הפועלים הציונית-סוציאליסטית (ס"ס). לימד בסמינר העברי למורים בקובנה.[99] היה מידידי הנפש של המלומד זליק קלמנוביץ', ממייסדי יִיוואָ (המכון המדעי היהודי) וראשיו.[100] לדברי עמיתו מרדכי אלישיב (פרידמן), פרומקין היה "מלא וגדוש, בעל אופי נעים ואיש ההומור... היה מעמודי התוך של הגמנסיון העברי לבנות".[55] אשתו, ד"ר אֶטל פרומקין, הייתה רופאת הגימנסיה.[55] בעת הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 שהה בחופשה בעיירת המרפאדרוסקינינקאי (דרוסגניק) שבדרום ליטא. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941.[93] אשתו, בתו אֶדיה וחתנו שמואל סגל שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל.[101]
היה מורה לטבע בגימנסיה במשך כעשרים שנה. משנת 1933 כיהן כסגן מנהל הגימנסיה. חיבר עם א"ש פינצ'וק ספרי לימוד עבריים לזואולוגיה ובוטניקה בשם "הטבע" (קובנה תרצ"ח). קיסין (1899–1945) היה מחנך ועסקן. יליד פוניבז'. התחנך בגימנסיה רוסית ולמד באוניברסיטה הליטאית בקובנה, וקיבל בה תואר דוקטור בביולוגיה; הדיסרטציה שלו עסקה באקולוגיה של הפלורה בחופי ליטא (Augalų asociacijos ir asociacijų kompleksai lietuvos pajūryje (be Klaipėdos krašto); התפרסמה ב-1934). היה פעיל בחיי הציבור בליטא, חבר מרכז צ"ס בליטא, חבר מערכת ביטאונה, היומון היידי "דאָס וואָרט", חבר מרכז "תרבות", יו"ר אגודת המורים העבריים בליטא "המורה"[104] ועורך ביטאונה "במשעולי החינוך" (שהופיע מ-1936), וממייסדי תנועת הנוער "גורדוניה" בליטא.[105] במלחמה גורש עם אשתו ושתי בנותיהם לגטו קובנה. נשלח למחנה דכאו, ושם נספה זמן קצר לפני השחרור.[106] אשתו, ד"ר פסיה קיסין לבית בלומברג, הייתה רופאת ילדים. במלחמה פעלה להסתיר נערות יהודיות בבתי איכרים ליטאים. נשלחה עם ילדתה הקטנה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם שימשה כרופאה וכך ניצלה. לאחר המלחמה הצטרפה עם בתה לילדי סלבינו ושימשה כמדריכה בבית הילדים. עלתה לישראל עם בתה אביבית ב-1948.[107] בתה הבכורה, מירה מלמד (בוז), הייתה חברה בהנהגת קן "השומר הצעיר" בגטו וחברת המחתרת האנטי-נאצית בגטו. לאחר שברחה מהגטו הסתתרה אצל ליטאים עד לשחרור. בתום המלחמה, ב-1945, זכתה באחד מאלף הסרטיפיקטים שהוקצו לעליית הנוער, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ להבות הבשן.[108]
שמואל קָפִּיט (קאפיט)
מתמטיקה ופיזיקה
לימד בגימנסיה משנת 1918[69] עד שבשנת 1920 עבר ללמד בגימנסיון "שוואבה".[109][12] חיבר ספרי לימוד במקצועות שונים במתמטיקה. מנהל הגימנסיון, אהרן ברמן, תיאר אותו כך: "המתמטיקן, הישר והפשוט בהליכותיו, המסור להוראה בכל ליבו, נוח לכעוס אבל גם נוח לפיוס".[83] בשנותיה האחרונות של הגימנסיה כיהן עם יואל בּרוּצקוּס בהנהלתה.[110] בתקופת השואה נכלא עם אשתו ושני ילדיהם בגטו קובנה. הוא המשיך ללמד מתמטיקה בגטו.[111] נספה בשואה עם אשתו קוּניה ובנם יוסף (לדברי ברמן, נורה על ידי הליטאים;[83] לדברי ישראל קפלן, נרצח על ידי הגרמנים בעת חיסול הגטו[87]). בנו הבכור, בן-ציון קפיט, היה חבר במחתרת האנטי-פאשיסטית בגטו קובנה, שרד את השואה ועלה לישראל.[112] נישא למאיה, בת אחותה של מינה קרנו (אף היא מורה בגימנסיה הריאלית שנספתה בשואה).
שלמה קַפֶּלוּשניק (קפליושניק)
התעמלות
מורה ותיק להתעמלות, פעיל בארגוני ספורט. נרצח על ידי הליטאים בטבח בפורט השביעי של קובנה ביולי 1941.[93]
דוד קרליבך
מינה קַרנוֹ
אמנות
מינה קרנו לבית לוין (1885–1943?), ילידת וילנה. הייתה נשואה ליעקב ואם לבן ובת: בֶּרל ואסיה. בתקופת השואה גורשה לגטו קובנה עם בעלה ובנם, והם נספו.[113] בתה אסיה נישאה לפני המלחמה והיגרה לאוסטרליה.
(1943-1903), מחנךעברי ופעיל ציוני. צבי הירש רוזנצווייג נולד ב-15 בספטמבר 1903[54] בעיירה סרהיי (אנ'). סיים גימנסיה עברית בשאוולי, וכבר במהלך לימודיו לימד בכיתות הנמוכות. סיים לימודי סמיטולוגיה באוניברסיטת קובנה. היה מורה בעיירה שְקוּד, אחר-כך היה במשך שנים רבות מורה לעברית בגימנסיה העברית בווילקובישק, ולבסוף עבר לגימנסיה הריאלית בקובנה. היה חבר מרכז הסתדרות המורים העבריים בליטא "המורה",[104] חבר מרכז התאחדות ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון – צ"ס, פעיל בקרן היסוד וממייסדי "גורדוניה" בליטא.[105] חיבר עם יונה סְטְרֶליץ ומאיר קנטורוביץ (אליועיני) את "ניצנים: ספר למוד ומקרא לשנות הלמודים החמישית והששית" (קובנה ת"ש). כמה שנים לפני המלחמה נישא לצפורה קליין. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 נסע עם אשתו מזרחה לבירת ברית המועצותמוסקבה, שם ישב אחיה, שהיה קצין בכיר בצבא האדום. רוזנצווייג התגייס לדיוויזיית חיל רגלים ה-16 של ברית המועצות ("הדיוויזיה הליטאית"). מפאת גילו שירת בתפקיד משרדי, אך לבסוף נשלח לחזית, נפצע קשה, רגלו נקטעה וב-20 בדצמבר1943 הוא מת מפצעיו.[118] אחיו הצעיר תנחום רוזנצווייג היה מורה עברי בווילקומיר, ונספה בשואה.[119] אשתו נותרה בברית המועצות; לזוג לא היו ילדים. בידיעה על מותו ב"על המשמר" נכתב כי רוזנצווייג היה "אנציקלופדיה חיה של יהדות ליטא... עסקן ציבורי מסור... מורה, שחיבב את הספרות העברית על תלמידיו".[120] אחיו, אליעזר רוזן (רוזנצווייג), היה פעיל ציוני בליטא ובישראל.
הלן רחמילביץ
גרמנית
עלתה לארץ ישראל.
שלום צבי רַצ'קובסקי (לעיתים מופיע כ-י' רצ'קובסקי)
תנ"ך ולימודי יהדות
שלום צבי (שלמה הירש) רצ'קובסקי נולד ב-1905 בכפר קָמוֹרוּנאי (Kamorūnai) שליד העיירה לֶייפּוּן (אנ'), בנם של פֶשֶה פריידה לבית פַּרגַמֶנט ואריה לייב רצ'קובסקי. למד בגימנסיה העברית במריאמפולה ולאחר מכן למד באוניברסיטת קובנה, וקיבל ממנה תואר במדעי הרוקחות. בעת לימודיו באוניברסיטה היה ממייסדי ארגון הסטודנטים היהודים האורתודוקסיים "מוריה". בשנת 1932 נישא לפרוּמה אֶנָה (תמימה) לבית מוּריק ממירוסלב (ליט'), ובני הזוג היו הורים לבת, חיה פייגה (לימים פֶיי ברגר). עם פרוץ המלחמה נמצאו אשתו ובתו בשיקגו, לשם נסעו בקיץ 1939 לבקר את הוריה. רצ'קובסקי נסע לעיירה לייפון, להוריו, ונספה באתר ההריגה שם ב-11 בספטמבר1941 עם הוריו ואחותו, חנה מינה רצ'קובסקי.[121]
יהודה לייב שוחטמן
(1943-1886),[122] מורה ותיק בגימנסיה ומפעילי התנועה העברית והציונית בליטא. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשו הוא ואשתו לגטו קובנה. הוא גורש לאסטוניה באקציה ב-26 באוקטובר 1943 ונספה במחנות.[87] אשתו נספתה גם היא.[123]
יצחק שמואלוביץ (לעיתים נכתב: שמואלביץ, שמולביץ)
לימד בגימנסיה מ-1918. הרב יצחק שמואלוביץ (1893–1941) היה עסקן, מחנך, הוגה דעות וסופר. התחנך בישיבות, במיוחד בישיבת לידא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח", שמתוכה התגבש בהנהגתו ארגון "צעירי ישראל". ממייסדי רשת החינוך הציונית-דתית "יבנה" בליטא. כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של "צעירי ישראל". לימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז, בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה ההחרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. ייסד וערך את הירחון החרדי "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א). היה ממייסדי "אידישער לעבן", ביטאון היהדות החרדית בליטא. אשתו אלה (אלקה) לבית שוורץ הייתה אף היא מחנכת ועסקנית בשדה החינוך החרדי, עמדה בראש "בית יעקב" בקובנה. בתקופת השואה גורשו בני הזוג וילדיהם לגטו קובנה. הם נלקחו באקציה של 26 בספטמבר 1941,[80] ונספו.[124]
לימדה בכיתות הנמוכות. פרידה שלומית שפירא לבית רבינוביץ נולדה ב-1883[54] בסלובודקה. הייתה מורה ותיקה בגימנסיה, ופעילה בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית. עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 גורשה לגטו קובנה. אחרי חיסול הגטו הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם נספתה.[127] בעלה, יצחק נחום שפירא, היה מורה וסופר, מראשוני המורים העבריים בקובנה, פרסם סיפורים ושירים בעברית. נרצח על ידי ליטאים בעת המאסרים ההמוניים בימים הראשונים למלחמה.[93][128] בתם, נעמי ונד, עלתה לארץ ישראל.
יעקב אולייסקי (1901–1981), אגרונום ומחנך. מנהל בתי ספר של "אורט" בליטא משנת 1927. ארגן בית ספר מקצועי בגטו קובנה, ולאחר ששרד את המלחמה ארגן בית ספר מקצועי במחנה העקורים לנדסברג ורשת מוסדות הכשרה מקצועית של "אורט" לשארית הפליטה. בשנת 1949 עלה לישראל. בשנים 1950–1967 כיהן כמנכ"ל אורט ישראל;[129]
חיים ילין (1913–1944), בוגר הגימנסיה בשנת 1932,[134] מפקד ארגון המאבק האנטי-פשיסטי בגטו קובנה (אחיו הצעיר של מאיר ילין);[135]
דב אפרת (1919–2005), מפקד מחוז ירושלים של האצ"ל;[136]
ד"ר ג'ושוע פלדסטין (Joshua Feldstein; יהושע פלדשטיין; נולד ב-1921), נשיא דלאוור ואלי קולג' (אנ') בפנסילבניה[137] (בנו הצעיר של המנהל ד"ר צמח פלדשטיין);
פרופ' שלמה סטרֶליץ (1923–1999), מתמטיקאי, פרופסור באוניברסיטת וילנה ולאחר עלייתו ב-1973 פרופסור באוניברסיטת חיפה, ממייסדי המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה (אביו, יונה סטרליץ, היה מורה עברי בקובנה);
מירה ברגר, 'הגימנסיות העבריות בפולין ובליטא', בתוך: צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: עוגן, תשי"ז, עמ' 323–372.
מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון הריאלי העברי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 322 ואילך. (הכותב היה מורה בגימנסיה)
לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג.
"עדותו של יוסף אחאי", בתוך: מרים גיליס, חינוך ואמונה: משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך, תל אביב: מורשת; דון, תש"מ 1979, עמ' 147–154.
Miriam Gillis-Carlebach, 'Zwischen Ost und West – Ein Rabbinerlehrer aus Deutschland in Osteuropa. eine historische Bilanz mit einer gedanklichen Zusammenfassung,' in: Miriam Gillis-Carlebach und Barbara Vogel (Hrsg.), "... die da lehren, werden leuchten wie des Himmels Glanz..." (Daniel 12,3). die sechste Joseph Carlebach-Konferenz. Joseph Carlebach und seine Zeit, Würdigung und Wirkung, München: Dölling und Galitz (Publications of the Joseph Carlebach Institute), 2005, pp. 26–50. (גרמנית: בין מזרח ומערב – רב ומורה מגרמניה במזרח אירופה: מאזן היסטורי והרהורי סיכום) (על קרליבך והגימנסיה; הכותבת היא בתו של קרליבך)
יוסף קרליבך, שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל; בעריכת מרים גיליס-קרליבך, אלון-שבות: תבונות, מכללת יעקב הרצוג ליד ישיבת הר עציון; רמת גן: מכון יוסף קרליבך – אוניברסיטת בר-אילן ('אורה: מפרסומי מכון יוסף קרליבך'), תשע"ב.
שמעון ז"ק, 'הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 134–135 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 848) (הכותב היה מורה בגימנסיה)
מרים ניב,[דרושה הבהרה] "קובנה," בתוך: דב לוין (עורך), יוסף רזין (עורך משנה), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה), ירושלים: יד ושם, תשנ"ו – תרגום לאנגלית מאת שאול ינאי, באתר JewishGen
ברל כהן, 'החינוך העברי בליטא העצמאית', בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק: [חמו"ל], 1991, עמ' 719–748, באתר היברובוקס (המאמר מוקדש בעיקר לבתי הספר "תרבות")
^הקיצור I.E. פירושו "im Entstehen", קרי בתרגום מגרמנית "בהתפתחות" או "בהתהוות", ראו: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 114.
^באוקטובר 1939 הוחזרה וילנה זמנית לידי ליטא על ידי הסובייטים, אך קובנה נותרה הבירה בפועל למשך כשמונה חודשים נוספים, עד שנכבשה ליטא סופית וסופחה לברית המועצות.
^Miriam Gillis-Carlebach, 'Zwischen Ost und West – Ein Rabbinerlehrer aus Deutschland in Osteuropa. eine historische Bilanz mit einer gedanklichen Zusammenfassung,' in: Miriam Gillis-Carlebach und Barbara Vogel (Hrsg.), "... die da lehren, werden leuchten wie des Himmels Glanz..." (Daniel 12,3). die sechste Joseph Carlebach-Konferenz. Joseph Carlebach und seine Zeit, Würdigung und Wirkung, München: Dölling und Galitz (Publications of the Joseph Carlebach Institute), 2005, p. 26.
^"עדותו של יוסף אחאי", בתוך: מרים גיליס, חינוך ואמונה: משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך, תל אביב: מורשת; דון, תש"מ 1979, עמ' 150–151.
^לא מעט ביקורת הוטחה על אמצעי חינוך זה. אליהו בילס שהחל את דרכו החינוכית בקובנה ב-1913 בבית-הספר הרוסי למסחר ועם הכיבוש הגרמני עבר לגימנסיה הריאלית, מתח ביקורת קשה על שיטותיו של קרליבך להשליט את רצונו על התלמידים ביד חזקה ובהטלת פחד, מה שגרם לו בסופו של עניין לעזוב את הגימנסיה ולחזור לבית הספר למסחר שהפך ב-1920 לגימנסיה העברית ע"ש שוואבה. וכך כתב בזכרונותיו: "נגד התלמידים היה משתמש [ד"ר קרליבך] בענשים קשים. את החוטאים היו סוגרים בחדר אפל (קרצר) וענשי גוף היו מעשה יום יום. לא פעם קרה שלא התעצל האדון הזה להעמיד כיתה שלמה בטור ערפי אחד כדי לסטור לכל אחד על לחיו זה אחר זה על עבירה של מה בכך. ... גם אני טעמתי במשך השנים האלה לא פעם את נחת זרועו של ד"ר קרליבך זה. וכאשר בשנת 1918 בהיותי תלמיד המחלקה החמישית, קיבלתי סטירת לחי על שלא הכינותי את השעור בצרפתית, לא יכלתי עוד לסבול את העלבון והחלטתי לעזוב את בית הספר ויהי מה." ראו: אליהו בילס, 'זכרונותיו של בן המחזור הראשון – תת-פרק 4: הריאל-גמנסיון היהודי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 105-104.
^מרדכי ברויאר, 'רבנים-דוקטורים בפולין-ליטא בימי הכיבוש הגרמני (1914–1918)', בר-אילן, כד-כה (תשמ"ט), 135 (נדפס שוב בקובץ מאמריו אסיף: מפרי העט והעת, ירושלים: רימונים, תשנ"ט, עמ' 196).
^Shlomo Carlebach (general editor), Ish Yehudi (Brooklyn 2008), p. 74. (באנגלית).
^ 12ש' קפיט, 'מלפני עשרים שנה (1940) (קטעים מזכרונותיו של מורה)', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 56.
^ 1234מ. י. מנדלסון-מישקוץ, 'הגימנסיה העברית בווילקובישק', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 151 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 873).
^על בית מסחר הספרים של אברהם פטאשק (Abraomas (Abromas) Ptašekas) שברחוב הנשיא (Prezidento) 6 בקובנה ראו: ד. ל., קובנה העברית, מעריב, 25 בינואר 1963.
^דב ליפץ, 'החינוך העברי והתנועה העברית בליטא העצמאית (1920–1940)', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 128 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 842).
^יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, ירושלים: קרן עברית על-שם סיר מונטגיו ברטון על יחדי החברה להוצאת-ספרים שע"י האוניברסיטה העברית, תש"ז, עמ' 190; אברהם שאנן, שאול טשרניחובסקי: מונוגרפיה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד 1984, עמ' 246.
^'צייס, עזריאל-מרדכי בן יעקב', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 217 טורים 1–2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1415).
^Nauja Žydų Kultūrinė Įstaiga: Jos labdarys p. Čais, Rytas, September 7, 1931, p. 2, באתר "Epaveldas" (בליטאית). בנוסף לכך ייסד קרן מלגות לתלמידים יוצאי עיר הולדתו והסביבה, שעשרות תלמידים סיימו את לימודיהם בגימנסיה הודות להן. הוא תרם מעבר לכך רבות לרווחת עיר הולדתו – בנה בה בתי מגורים ועוד. בראש הקרן ע"ש צ'ייס עמד במשך כל השנים ד"ר צמח פלדשטיין, והיו חברים בה סופרים, אנשי חינוך ואישי ציבור. הקרן חילקה מלגות גם לסטודנטים, רובם יוצאי אליטא והסביבה, שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בקובה, בהם היו גם שניים שנשלחו על חשבון הקרן לאוניברסיטאות בגרמניה – הסופר מאיר ילין (יעלין) (שלמד אדריכלות) והמשוררת לאה גולדברג (שפות שמיות). (נכדתו של צ'ייס, לינדה מילר (Linda B. Miller), היא חוקרת מדע המדינה, פרופסור אמריטה בוולסלי קולג' (אנ'); ראו: Visiting Faculty 2012-2013: Linda B. Miller, התכנית ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת בראון; Linda B. Miller, Carnegie Council for Ethics in International Affairs; 'Miller, Linda B.,' in: Who's who in World Jewry, 1987, p. 375).
^טוביה ליבוביץ-אריאלי, 'הגימנסיה העברית "אור" בווילקומיר', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב: (תל אביב תשל"ב), עמ' 152 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 874).
^זה היה סמל של הגימנסיה הריאלית. בגימנסיית שוואבה, לעומת זאת, חבשו כובעים ירוקים ובגימנסיית "יבנה" – כובעים בצבע סגול כהה (בורדו-סגול). המידע נאסף מתוך עדויותיהן של גב' רחל לוין וגב' לאה ביאלובלוצקי (מתוך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 319).
^הפרטים השונים על הגימנסיה לוקטו מתוך Rytas, September 7, 1931, p. 2, ומתוך עדויותיהם של תלמידי הגימנסיה צ'סנו, אליהו סטופל (10 באוגוסט 2011) ואהרון רחוביץ (5 בדצמבר 2010).
^בעשור שלאחר מכן ירד חלקם בהדרגה באופן ניכר, אך נותר גבוה משיעורם באוכלוסייה (יעקב לשצ'ינסקי, התפוצה היהודית: ההתפתחות החברתית והכלכלית של קיבוצי היהודים באירופה ובאמריקה בדורות האחרונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960, עמ' 188).
^ 12דב לוין (עורך), יוסף רזין (עורך משנה), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה), ירושלים: יד ושם, תשנ"ו, עמ' 57 (ו בתרגום לאנגלית מאת שמעון יפה, באתר JewishGen).
^ 12ברל כהן, החינוך העברי בליטא העצמאית, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק: [חמו"ל], 1991, עמ' 743, באתר היברובוקס.
^Moses Auerbach, 'Nachman Schlesinger 1883-1942, 5643-5709,' in: Max Sinasohn (Hrsg.), Adass Jisroel, Berlin. Entstehung, Entfaltung, Entwurzelung, 1869-1939. eine Gemeinschaftsarbeit, Jerusalem 1966, pp. 97-99; אברהם בן פתחיה, ליובל החינוך, הצופה, 24 ביוני 1955; בתי הספר של עדת ישראל, באתר עדת ישראל בברלין; וכן: נחמן שלזינגר, קטה שלזינגר לבית באור: דפי עד שמילא גיסם, חיים כהן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
^על פי צמח פלדשטיין כפי שצוטט בתוך: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 137, הערת שוליים 140.
^'Blecharovitz, Abraham,' in: Who's Who in World Jewry, 1955, p. 86.
^דב לוין (עורך), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות), ירושלים תשנ"ו, עמ' 537; זבולון פורן (עורך), ספר הזיכרון לקהילת יורבורג-ליטא, ירושלים: איגוד יוצאי יורבורג בישראל, תשנ"א 1991, עמ' 108. ראו תצלום קבוצתי של המקהלה בשנת 1930, בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא (תל אביב תשל"ב), בעמוד התמונות הראשון שאחרי עמ' 287 בכרך ב (תמונה 1043).
^ 12345678910מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון הריאלי העברי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 324.
^George I. Sackheim, Scattered Seeds: The Descendents of Rabbi Israel, one of the Martyrs of Rozanoi, who perished on the second day of Rosh Hashonah 5420 (Friday September 9, 1659), Skokie, Ill.: R. Sackheim Pub. Co., 1986, p. 210.
^'חבר המורים של הגימנסיה המסחרית האידית בקובנה' (תצלום), בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמוד התמונות הרביעי שאחרי עמ' 176 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 902).
^ 12אהרון וילנצ'וק, 'פנים אל פנים עם מלאך המות', בתוך: צבי (הירש) סמוליאקוב (אסף וערך), 60 אַקאָ: לא כצאן לטבח: זכרונות של משתתפים בהתנגדות הפעילה נגד הנאצים בגיטו קובנה (1941–1944), תל אביב: פארלאג י.ל. פרץ, תשס"ד 2004, עמ' 122.
^משה גולדמן: דף עד שמילא מכרו יעקב אפלשטיין, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
^ 12מ. אלישיב (פרידמן), 'יד לחברים שאינם: מורי הגמנסיון העברי הריאלי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 323.
^'גרינברג, אפרים', בתוך: דב ליפץ ונתן גורן (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תשכ"ז), עמ' 143 טורים 1–2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1341); יהודה גוטהלף (עורך), עיתונות יהודית שהיתה, תל אביב: האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, תשל"ג; דב לוין, 'מקלט ארעי עם ביטחון מוגבל (פליטים יהודים מליטא בתוככי ברית-המועצות)', דפים לחקר תקופת השואה ה (תשמ"ז), 106.
^גחלת (ביטאון איגוד יוצאי ליטא בישראל), אדר תשנ"ט – מרץ 1999, 8.
^ 12345מירה ברגר, 'הגימנסיות העבריות בפולין ובליטא', בתוך: צבי שארפשטיין (עורך), החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו יורק: עוגן, תשי"ז, עמ' 367.
^ 12מרדכי כץ, 'התנועה הרוויזיוניסטית בליטא', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב: (תל אביב תשל"ב), עמ' 221 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 959).
^אברהם תורי, גיטו יום-יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה; עריכה מדעית: דינה פורת, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – פרסומי המכון לחקר התפוצות; ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ח 1988, עמ' 553.
^ראו דף עד שמילאה תלמידתו פנינה גפר, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
^ד"ר אהרן ברמן, 'על ראשיתו של הגימנסיון העברי בקובנה' בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים, תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 16.
^נטע שפירא, תלמיד חכם, ויתר כמו פרחיהו על משרת רב ושימש במשך רוב חייו כמורה בבתי ספר עבריים. בנו, משה שפירא, היה חבר "השומר הצעיר" כמו בנו של פרחיהו, והיה ממייסדי קיבוץ עין השופט. ראו: משה שפירא, באתר ההנצחה של קיבוץ עין השופט; אלישע שפירא, 'הרהורים מושגיים', בתוך: שאול קנז (עורך ומעצב), הקיבוץ הארצי – שבעים שנים, שבעים פנים: 1927–1997, גבעת חביבה: יד יערי, 1997, עמ' 91; אלישע שפירא, תודעה מפגרת, שווים (קיבוץ קיבוץ), 24 ביולי 2007.
^ראו: 'פרנק, אהרן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 215 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1412). על הוראתו בגימנסיה ראו: לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך, תשמ"ג, עמ' 136, כולל הערות שוליים 133 ו-134, וגם עמ' 120, הערת שוליים 95. ידוע בוודאות כי התקבל לעבודה בגימנסיה לאחר שנתן כמה שיעורים והשתלב במאמצי הגימנסיה להחדיר את השפה העברית כשפת הוראה. ואולם לא ברור מעבודתה של גב' אלכסנדרוב כמה זמן הספיק לעבוד במוסד, אם בכלל, שכן היא כותבת שד"ר יעקב רובינסון הקדים להזמינו להורות בווירבאלן (עמ' 120, הערה 95).
^ 12פסח רוּדניק, '"גורדוניה"', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ב (תל אביב תשל"ב), עמ' 213 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 951).
^'קיסין, אברהם', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א (תל אביב תשכ"ז), עמ' 220 טור 2–221 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1418); דב לוין (עורך), ליטא (כרך ח של פנקס הקהילות), ירושלים תשנ"ו, עמ' 464; ברל כהן, יִידישע שטעט און שטעטלעך אין ליטע, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק 1991, עמ' 387 טור 2, באתר היברובוקס; דף עד שמילאה בתו, אביבית קיסין.
^אהרן מגד, מסע הילדים אל הארץ המובטחת: פרשת ילדי סלבינו, תל אביב: עם עובד, תשמ"ד 1984, עמ' 25; וכן: פסיה קיסין בלז באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
^צבי הירש רוזנצויג: דף עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
^תנחום רוזנצויג: דף עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם. בשואה נספו גם אביו, אמו ועוד מאחיו (אביו יהודה רוזנצויג, אמו חיה רחל רוזנצויג: דפי עד שמילא אחיו אליעזר רוזן, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם).
^על פי דף עד שמילאה לימים אחייניתו, שנות חייו הן 1899–1942.
^יהודה לייב שוחטמן, יהודית שוחטמן: דפי עד שמילא אחיו, זליג אליגון, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם. נכדתו של אחיו, זליג אליגון (בת בנו אליעזר (אליק)), הנה המשוררת והסופרת תלמה אליגון.
^'אולייסקי, יעקב בן צדוק', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן [ואחרים] (עורכים), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים" (תשכ"ז), עמ' 108 טור 2–109 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1307).
^על היותו תלמיד בגימנסיה הריאלית, ראו: "דוד בית אריה - אימטרליגטור", בתוך: אברהם תורי (עורך), תרומת יהודים מליטא לבנין הארץ ומדינת ישראל, תל אביב, אפריל 1988, עמ' 96
^ראו: מרדכי נאור, בכל הלב: סיפורו של פרופסור נח פלר, הוצאת מלוא, 1985, עמ' 179
^נחמיה ארביט בלאטאס, באתר המרכז לחקר התרבות וההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה (בליטאית).
