ליטאית (Lietuvių kalba), שפתה הרשמית של ליטא, היא שפה בלטית מזרחית מקבוצת השפות הבלטיות של משפחת השפות ההודו־אירופיות. הליטאית שגורה כשפת אם בפי כ־4 מיליון בני אדם, 2.6 מיליון מהם בליטא. מאז 1918 הליטאית היא שפתה הרשמית של ליטא, ומשנת 2004 היא אחת מן השפות הרשמיות באיחוד האירופאי. בספרות ישנה, הנוגעת לשפות הבלטיות, המושג "ליטאית" מתייחס לעיתים לשפות הבלטיות בכללותן.
היסטוריה
כתב-היד העתיק ביותר בשפה הליטאית שהשתמר (בערך משנת 1503), נכתב מחדש מהטקסט המקורי בן המאה ה-15.
השפה הליטאית שומרת עדיין על חלק גדול ממערכת הצלילים המקורית ומן הייחוד המורפולוגי של השפה ההודו אירופאית הפרוטוטיפית, ולכן היא מוקד משיכה למחקר בלשני. יש עדויות המצביעות, כי ייתכן שקבוצת השפות הבלטיות (כלומר, הליטאית והלטבית) התקיימו בנפרד מהשפות ההודו-אירופיות האחרות כבר במאה העשירית לפני הספירה. אם כי הימצאותם של מאפיינים ארכאיים מסוימים בשפה אינה ניתנת להכחשה, האופן המדויק שבו נפרדו השפות הבלטיות מן הפרוטו הודו-אירופית נתון עדיין במחלוקת.
השפות הבלטיות המזרחיות נפרדו מאלו המערביות (או, ייתכן, מן השפה הפרוטו-בלטית) בין 400 לבין 600 לספירה. הפירוד בין הליטאית ללטבית החל לאחר שנת 800, לאחר תקופה ארוכה שבה התקיימו כשפה אחת עם שני ניבים שונים. ניבי-מעבר התקיימו לפחות עד המאות ה־14 או ה־15, ואולי אף עד המאה ה־17. כיבוש שטחה של לטביה בידי אבירים גרמניים, שהתחולל במאה ה־13, תרם רבות להתפתחותן הנפרדת של השפות.
הטקסט הליטאי הקדום ביותר הידוע הוא תרגום של ספר מזמורים משנת 1545. ספרים מודפסים קיימים כבר משנת 1547, אך רמת האוריינות בקרב העם הליטאי הייתה נמוכה עד המאה ה־18 וספרים לא היו נפוצים. ב־1864, בעקבות מרד ינואר הכושל, שבו התקוממו מיעוטים לאומיים, פולניים, ליטאיים ואחרים, בליטא, לטביה ובלארוס נגד שלטונה של רוסיה, הטיל מיכאיל ניקולאיביץ' מוראביוב, המושל הכללי של ליטא, איסור מוחלט על שימוש בשפה הליטאית. ספרים בליטאית הודפסו מעבר לגבול, בפרוסיה המזרחית ובארצות הברית. הטקסטים הללו הוברחו למדינה, למרות עונשי מאסר כבדים, ועזרו ללבות את הרגש הלאומי עד להסרתו של האיסור בשנת 1904.
ליטאית שימשה שפתה הרשמית של ליטא מאז 1918. בזמן השלטון הסובייטי היא שימשה בעניינים רשמיים לצד הרוסית, שקיבלה עדיפות כשפתה הרשמית של ברית המועצות.
2,955,200 נפש בליטא (ובכלל זה 3,460 טטארים), או בערך 80 אחוז מן האוכלוסייה (נכון ל־1998) דוברים ליטאית.[דרוש מקור] ברחבי העולם, כארבעה מיליון נפשות דוברות ליטאית (1992).[דרוש מקור]
ניבים
לליטאית שני ניבים עיקריים - "אאוקשטאיצ'יו" (Aukštaičių בליטאית, "ליטאית-של-הרמה"), ו"ז'מאיצ'יו" (Žemaičių בליטאית, "ליטאית-של-השפלה"), ועוד ניבי משנה של שני אלה. הליטאית התקנית מבוססת על אאוקשטאיצ'יו מערבית. ז'מאיצ'ו, לעומת זאת, נחשבת לקרובה יחסית ללטבית ואף קיימת ויקיפדיה בניב זה.
בדרך כלל, דוברי ניב אחד אינם מתקשים להבין דוברי הניב השני, אך מזהים את הניב המדובר מיד. ההבדלים בין הניבים השונים הם בעיקר בהגייה, ולא בדקדוק.
הגיית וכתיבת ליטאית
תנועות
בליטאית 12 אותיות תנועה מהאלפבית הלטיני, חלקן בתוספת סימנים דיאקריטיים מסוימים כמו סימן ה"אוגונק" (זנבון, קרס מתחת לאות, לדוגמה: ę) המשמש לציון תנועות ארוכות יותר, כשריד היסטורי לשימוש בו לציון תנועות מאונפפות, שנעלמו מליטאית. למעשה, קיימות 11 תנועות בהגייה הליטאית. חוסר ההתאמה בין אותיות התנועה לתנועות נובע מכך ששתיים מהתנועות [:u:, i] מיוצגות בשתי אותיות כל אחת (ų,ū ; į,y בהתאמה), ואילו לתנועה [:o] אין אות ייחודית.
בליטאית, צירוף האותיות ch נהגה כחי"ת רכה, כמו х ברוסית.
דקדוק ליטאי
הליטאית היא שפה בעלת נטיות רבות שבה היחס בין המילים נקבע לפי הנטייה ולא לפי סדר המילים במשפט. בליטאית שבע יחסות שם, שני מגדרים דקדוקיים לשמות עצם (זכר ונקבה) ושלושה מגדרים לשמות תואר, כינויים, ספרות וחלקים (זכר, נקבה ונייטרלי). כל נטייה חייבת להתאים למין ולמספר של שם העצם. הצורות הנייטרליות של חלקי דיבור אחרים משמשות לנושא של מגדר לא מוגדר (כינוי, אינפיניטיב וכו').
