גולאג

אסירים בגולאג

אסירים בגולאג, 1937

גוּלאג (ברוסית: ГУЛАГ, ראשי תיבות של Главное Управление Исправительно-Трудовых Лагерей – "גלאבנוֹיֵה אוּפּרַבלֶניֵיה איספרָביטֶלנוֹ-טרוּדוֹביך לַגֶרֵיי", ובתרגום לעברית: "ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון", ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) היה ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.

טרמינולוגיה

השם גולאג אינו מתייחס למחנה עבודת הכפייה אלא למשרד שהיה אחראי על מחנות אלו. ברוסית לעולם המונח "גולאג" נאמר בלשון יחיד, אך עם זאת השתרש בשפה השימוש במונח זה למחנה עבודת הכפייה עצמו. כיום השימוש במונח מתאר בדרך כלל מחנה עבודת כפייה למתנגדי משטר, במדינה טוטליטרית.

השם הקיבוצי לאסירים בגולאג היה "זֶקָה" או "זֶק". מקור שם זה במילה הרוסית ל־"אסיר" – "заключённый" (זָקלוּצ'וניי) שקוצרה במסמכים רשמיים לצירוף האותיות 'з/к' הנהגה ברוסית "זֶה-קָה" ומכאן מקור הכינוי, המשמש עד היום גם לאסירים פליליים "רגילים". יש סברה שמקור כינוי זה דווקא בראשי התיבות 'з/к' כקיצור של "заключенный каналостроитель" (זָקלוּצ'וניי קנאלוסטרואיטל, בתרגום: "אסיר בונה תעלות")^{[דרוש מקור]}, מונח ששימש לתיאור עובדי הכפייה שחפרו את תעלת הוולגה-דון.

סוגי מחנות עבודה

בנוסף למחנה הנפוץ, שהיה מחנה עבודה קשה בשילוב כליאה, התקיימו סוגים נוספים:

• "שאראשקה" (шарашка, "מקום לשעשועים"), שהיה למעשה מעבדת מחקר סודית שבה מדענים (חלקם בכירים) שנעצרו והורשעו, הועסקו בפיתוח טכנולוגיות חדישות ומחקר בסתר.
• "פסיכושקה" (психушка, "בית משוגעים"), בתי כליאה שבהם הופעלו אמצעים פסיכיאטריים בכפייה על מנת לשבור את רוחם של אסירים פוליטיים.
• "מלולטקי" (малолетки, "קטינים"), מחנות לילדים ולבעלי מום או נכות. אלו נחשבו כאסירים שאינם מביאים תועלת והיו חשופים להתעללות חמורה יותר.
• "מאמקי" (мамки, "אימהות"), מחנות לאימהות עם ילדים.
• מחנות ל"נשים של בוגדים במולדת".
• תחת עינו של לברנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד. וראש פרויקט פיתוח פצצת האטום הסובייטית עד 1953, הועסקו אלפי זֶקים בכריית עפרות אורניום ובבנייה של מתקני ניסוי בנוביה זמליה, באי וייגאץ', בסמיפלטינסק ובמקומות נוספים. ישנם גם דיווחים על שימוש באסירי גולאגים לטיהור שטחים רדיואקטיביים בניסויי הגרעין הראשונים וטיהור צוללות גרעיניות^{[דרוש מקור]}.

היסטוריה

מספרי הכלואים בגולאג לאורך שנות קיומו

סטטיסטיקה של הגולאג (1934–1953)

לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917 הכריז לנין כי אין לבטוח בכל "אויב מעמד הפועלים", אף אם אין כנגדו הוכחות לפשע כלשהו כנגד המדינה, ויש להתייחס אליו ככל אסיר פלילי. הגולאגים החלו את דרכם כגרסה מתוקנת של עבודות העונשין בסיביר (שכונו "קטורגה" – גירוש לארץ גלות) שהתקיימו עוד מזמן הצאר, ועד מהרה התמלאו ב"אויבי העם" – מונח כוללני בו כינו הבולשביקים בכירים שהואשמו בשחיתות, חבלה או זריעת יאוש, מתנגדים פוליטיים, אריסטוקרטים לשעבר, אנשי עסקים ובעלי אדמות אמידים – קולאקים (кулаки) ואנשי דת למיניהם.

כמוסד של ברית המועצות, הגולאג הוקם רשמית ב-25 באפריל 1930 כ"אולאג" בהחלטה של ה-או גה פה או ובתיאום עם הוראת הסובנארקום מ-7 באפריל 1930. בחודש נובמבר שונה השם ל"גולאג", ובתקופת שלטונו של סטלין החל מוסד זה בתור הזהב העגום שלו.

פרויקט שכשל, יבול גרוע, תאונות ומכסות ייצור שלא מולאו – כל אלו יוחסו לשחיתות, בגידה וחבלה, ו"חבלנים" להטלת האשמה נמצאו בהמוניהם. באותו זמן, תוכנית התיעוש המזורז הביאה לדרישה גדולה לכוח אדם זול ומעצרים סיטונאיים בוצעו השכם והערב. את הכלי הנוח ביותר להאשמה מזורזת סיפק סעיף 58 (פשעים נגד המדינה והעם) בחוק הפלילי של ברית המועצות, שנתן לשלטון כוח ללא מצרים על נתיניו. משפטי ראווה קצרים, בהם לא היו לנאשמים כל זכויות שהן, הסתיימו בגזר הדין של הגליה לגולאג. הלשנות היו אחד מכלי האכיפה השכיחים ביותר בברית המועצות של סטלין. למשל, הבעת דעה ציונית בקול רם נחשבה לתעמולה אנטי סובייטית שהעונש עליה יכול היה להגיע ל-10 שנות מאסר בגולאג.

בתחילת שנות השלושים ובאמצען הגיעה הטוטליטריות בברית המועצות לשיאה. כל סימן של "בורגנות" היווה עילה למאסר מיידי בגולאג. האמרה המיוחסת ללנין בהקשר זה היא "כאשר חוטבים עצים – ניתזים שבבים" ("Лес рубят — щепки летят")^[1]. אוכלוסיית הגולאגים עלתה דרמטית: בשנים 1931–1932 אוכלוסיית הגולאגים עמדה על 200,000 אסירים לערך; ב-1935 – כמיליון, ולאחר הטיהורים הגדולים ב-1937 – קרוב לשני מיליונים^{[דרוש מקור]}. בהשוואה, אוכלוסיית האסירים העובדים בארצות הברית באותה תקופה עמדה על מאות אלפים, ^{[דרוש מקור]}.

במחצית השנייה של 1941 אוכלוסיית הגולאגים הצטמקה מאוד, בעיקר עקב "שחרור" מסיבי ושליחת האסירים לחזית (צבא אנדרס שקם בסוף 1941 הורכב רובו ככולו מפולנים, "אויבי העם", שהוגלו משטחי הכיבוש במזרח פולין בשנים 1939–1941 ושוחררו בעבור נכונותם להתגייס), אך גם עקב צמצום חד בפשיעה בשנים 1942–1943. לאחר המלחמה שוב עלה מספר האסירים והגיע לשיא של 2.5 מיליון בראשית שנות החמישים, חלקם אמנם עריקים ובוגדים מהמלחמה, אך רבבות מהם היו שבויים רוסיים שלחמו בנאמנות עד נפילתם בשבי, שוחררו מהשבי והואשמו (קולקטיבית) בבגידה. הנפילה בשבי נחשבה לבגידה בצבא האדום וחייל שנפל בשבי היה צריך להתאבד או לנסות לברוח. מספר רב של אזרחים סובייטיים נשלחו אף הם לגולאגים, בעיקר מאזורים שנכבשו על ידי הנאצים – בחשד ששיתפו עמם פעולה.

גם שבויי מלחמה גרמנים, פינים, פולנים ורומנים ואזרחים ממדינות ששוחררו על ידי הצבא האדום היוו חלק מהאסירים בגולאגים. לא היה זה נדיר שאסירים ושבויים במחנות הנאצים הועברו ישירות לגולאג הסובייטי.

גם לאחר מותו של סטלין, במרץ 1953, המשיך המשטר הסובייטי לתפעל את מנגנון הגולאג, אך רבים מהאסירים הפליליים שוחררו במסגרת תוכנית חנינה רחבת היקף. שחרור אסירים פוליטיים החל רק ב-1954 והפך נפוץ יותר מאז ואילך, בעיקר לאחר גינוי משטרו של סטלין על ידי חרושצ'וב בנאומו הסודי בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בפברואר 1956. תרמו למגמת השחרור מרידות שפרצו במחנות אחרי תום העידן הסטליניסטי.

הגולאג חוסל רשמית בהוראת האם וה דה (משרד הפנים) ב-25 בינואר 1960, בעקבות ביטול האם וה דה עצמו בצו של המועצה העליונה של ברית המועצות ויצירת הק.ג.ב..

מספר הנספים המתועד בגולאגים מ-1943 ועד 1953 הוא כ-1,054,000 איש, אסירים פוליטיים ופליליים כאחד^{[דרוש מקור]}. מספר זה לא כולל כ-800,000 איש שהוצאו להורג כ"קונטרה רבולוציונירים", שכן הוצאות להורג אלו לא בוצעו בדרך כלל במסגרת הגולאג. בין 1932 ו-1940 מתו לפחות 390,000 איכרים כתוצאה מהגירה כפויה^{[דרוש מקור]}. ייתכן ומספר זה חופף למספרים הקודמים, אך הוא אינו כולל את התקופה שמעבר לשנים 1932–1940 או מוות שלא כתוצאה מהגירה כפויה. מספר האסירים בגולאגים היה גבוה הרבה יותר, ורבים מהשורדים סבלו פגיעות גופניות ונפשיות קשות.

על פי אחד המקורות (ד"ר אורן נהרי), הגיע סך הכול מספר האסירים שעברו בגולאגים ל-29 מיליון איש.

ב-1959 הוקם המינהל הראשי למקומות מאסר של משרד הפנים הסובייטי (Главного управления мест заключения МВД СССР), כארגון לאחזקת מתקני המאסר. בשנות ה-70 הוא הפך למינהל הראשי לביצוע עונשים והוכפף למשרד המשפטים והתקיים עד 1991 עת פורק.

התנאים במחנות

מכסות עבודה קיצוניות, רעב, התעללות ומזג אוויר קשה היו הסיבות העיקריות לשיעור תמותה גבוה בגולאג. כריתת עצים ועבודות כרייה היו העבודות הנפוצות והקשות ביותר. במכרה של גולאג, המכסה לאסיר יכלה להגיע עד 13 טון של עפרה ליום. אי עמידה במכסה גרמה לשלילת מזון חיוני, מה שהחל מעגל קטלני של תת תזונה ואי יכולת לעמוד במכסה בעקבותיה, מצב שכונה "דוחודיאגה" (Доходяга). האסירים אולצו לעבוד בתנאים תת-אנושיים, ולמרות מזג האוויר הקשה, הם כמעט מעולם לא צוידו בביגוד מתאים, תזונה הולמת או טיפול רפואי. חוסר בוויטמינים גרם למחלות תזונתיות רבות. המזון שניתן לאסיר סיפק לרוב כ-1,200 קלוריות בלבד ליום, בעיקר בצורת לחם מאיכות נמוכה שחולק במשקל וכונה "פאיקה" ("Пайка"), ודג מלוח. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי המינימום הנדרש לעובד בעבודה קשה הוא 3,100–3,900 קלוריות ליום. בחלק מהמחנות הייתה נהוגה שיטה אכזרית ובה היו שוללים מהאסיר האחרון שהגיע למשמרת העבודה את מנת המזון היומית שלו, ולעיתים אף ירו בו במקום.

בגולאגים הייתה קיימת חלוקה ברורה בין קבוצות של פושעים פליליים מקצועיים לבין אסירים פוליטיים או כאלו שנשפטו על עבירות פליליות פעוטות (כמה איחורים לעבודה יכלו לעלות בשנים ארוכות בגולאג). החיכוכים בין הקבוצות היו קשים. הפושעים נודעו באכזריותם, במעשי אונס כלפי נשים ואף גברים^{[דרוש מקור]}, בגנבות (היה נפוץ אצלם להמר על רכושו של הזולת, כאשר זה שהפסיד במשחק הקלפים היה אמור לגזול את הרכוש מבעליו החוקיים)^{[דרוש מקור]}, בשפתם הגסה ומלאת ניבולי הפה ובקעקועיהם. "בתי דין" של עולם תחתון שפעלו בקרבם היו בעלי עוצמה רבה, וידם הארוכה השיגה גם אסירים שהועברו ממחנה למחנה מאימתם^{[דרוש מקור]}.

גאוגרפיה

מיקומי גולאגים ברחבי ברית המועצות

בימי הגולאגים הראשונים נבחרו המיקומים בעיקר משיקולי בידוד האסירים. מנזרים מרוחקים היו פופולריים במיוחד להפיכה לגולאגים. אחד מהאתרים הראשונים היה במנזר עתיק באיי סולובצקי בים הלבן, זמן קצר לאחר המהפכה בשנת 1918. אתר זה נתן את השם "סולובקי" כשם נרדף למחנה עבודה בכלל, והוצג לעולם כמחנה דוגמה ל"שיטה הסובייטית לחינוך מחדש באמצעות עבודה של אויבי מעמד הפועלים". בתקופה מאוחרת יותר הגולאג תפקד בעיקר כמקום לריכוז עבודה זולה, וככזה הוקם בדרך כלל היכן שזו נדרשה, כולל בערים גדולות – חלקים מהרכבת התחתית של מוסקבה והאוניברסיטה שלה נבנו בידי עובדי כפייה. לצורך הקמת תעלת מוסקבה הוקם מחנה גולאג בקרבת מוסקבה שהיה קיים במשך חמש שנים ואכלס כ-200 אלף אסירים.

רוב רובם של מחנות הגולאג מוקמו באתרים מרוחקים ונידחים בצפון מזרח סיביר (שני מקבצים נודעים של גולאגים באזור זה היו סבוסטלאג לאורך נהר קולימה ונורילאג באזור נורילסק) ובאזורי דרום מזרח ברית המועצות, בעיקר בערבות הסטפה של קזחסטן (לוגלאג, סטפלאג, פשצ'אנלאג). אלו היו אזורים נרחבים ושוממים ללא דרכים כלל (למעשה, בניית הדרכים הייתה מעבודות הכפייה בגולאג) וללא מקורות מזון, אך עשירים במחצבים ומשאבים טבעיים (כעץ, למשל). עם זאת, גולאגים התקיימו גם ברוסיה, בלארוס, אוקראינה ואף במדינות שמחוץ לברית המועצות כצ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין ומונגוליה (שהייתה בשליטתו הישירה של גולאג).

לא כל הגולאגים היו מגודרים ושמורים, למעשה חלק מהגולאגים בסיביר סומנו בעמודים ושלטים בלבד. היה די בתנאי מזג האוויר הקיצוניים וכלבי הגישוש לסכל כל ניסיון בריחה אפשרי. בשנות ה-20 וה-30 הסתייעו הבורחים מהגולאגים באנשי שבטים מקומיים, אך לאחר שהאחרונים נוצלו בידי הבורחים ובעידוד פרסים כספיים ניכרים – החלו המקומיים לסייע לשלטונות בהסגרת הבורחים. גם לשומרי הגולאגים הייתה מוטיבציה חזקה למנוע בריחות, שכן שומר שבמשמרתו נמלט אסיר היה מופשט ממדיו והופך לאסיר באותו גולאג. בכמה מקרים הושארה קבוצת אסירים באתר חדש עם משאבים מוגבלים והיה עליהם לשרוד ולהקים מחנה או למות. לא אחת אירע שנדרשו כמה ניסיונות אכזריים מעין אלו עד שהאסירים ניצחו את כוחות הטבע. האזור שלאורך נהר האינדיגירקה נודע כ"גולאג בתוך גולאג".

השפעה

תרבות

"אבן סולובצקי" – אנדרטה בסנקט פטרבורג ועליה רשום "לאסירי הגולאג"

מראה במוזיאון הגולאג במוסקבה

הגולאג התקיים כארבעה עשורים בברית המועצות. מיליוני אנשים עברו בו והשפעתו הייתה עצומה על החיים בברית המועצות. ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג" לא היה הספר הראשון שעסק במחנות עבודת הכפייה בברית המועצות, אך בספר זה הוצג לראשונה הגולאג כמכשיר של דיכוי בקנה מידה נרחב שהופעל על ידי השלטון הסובייטי כנגד אזרחיו. הגולאגים השפיעו רבות גם על התרבות, החשיבה והפולקלור המודרניים של ברית המועצות. שירים רבים של זמרים (המכונים "בארדים") כולדימיר ויסוצקי תיארו את החיים בגולאג (אמנם לא ממקור ראשון). ספרי זיכרונותיהם של סולז'ניצין, וארלאם שאלאמוב, יבגניה גינזבורג ואחרים מתקופת מאסרם בגולאג, הפכו לסמל של גבורה בחברה הסובייטית. ספרים אלו, ובייחוד פרי עטו של סולז'ניצין, מתחו ביקורת חריפה על העם הסובייטי בשל אדישותם וסבילותם לקיום הגולאגים, ונתנו קול לאומץ ותושייה של שורדיהם^[2]

החיים לאחר תקופת מאסר בגולאג

אנשים שריצו את עונשם בגולאג או בכלא היו מנועים מלעסוק במגוון רחב של עבודות, והסתרת עברו של האסיר הייתה בפני עצמה עבירה פלילית. אסירים שהיו כלואים בעבר בשל סיבות פוליטיות היו נתונים תדיר להטרדות של "המחלקה הראשונה" (נציגי המשטרה החשאית במוסדות ומפעלים), שכן היו בחזקת חשודים תמידיים. כמו כן, בדרך כלל נמנעה מהמשוחררים מהגולאגים הישיבה בערים הגדולות ובקרבתן ("חוק 101 הקילומטרים")^{[דרוש מקור]}. רבים מבין האסירים לשעבר בחרו להישאר בסביבת הגולאגים כמתיישבים חופשיים, שכן שנות המאסר הארוכות גרמו להם לאובדן כישוריהם המקצועיים וקשריהם החברתיים. המגבלות החמורות שהוטלו עליהם לאחר השחרור עודדו מגמה זו, שכן ממילא נאסר עליהם להתגורר בערים גדולות או בקרבתן.

ראשי מערך הגולאג

ראש הגולאג מאטביי ברמן יחד עם ראשי מחנות במאי 1934

שם	תקופה
פיודור אייכמנס	אפריל–יוני 1930
לזר קוגן	1930–1932
מאטביי ברמן	1932–1937
ישראל פלינר	1937–1938
גלב פילארטוב	1938–1939
וסילי צ'רנישב	1939–1941
ויקטור נאסדקין	1941–1947
גאורגי דוברינין	1947–1951
איוואן דולגיך	1951–1954
סרגיי יגורוב	1954–1956
פאבל באקין	1956–1958
מיכאיל חולודקוב	1958–1960

התפתחויות אחרונות

בנובמבר 1991, הועברה בפרלמנט הרוסי, "הצהרת חירויות וזכויות הפרט" אשר מעגנת, בין היתר, את החירות שלא להסכים עם מדיניות המשטר.

בשנת 2009, נשיא רוסיה השלישי, דמיטרי מדבדב דרש ממשרד הפנים הרוסי שלא לעצור עבריינים שביצעו פשעים כלכליים. דרישתו הפכה לחוק שלפיו ביצוע פשעים כלכליים אינו מוביל למעצר, אלא לקנס גבוה. זאת חלק מניסיונות לצמצם את מספר האסורים בבתי הכלא הרוסיים, לאחר שראשי שירות הכליאה הפדרלי הרוסי הודו שבשנת 2000 היו ברוסיה מעל מיליון כלואים במתקני המעצר ברחבי הפדרציה הרוסית.

ראו גם

• סאמיזדאט
• דיסידנט
• זכויות האדם
• שירות בתי הסוהר הפדרלי

לקריאה נוספת

• אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג" (שני כרכים), הוצאת שוקן.
• אן אפלבאום, "גולאג - מחנות הריכוז הסובייטיים", הוצאת עברית, 2004
• ורלאם שאלאמוב, "סיפורי קולימה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2004

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גולאג בוויקישיתוף

• ד"ר גדי ראונר, הגולאג - כאשר האבסורד הופך למציאות
• גולאג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. מקור הביטוי
2. מאחורי מסך הגולאג, באתר ישראל היום