קוֹבְנָה (ליטאית: Kaunas ומבוטא קאונס, האזנהⓘⒾ) היא העיר השנייה בגודלה בליטא אחרי הבירה וילנה ומרכז כלכלי, תרבותי ואקדמי משמעותי. היא נוסדה בשנת 1030 ושוכנת במפגש הנהרותניימן ונֶריס במרחק של כמאה קילומטרים מעיר הבירהוילנה.
בין השנים 1939-1920 הייתה קובנה בירתה הזמנית של ליטא. היא נכבשה על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 ועל ידי הצבא הנאצי בשנת 1941. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה העיר חלק מרפובליקת ליטא בתוך ברית המועצות. לאחר שזכתה ליטא בעצמאות מחודשת בשנת 1991 הייתה קובנה לעיר השנייה בחשיבותה במדינה.
בעברית נקראת העיר בשם קובנה, או קובנא, שהיא ההיגוי העברי -יידישאי לשמה הפולני. כך נקראה העיר באלף שנות יהדות פולין וליטא. בפולנית נקראת העיר Kowno ומבוטאת קובנו. השם הרוסי המסורתי הוא Ковно המבוטא קוֹבְנָה, אך משנת 1940 נקראת העיר ברוסית Каунас קאונאס. בגרמנית היה השם הישן Kauen, כיום Kaunas. השם קָאוּנָס - Kaunas, היה תמיד שם העיר בליטאית, והוא השם הנהוג כיום בליטא.
היסטוריה
העיר העתיקה בקובנהטירת קובנה מהמאה ה-14שם העיר על רקע טירה עתיקה
הדוכסות הגדולה של ליטא
קתדרלת פטרוס ופאולוס
מניחים כי במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה הוקם יישוב כבר בשנת 1030, אולם מצודה בשפך נהר הנריס לנהר הנמונאס נזכרת לראשונה בכתובים רק בשנת 1361. במאה ה-13 נבנתה חומת אבן סביב העיר כדי להגן עליה מהתקפות חוזרות ונשנות של אבירים מהמסדר הטווטוני. אלה ניסו ליצור רצף טריטוריאלי בין מזרח פרוסיה לליבוניה. בשנת 1362 נכבשה העיר בידי אבירים טווטוניים, שהרסו את המצודה במקום.
ב-1404 שוחררה העיר מידי הטווטונים והמצודה נבנתה מחדש. בקרב טננברג ב-1410 הובסו הטווטונים על ידי צבא פולין-ליטא תבוסה מוחצת.
לאחר ניצחון זה איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית אולם ויטאוטאס הגדול העניק ליישוב זכויות עירוניות (זכויות מגדבורג) ב-1408, מיקומה בצומת דרכי מסחר והיותה עיר נמל (לחוף שני נהרות) גרמו לשגשוג וגידול העיר. ב-1413 הפכה העיר לבירת מחוז טרקאי. ב-1441 הצטרפה העיר להנזה ונפתחה בה נציגות (Kontor). עובדה זו הביאה לגידול משמעותי במסחר בין קובנה לערי ההנזה האחרות. עד המאה ה-16 הוקמו בקובנה בית ספר ציבורי, בית חולים ובית מרקחת. העיר הייתה לאחת המבוססות והמאורגנות באיחוד הפולני ליטאי.
במאות ה-17 וה-18 עברה העיר תקופות של סבל עקב אירועים שונים: בשנים 1661-1655 הייתה תחת כיבוש הצבא הרוסי. ב-1701 היא נכבשה בידי השוודים, המוות השחור ב-1657 ו-1708, ושריפות גדולות ב-1731 ו-1732.
האימפריה הרוסית
בחלוקה השלישית של פולין ב-1795 עברה קובנה לשליטת האימפריה הרוסית.
בשנת 1812 הגיע נפוליאון בראש צבאו לעיר עם תחילת מלחמת רוסיה-צרפת. הוא התקבל בשמחה על ידי הליטאים, שקיוו לסיום הכיבוש הרוסי וקראו לגבעה, עליה עלה כדי לצפות על כוחותיו, בשם "גבעת נפוליאון".
הליטאים בעיר התקוממו פעמיים נגד הממשל הרוסי בהתקוממות נובמבר (1831-1830) ובהתקוממות ינואר (1864-1863 ).
בשנת 1831 הפכו הרוסים את העיר לבירת הממשל הרוסי. קו הרכבת מפרוסיה לרוסיה עבר בעיר והושלם ב-1862.
על מנת להבטיח את השקט ולמנוע התקוממויות נוספות נשלח חיל מצב גדול לעיר והחל משנת 1879 החלו הרוסים בביצור העיר - שבעה מבצרים ותשע סוללות הוקמו סביב העיר, מבצר שמיני נוסף ב-1889 ותשיעי הושלם ב-1912.
תחנת הכוח הראשונה נחנכה ב-1898.
הארמון הנשיאותי בתקופת העצמאות הראשונה, משמש כיום כחלק מהמוזיאון לאמנות
בפברואר 1918 הכריזו הליטאים על הקמת הרפובליקה הליטאית שבירתה וילנה, גבולותיה עם רוסיה נקבעו ביולי של אותה שנה. אולם בגלל העובדה שבמזרח ליטא, דרומה ובעיר וילנה חי מיעוט פולני משמעותי, נכבשו אזורים אלה בידי פולין והחל מאוקטובר 1920 שימשה קובנה כעיר הבירה הזמנית.
הפיכתה של קובנה לעיר הבירה הביאה להתרחבותה ולשגשוג כלכלי של העיר. ראש העיר הראשון בשנים 1931-1921יונאס וילאישיס דאג למודרניזציה רחבת היקף - הכפלת השטח המוניציפלי, תכנון פרברים חדשים, הקמת תשתית מים וביוב, בניית מעל 2,500 מבנים חדשים, הקמת שלושה גשרים מעל הנריס והנמונאס, בניית שלושה בתי ספר וספריות עירוניות, ריצוף של כל המדרכות, הקמת פארקים וכיכרות והנחת התשתית למנגנון ביטוח סוציאלי. כל אלה הפכו את קובנה לעיר אירופאית מודרנית.
בתחום התרבות הוקמו תיאטרון ובית אופרה בעיר והצגת הבכורה של האופרה הועלתה בדצמבר 1920. מופע הבלט הראשון הועלה בתיאטרון ב-1925. התיאטרון לנוער נפתח ב-1933.
בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את השטחים שפולין החזיקה מאוקטובר 1920 (ווילנה בתוכם) והחזירה אותם לליטא. תהליך העברת הבירה מקובנה לווילנה לא הושלם בגלל פלישת הסובייטים ביוני 1940 וסיפוחה של ליטא לברית המועצות.
הכיבוש הסובייטי
מיד לאחר סיפוחה של ליטא לברית המועצות והפיכתה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ליטא החלו הסובייטים ב-15 ביוני בגל מעצרים נרחב, חיסולים והגלייה לסיביר. וילנה הוכרזה כבירת המדינה.
ב-22 ביוני1941 פלשו הנאצים לליטא כחלק ממבצע ברברוסה. למרות הכרזת עצמאותה המחודשת של ליטא בעיר, גירושם של הסובייטים וניסיון כושל להקים ממשלה ליטאית חדשה הפכה ליטא כולה למחוז בממשל הכיבוש הנאצי אוסטלנד.
בסתיו 1944 כבשו הסובייטים את ליטא מידי הצבא הגרמני הנסוג וליטא חזרה להיות רפובליקה סובייטית סוציאליסטית בברית המועצות עד 1990. הסובייטים הרסו והסירו את כל סממני העצמאות הליטאים בעיר (אנדרטאות, שמות רחובות וכן הלאה).
תחת השלטון הסובייטי הפכה העיר למרכז התעשייתי של ליטא וייצרה כרבע מן התוצר הלאומי של הרפובליקה הסובייטית.
ב-14 במאי 1972הצית את עצמו בחור בן 19 בשם רומאס קלנטה במחאה על הכיבוש והדיכוי התרבותי הסובייטי. ביום הלווייתו הפגינו רבים ברחובות בעד "חופש לליטא". המיליציה עצרה בתגובה למעלה מ-500 מאזרחי העיר.
בשנת 1988 החלו הליטאים להשיב את סממני העצמאות מלפני המלחמה - שמות רחובות שוחזרו ואנדרטאות הוקמו מחדש.
ב-1991, לאחר שליטא הכריזה על עצמאותה מברית המועצות, במהלך "הפוטש של אוגוסט", יצאו רבים מתושבי העיר והקיפו את תחנת השידור בסיטקונאי (Sitkūnai) על מנת להגן עליה בגופם, היה והצבא הסובייטי יחליט להשתלט עליה. האירוע הסתיים ללא שפיכות דמים עקב כישלון ההפיכה.
דמוגרפיה והרכב אוכלוסייה
העיר בחלוקה לרבעיםרחוב בקובנהשתי נערות בתלבושת מסורתית
הטבלה הבאה מראה את התפתחות האוכלוסייה בעיר במהלך השנים:
שנה
אוכלוסייה
1721
1,600
1811
2,500
1823
5,500
1840
8,500
1860
23,300
1897
88,560
1914
97,410
1923
92,440
1939
155,460
שנה
אוכלוסייה
1945
80,000
1959
216,850
1966
275,000
1989
418,087
2001
378,943
2004
366,652
2005
361,274
2008
355,586
2010
348,624
במפקד האוכלוסין הצארי משנת 1897 התפלגה האוכלוסייה כדלקמן:
אחוז הליטאים בקובנה הוא מהגבוהים במדינה בהשוואה לערים אחרות בליטא.
קובנה כיום
מדרחוב שדרת העצמאות בימי הקיץכנסיית השילוש הקדושגשר ויטאוטאס הגדול
העיר היא בראש וראשונה מרכז לתעשייה, חינוך ומדע. מיקומה הגאוגרפי במרכז ליטא הופך אותה לצומת הדרכים הגדול ביותר במדינה. לעיר יש חשיבות רבה מבחינה לוגיסטית. העיר מחולקת אדמיניסטרטיבית ל-11 רבעים. בזכות יופייה ואתרים שונים בה העיר היא מרכז תיירותי חשוב.
אתרים בעלי עניין
פארק אז'ולינאס בימי הסתיו
מדרחוב שדרות העצמאות - נקרא לאיסבֵס אלֵייה (Laisvės alėja). מדרחוב באורך של 2.5 קילומטרים, אחד הארוכים באירופה, המחבר בין העיר הישנה מתקופת ימי הביניים לעיר ה"חדשה" מהמאה ה-19. לאורכו פזורים בתי קפה, גלריות וחנויות הלבשה.
העיר היא אחד מנמלי הנהר החשובים בארצות הבלטיות.
הכביש ויה בלטיקה (E67) המחבר בין פראג להלסינקי עובר בה.
בגלל העובדה שהעיר בנויה במפגש של שני נהרות נבנו בה 34 גשרים, המחברים בין חלקיה השונים.
את העיר משרתים 16 קווי טרוליבוס ו-49 קווי אוטובוס.
נמל התעופה הבינלאומי של קובנה (KUN) מסוגל לשרת 300,000 נוסעים ולהעביר 100,000 טונות מטען בשנה.
בדרום העיר ישנו נמל תעופה עוד קטן יותר.
תחנת הרכבת של העיר מחברת לוילנה, שאולאי וורשה. הרכבת הליטאית עדיין משתמשת ברוחב המסילה הסובייטי.
פרויקט של האיחוד האירופי לרכבת מהירה (Rail Baltica) במסלול ורשה-קובנה-ריגה-טאלין נמצא בשלבי תכנון, השלמתו מתוכננת לשנת 2026.
בשנת 1988 נבנה בסמוך לעיר נמל התעופה קובנה חדש, כאשר ליטא זכתה לעצמאות, הנמל קיבל מעמד בין לאומי.
כדורסל נחשב לספורט הפופולרי ביותר בליטא. קבוצת הכדורסל בעיר "ז'לגיריס" (Žalgiris) נחשבת לאחת הטובות באירופה. היא זכתה בעבר שלוש פעמים באליפות ברית המועצות בכדורסל. בתקופת עצמאותה של ליטא, בשנת 1999 זכתה באליפות הליגה האירופית. הקבוצה משחקת כיום את משחקי הבית שלה בז'לגיריס ארנה, שהוא אחד מאולמות הכדורסל החדישים והמפוארים באירופה.
העיר שימשה מרכז מסחרי חשוב החל מהמאה ה-16, אך בתחילה נאסר על היהודים לסחור ולהתגורר בה. בתחילת המאה ה-18 נוסד בעיר רובע יהודי. בתחילת השלטון הרוסי ב-1795 הייתה יוזמה לגרש את היהודים מהעיר באמצעות פניה לשלטונות, אך הצאר פאבל סירב. במאה ה-19 גדלה הקהילה בקצב מהיר ובשנת 1864 מנתה 16,540 נפש. ב-1850 לערך שימש הרב יהושע לייב דיסקין כרב העיר ובשנות 1864–1896 שימש בתפקיד זה הרב יצחק אלחנן ספקטור. בשנת 1877 הקים הרב נתן צבי פינקל את ישיבת סלובודקה, בפרבר של קובנה (כיום שכונת ויליאמפולה Vilijampolė). ישיבה זו נחשבה לאחת החשובות באירופה ללימוד תורה. בשנת 1879 הקים בה הרב ישראל מסלנט את כולל קובנה, שבו למדו מטובי תלמידיו את שיטתו במוסר, ואחר כך הקימו ברובם ישיבות עצמיות. כולל קובנו נחשב כראשון הכוללים המודרניים.
בית הכנסת כורל בקובנה
על פי מפקד האוכלוסין הצארי משנת 1897 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר (למעלה מ-35 אחוז מכלל האוכלוסייה). ובשנות העשרים והשלושים נחשב הדוקטור והעסקן הציוני אבא לפין לראש הקהילה בעיר. בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודי קובנה בהתראה קצרה למרכז רוסיה, כחלק מן המדיניות האנטישמית הרוסית.
בשנת 1939 מנתה האוכלוסייה היהודית בקובנה כארבעים אלף איש, והיא היוותה כרבע מהאוכלוסייה הכללית שבעיר. האוכלוסייה היהודית נהנתה מחיי תרבות עשירים ביותר ונודעה הן כמרכז תרבותי יהודי, הן כמרכז ציוני והן כמרכז בונדיסטי חשוב. בעיר פעלו קרוב למאה ארגונים שונים, ארבעים בתי כנסת, בתי ספר רבים ביידיש, ארבעה בתי ספר עבריים (ביניהם הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה והגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה), בית חולים יהודי ובתי עסק רבים.
לאחר הכיבוש הרוסי ועד לכיבוש הגרמני נסגרו מוסדות תרבות וחינוך יהודיים ורוב הארגונים היהודיים הוצאו אל מחוץ לחוק. ברית המועצות הטילה משטר חמור בשטח הכבוש וניסתה להגביל כל מי שנתפס כמתנגד לקומוניזם. יהודים ונוצרים רבים גורשו למחנות מעצר בברית המועצות. שבוע לפני הכיבוש הגרמני ב-14 ביוני1941, הוגלו כמה אלפי יהודים לסיביר. כמה אלפים נוספים שניסו להימלט מהעיר נרצחו בידי אנשים מבני האוכלוסייה המקומית.
ביום 24 ביוני1941 נכבשה העיר על ידי הנאצים. אלפי יהודים הועברו מהעיר למקומות כמו "הפורט השביעי" (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר). ההערכה היא שבתקופה שבין החודשים יוני ויולי 1941 נרצחו בסיוע משתפי פעולה מבין האוכלוסייה המקומית כעשרת אלפים איש ואישה יהודים ובהם רבי אלחנן וסרמן.
כשהוקם הממשל הצבאי הגרמני בעיר הוציא מושל העיר הנס קרמר שורה של חוקים אנטי יהודיים ובהם העברתם של היהודים לגטו. למעשה היו לגטו שני חלקים : הגטו "הקטן" והגטו "הגדול".
באוגוסט 1941 נחנך הגטו והיו בו 29,760 יהודים. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי.
ב-20 בנובמבר אותה שנה גירשו הנאצים ממינכן 1,000 יהודים (בהם 94 ילדים) תושבי העיר. היהודים נרצחו לאחר חמישה ימים.
לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה נלקחו כ 6,000 יהודים לעבודות כפייה במתקני הצבא הגרמני שהיו מחוץ לגטו.
בחודש פברואר 1942 הודיעו הנאצים על "אקציית הספרים". עד לסוף החודש היה על היהודים לאסוף את כל ספריהם לנקודה מרכזית בגטו שם הם מוינו. הספרים החשובים יותר ויקרי הערך נשלחו למכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט והיתר הועברו לגריסה[3]. נעשו מאמצים רבים על ידי יהודי הגטו להחביא ספרים ובעיקר ספרי תורה. כשגבולות הגטו צומצמו היה צורך להחביא את הספרים שוב. עם שריפת הגטו ב-13 ביולי 1944, כמעט הכל עלה בלהבות[4].
בגטו התארגנה מחתרת שביקשה לפעול נגד הנאצים. חבורות של צעירים שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית ומי שהשתייכו לתנועה הקומוניסטית יצרו קשר עם הפרטיזנים ביערות. שליש מהם מצאו את מותם בניסיונם לברוח מהגטו או בלחימה.
כתוצאה מפקודה שהוציא היינריך הימלר ב 21 ביוני1943, הפך גטו קובנה למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים.
קובנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב 1 באוגוסט 1944.
בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית - אלפיים איש בסך הכל.
נכון ל-2020, כ-400 סטודנטים (ישראלים) לרפואה ורפואת שיניים מתגוררים ולומדים בקובנה, באוניברסיטת ליטא למדעי הבריאות בתוכנית הבין לאומית.
קובנה בשירי לאה גולדברג
לאה גולדברג, ילידת 1911, אמנם נולדה בקניגסברג, אך שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעיר קובנה. ביתה היה סמוך לעיר העתיקה והיא סיימה את לימודי התיכון בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה. לאחר שהגיעה לארץ בגיל 24 לא איבדה את זיקתה לנופי ילדותה.
בשיר "אילנות" היא כותבת: "אִתכם אני נשתלתי פעמיים/אִתכם אני גדלתי/ אורנים ושורשיי - בשני נופים שונים". היצירה "משירי ארץ אהבתי" מתארת כנראה את זכרונותיה מקובנה ואת מזג האוויר המאפיין את העיר שבה כמחצית מימי השנה יורד גשם ושעות השמש בה מעטות יחסית: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה / למלכה אין בית, למלך אין כתר/ושבעה ימים אביב בשנה/וסגריר וגשמים כל היתר/אך שבעה ימים הוורדים פורחים/ושבעה ימים הטללים זורחים/ושבעה ימים חלונות פתוחים", ובהמשך השיר:"ומעיר לעיר, ממדינה למדינה/אנודה עם שיר ותיבת נגינה/לתנות דלותך הזוהרת." השיר משקף את רגשותיה האמבוולינטים כלפי העיר המשלבים אהבה וגעגועים ("ארץ אהבתי") עם יחס מסויג יותר : "למלך אין כתר","ארץ נוי אביונה", "דלות זוהרת".
בבניין בית ספר התיכון בו למדה בקובנה, נקבע בשנת 2011 לוח זיכרון המציין את היותה בוגרת בית הספר.
לאה אלכסנדרוב, תולדות הגימנסיות העבריות בקובנה בין שתי מלחמות העולם (1918–1940), עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן – בית הספר לחינוך ע"ש פרופ' חורגין, אדר, תשמ"ג.
ספירה רפפורט, יהודייה גזעית: בין שם לכאן – קובנה וארץ ישראל, ירושלים: יד ושם, תשס"ד 2004. ("בת הדור השני יוצאת למסע בעקבות אמה נחמה ברוכסון")
יהודה בייליס, יודקה: מה שהלב זוכר אין השכל יכול לתפוש: סיפורו של ניצול מן התופת; עריכה: דליה שחר, חיפה: אחוה, 2003. (ספר אוטוביוגרפי על קורותיו לפני ובזמן השואה בקובנה ובגטו קובנה)
^סיפורה של קבוצת ילדים מרחוב מאפו אשר בקובנה, המצייר את דרך הייסורים של ילדי ליטא היהודיים בימי השואה: לקחו את אבא, הטלאי הצהוב, בגיטו, אל בין הגדרות, במינזר
.jpg)
.jpg)
.jpg)
